1001. בראשית: שפה משותפת

 

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2026` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 

---

את האלף השני של 'פיוט' (ההרהור ה-1001) אני פותח בהתבוננות בחומר-הגלם של השיר, בשפה, שהיא המיומנות שאפשרה למוח האנושי היחיד לחבור לקהילה של מוחות כדי ליצור באמצעות סיפורים את התרבות האנושית. 

אני פותח בספר 'בראשית', משום שהוא טקסט מכונן בתרבות המערבית, המושפע מטקסטים קודמים כמו 'עלילות גלגמש', ומקביל לטקסטים מכוננים כמו 'האיליאדה' ו'האודיסיאה' של הומרוס. גדולתו של ספר 'בראשית' (ובמידה מסוימת שאר ספרי המקרא), שנכתב במאה השביעית או השישית לפני הספירה, נובעת מהאיכות הספרותית והתוכנית והיקף הרעיונות והסיפורים השונים המוצגים בו. ספר 'בראשית', שנכתב אחרי שאר ספרי התורה למרות שהוא פותח את החומש, מכיל הסברים מיתולוגיים ותיאולוגיים וסיפורי גבורה ורעיונות מורכבים, ועלילות היסטוריות והרהורים פילוסופיים והתבוננות בטבע האדם. הטקסט של ספר 'בראשית' נכתב בלשון שירה, לעתים אישית, לעתים אפית, ואפשר למצוא בו את כל המאפיינים המוכרים של השירה. אולי זו הסיבה שהספר הזה הוא הטקסט המוכר ביותר בתרבות המערבית (התנ"ך הוא הספר הנמכר ביותר בהיסטוריה, שהודפס בחמישה מיליארד עותקים). 

בפרק הראשון בספר 'בראשית' מתואר סיפור הבריאה הראשון, בו בורא אלוהים את העולם בשישה ימים. ביום החמישי הוא ברא את העופות ואת בעלי-החיים במים, וביום השישי את חיות הארץ. הבריאה הסתיימה בבריאת האדם, זכר ונקבה, ובברכת אלוהים המסבירה את ההיררכיה בטבע, שבראשה עומדים האדם והאשה (בראשית, פרק ראשון, פסוק כח): 

ספר בראשית, כמו שאר ספרי המקרא, נכתב על-ידי מחברים שונים. שיטת המקורות מבחינה בין טקסטים בהם האל מכונה בשם 'אֱלֹהִים', לבין טקסטים שנכתבו על-ידי מחבר אחר, ובהם האל מכונה 'יְהוָֹה' או 'יְהָוֶה'. החוקרים מזהים מקורות שונים נוספים לכתיבת ספרי המקרא. בספר 'בראשית' לא מופיע הרעיון המונותיאיסטי, ובספרי המלכים מתואר 'יְהוָֹה' כמתחרה באלים האחרים של עמי הארץ. 

בפרק השני בספר 'בראשית' מתואר סיפור חליפי של הבריאה, שבו בורא 'יְהוָֹה' את העולם ביום אחד. לאחר בריאת השמים והארץ הוא בורא את האדם "  עָפָר מִן הָאֲדָמָה  ", ונופח "בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", ובכך הופך אותו "לְנֶפֶשׁ חַיָּה" הראשונה, לפני בריאת הצמחיה ושאר בעלי-החיים. 

לאחר שיהוה מניח את האדם בגן-העדן, הוא מגלה ש"לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", ומבטיח: "אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". נהוג לראות בביטוי הזה תיאור של האשה, אבל בעלי-החיים קדמו לאשה. 

יהוה ממהר לממש את הבטחתו, וליצור גם את בעלי-החיים שבשמים ובארץ מן האדמה: "וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל־עוֹף הַשָּׁמַיִם". 

ומה המעשה הראשון שעושה יהוה לאחר בריאת בעלי-החיים? "וַיָּבֵא אֶל־הָאָדָם לִרְאוֹת מַה־יִּקְרָא־לוֹ". המעשה הזה, של מתן שמות לבעלי-החיים, הוא המציין את שליטתו של האדם "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא־לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ". 

אם בסיפור הבריאה הראשון ברא אלוהים "אֶת-הָאָדָם", כלומר את בני-האדם, "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָם", כשבראש ההיררכיה של החי עומדים איש ואשה שווים זה לזה, והעניק להם שליטה שווה בבעלי-החיים, בסיפור הבריאה השני יהוה ברא את האדם הזכר תחילה, ("וַׁיִּיצֶר יְהוָֹה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה"), אחר-כך יצר את "כָּל-חַיַּת הַשָּׁדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם", והביא אותם אל האדם כדי שיכנה אותם בשמות ובכך יטביע בהם את בעלותו. רק אחר-כך יצר יהוה את האשה, כפי שיצר את בעלי-החיים, כ"עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". כאן ההיררכיה גברית לגמרי. 

גם בנוסח החדש של הבריאה מה שמבחין את האדם משאר בעלי-החיים הוא השפה: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה". 

כשם שבפרק הראשון בספר 'בראשית' ברא אלוהים את העולם במלה ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי..."), בפרק השני הוא מעביר לאדם את השליטה בבעלי-החיים באמצעות הזכות להעניק להם שמות. 

לא במקרה המאפיין הראשון של האדם בספר בראשית הוא השימוש בשפה, כלומר היכולת להעניק לדברים שמות. רק מאחר יותר מתאר המשורר המקראי את האדם באמצעות מאפיינים נוספים (בסיפור ההתבגרות המתואר כגירוש מגן-העדן). 

השלב הפרימיטיבי ביותר של התפתחות השפה, המאפשר תקשורת אנושית, הוא ההצבעה. תינוק שאינו מדבר יכול להצביע על משהו שהוא רוצה, ומאוחר יותר גם לומר "זה", וכל אחד מאיתנו, שימצא את עצמו במכולת בכפר סיני נידח, יוכל להצביע על מוצר שירצה לקנות, מבלי לדעת מלה בסינית. 

הענקת השמות לדברים היא השלב הראשון של יצירת שפה משותפת, שממנה צמחו הקהילה האנושית והתרבות האנושית. השפה האנושית אינה מתארת נתונים מדויקים, כמו שפת המחשב והמדע. היא יוצרת נרטיבים המפרשים את המציאות. 

ספר 'בראשית', כמו מיתולוגיות אחרות, מפרשות את המציאות באמצעות סיפור המתאר את מה שאינו ניתן לתיאור: ההתחלה. זה אינו סיפור המתיימר לתאר את האמת ה'מדעית' או ה'עובדתית', כמו 'המפץ הגדול'. סיפורי בריאה אינם מתארים את הבריאה, אלא את הסיפור הראשוני, כלומר את צירוף המלים הבסיסי שיוצר את הסיפור. 

יש קסם רב בכך שתיאור בריאת העולם ובריאת העולם מתמקד במלה היוצרת את הבריאה, ובמלה המעניקה כוח שליטה. בספר בראשית מבטא אלוהים את אמונתו "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא), ומתייחס לאינסטינקט הבסיסי האלים, המולד (הילחם-או-ברח), ומתעלם מן האמפתיה שבלעדיה לא תיתכן תרבות אנושית. גם השפה משרתת כאן את הצורך של האדם בשליטה באחרים, לכן מעניק אלוהים לאדם את הזכות לכנות את בעלי-החיים בשמות. גם מאוחר יותר, בסיפור מגדל בבל, חושש אלוהים מן השליטה שהשפה משותפת יכולה להעניק לכל בני-האדם, ומתעלם מתפקיד האמפתיה ביצירת שפה-משותפת החיונית לקהילה תומכת ומשתפת. 

words can kill and words can heal, אמר מישהו. בסיפורי הבריאה השפה היא ביטוי של שליטה, שליטת אלוהים בעולם ושליטת האדם בבעלי-החיים. 

כל חיי אני מוקף במלים. רוב הזמן אני יושב וכותב ספרים, מוקף באלפי ספרים, וכפסיכותרפיסט אני מקשיב למלים. לאט לאט אני לומד להרפות מן המלים, לצאת להתבונן בנהר הזורם מתחת לחלוני, להריח את המפגש בין המים לצמחים, לשמוע את הרוח הנושבת בין העלים, לגעת בעצים. ענפי העצים בחצר כורעים מרוב תפוחים, ואני קוטף, 

ושוטף, 

מוציא את הליבה, 

מקלף, 

חותך ומבשל, 

וממלא את הצנצנות ברסק תפוחים, לחורף. 

על החלון שוב פורח הסחלב,  

ולעת ערב שקיעה מרהיבה,