1002. לאו-צה: פשטות ומנוחה

 

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2026` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 

---

"אַל תַּכְתִּיר חֲכָמִים וְלֹא יָרִיב הָעָם". 

מה שהופך את חוכמתו של לאו-צה לשירה הוא חוסר-הדוגמטיות שבה. אין לו טיעונים חד-משמעיים אלא ניסוחים עמומים במקצת, המבקשים מאיתנו לפרש את הטקסט בדרכנו ולקחת אחריות על בחירתנו. לעתים הטקסט אנרכיסטי, כשהוא מציע לקורא "אַל תַּכְתִּיר חֲכָמִים" ומערער את אמונתו במובן מאליו, בחוכמתם של אלו שרכשו ידע במשך שנים וזכו לכבוד המגיע להם. הוא מבקש מן הקורא לערער גם על דבריו שלו, ועל דברי החוכמה הטמונים בספר הטאו. מדוע? כדי ש"לֹא יָרִיב הָעָם". האם החוכמה מפלגת ויוצרת סכסוכים? לא. אבל מי ש"מַּכְתִּיר חֲכָמִים" הופך את החוכמה לסחורה שניתן לסחור בה ולריב עליה, ומונע מכל אדם למצוא את החוכמה שקיימת בו. 

במקום "לֹא תַחְמֹד" המור בעשר הדיברות, מציע לאו-צה בבית השני: "אַל תִּתְגָּאֶה בַּמְעוֹרֵר קִנְאָה, וְלֹא יַחְמְדוּ הָאֲנָשִׁים". כאן זועק הפער בין הציווי האלוהי של יהווה חסר הפשרות לבין הצניעות של לאו-צה, שבמקום לאסור מציע דרך מניעה. 

בבית השלישי מציע לאו-צה דרך יעילה לחסוך בדמי הביטוח: "אַל תֶּאֱסֹף רְכוּשׁ בַּעַל עֵרֶךְ וְלֹא יִהְיוּ שׁוֹדְדִים". גם כאן מציע לאו-צה מניעה מוקדמת במקום איסור. הוא אינו מטיל את האשמה על השודדים. במקום זאת הוא מטיל אחריות על מי שיכול למנוע את השוד. 

לכאורה, בשלושת הבתים הראשונים של השיר מציע לנו לאו-צה איפוק שירסן את תאוותינו וימנע את התקלות והמשברים שנובעות מהן. זה המסר המתגלה כשבוחנים מקרוב כל אחד מן האיסורים, לכאורה, שמציע לאו-צה. אבל אם נתרחק מעט ונתבונן בשלושת הבתים הראשונים במבט מקיף ובוחן, נגלה שלאו-צה מדבר על הסכנה שבהיררכיה מכל סוג. ההיררכיה היא ביטוי של צבירת כוח ההולך וגדל, עד שהוא יוצר פער שאינו ניתן לגישור, ולכן הוא מוביל למשבר הנובע מרגשות בלתי-נסבלים. אין רע בחוכמה, כמובן, אבל היררכיה של ידע, שבראשו עומדים ה'חכמים' הנזכרים בבית הראשון, או פרופסורים באוניברסיטה, או שרי-חינוך שרוצים להשליט את אמונתם על אחרים, היררכיה כזו מועילה למעטים ופוגעת ברבים, ולכן מעוררת התנגדות ואלימות הנובעת ממלחמות אידיאולוגיות, למשל. גם התחרותיות, בכל תחום, והגאווה בהישגים אישיים, המתוארת בבית השני, יוצרת היררכיה של הישגים ותארים הגורמת לקנאה המרעילה את היחסים בין בני-אדם. בבית השלישי מציג לאו-צה את הרכושנות היוצרת היררכיה של כוח, המבחינה בין עניים לעשירים ויוצרת כעס ושנאה המובילים לאלימות ולרצון לקחת בכוח את מה שיש לאחרים. 

בשני הבתים בחלקו השני של השיר מציג לאו-צה את החכם ה'אמיתי', שאין צורך להכתיר אותו, ונדמה לי שהוא מתייחס כאן לעצמו. החכם האמיתי אינו זקוק לעמוד בראש היררכיה מכל סוג, טוען לאו-צה. להפך, "דַּרְכּוֹ שֶׁל הֶחָכָם" היא לסייע לאחרים להתרוקן מכל מה שיוצר היררכיה של כוח, בכך שהוא "הוּא מְרוֹקֵן אֶת תְּשׁוּקוֹתֵיהֶם וּמְמַלֵּא אֶת לִבָּם". במקום לעורר תחרות והישגיות ורכושנות החכם "מְמַעֵט אֶת שְׁאִיפוֹתֵיהֶם וּמְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹתֵיהֶם". 

לאו-צה היטיב להכיר את טבע האדם ואת חולשותיו, את נטייתו לאנוכיות שהיא המקור להיררכיה של כוח ושל השתלטות על אחרים. היום, לאחר אלפיים ושש-מאות שנים, דבריו של לאו-צה רלוונטיים עוד יותר. במאתיים השנים האחרונות ההיררכיה היא הביטוי של העידן הפסיכופתי בו אנו חיים. זהו עידן שבו אנוכיות, תחרותיות והישגיות מוצגים כערכים חברתיים, והם מובילים לגאווה ולקנאה ולמלחמות שמאיימות להרוס את התרבות האנושית וגם את הטבע. 

הפתרון של לאו-צה פשוט וקל. הוא אינו מבקש מאיתנו להפוך לצדיקים ואינו מאשים אותנו על חולשותינו. הוא מציע את המתודה הפנומנולוגית שהגדיר הוסרל אלפיים וחמש-מאות שנים מאוחר יותר. הוא מציע את ה'אפוכה', שפירושו הרפיה או השהיה או 'לשים בסוגריים'. הדרך להתמודד עם התאוות והתחרות וההתמכרות לחומר, כל מה שיוצר את ההיררכיה המרעילה את היחסים בין בני-אדם, אינה להתעלם מהם אלא להפך, להיות מודע מהם ופשוט להרפות מהם. 

בְּאֶפֶס

מַעֲשֶׁה

וְהַכֹּל

מֵעַצְמוֹ

יֵעָשֶׁה 

.

הניסוח של ניסים אמון מדויק ומתומצת. "עֲשֵׂה בְּאֶפֶס מַעֲשֶׁה" אין פירושו פאסיביות. להפך, ההרפיה מן התאוות ומן ההיררכיה היא בחירה אקטיבית באי-עשיה, המונעת את המשבר. "הַכֹּל מֵעַצְמוֹ יֵעָשֶׁה" אינו אמונה מיסטית בקסם אלוהי, אלא ההבנה שההיררכיה והכוח והתאוות אינם מקדמים אותנו לחיים טובים יותר אלא יוצרים קונפליקטים ומלחמות. היכולת להרפות תאפשר למעשה הנכון להיעשות כמעט ללא מאמץ. אינני יודע אם זה מה שמציע ניסים למשתתפי הדרך המיוחדת שיצר, אבל אני יודע שהתובנה הזו מתאימה מאוד לדרך שפיתחתי, דרך 'האימון הרגשי'. 

החיים בכפר הבולגרי, בחיק הטבע, מאפשרים לי להרפות, לאפשר לעשיה להיעשות ללא מאמץ, להתבונן בדברים קטנים, כמו מרקם של ענפים, 

על העצים, 

הצומחים מתוך הנהר, 

או פרפר, 

או אשכול ההולך ומתמלא בגינה, 

או השזיפים על העצים, 

או ורד, 

וסחלב על עדן החלון, 

ועוד סחלב, 

ועוד סחלב, 

והשקיעה האדומה שרק בכפר הבולגרי יש כמוה.