310. רות נצר: הכול

רות נצר היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת יונגיאנית, סופרת, ציירת ומשוררת. היא פרסמה תשעה ספרי שירה ושישה ספרי פרוזה. ספרה האחרון, 'הקולנוע מטפל בנו - יחסי מטפל-מטופל בקולנוע', יצא לאור לאחרונה בהוצאת 'רסלינג'. לא נפגשנו פנים-אל-פנים, אבל אני מכיר את שיריה, ספריה ומאמריה, מהם פרסמתי גם ב'פיוט' וגם ב'ספרים, ירחון לפסיכותרפיה'. 

את השיר 'הכול' לקחתי מן הספר 'ריסים', שיצא לאור בשנת 2011 בהוצאת 'פרדס'. בהקדשה רשמה לי רות: "שירים הם סימנים בעולם". עכשיו, בקריאה חוזרת של ההקדשה, עולים בי הרהורים חדשים. הרי השירים כלל אינם קיימים בעולם. אם חייזר היה נוחת על כדור הארץ הוא היה יכול להבחין ביבשות ובימים, בצמחים ובבעלי-חיים, אבל גם אם היה מתאמץ לא היה יכול לראות אפילו שיר אחד. הוא היה יכול, כמובן, לראות אותיות מודפסות על גבי דף לבן. אבל אותיות מודפסות הן רק כתמי צבע, ולא שיר. האותיות המודפסות הופכות לשיר רק בדמיוננו, בשעה שאנחנו מפענחים את הקוד המופלא של השפה, שגם הוא אינו קיים בעולם. 

כשמשורר כותב שיר על דף נייר, הוא מותיר לנו סימנים למשהו שהיה קיים ברגע מסוים בדמיונו, ומאפשר לנו לפענח את הסימנים וליצור מהם מחדש את מה שאנחנו מכנים בשם שיר. השירים, לפיכך, הם יצורים דמיוניים לגמרי, שאין להם קיום ללא משוררים וקוראים. אולי לכך התכוונה רות בדבריה. השירים הם סימנים הקיימים רק בעולם הפנימי שלנו, והם מחברים בין דמיונו של המשורר לדמיונו של הקורא, ומאפשרים לו להבין את המציאות בדרך חדשה. וזה מה שאני עושה כאן מדי שבוע, כשאני מפרש את הסימנים של השיר השבועי בדרכי, ומתבונן באמצעות השיר בעולם הסובב אותי. השיר שאני קורא אינו השיר שהמשורר כותב, אלא האופן האישי בו אני מפרש את הסימנים, וגם אתם, כמובן, מפרשים את השיר בדרככם. 

ההקדשה של רות הובילה אותי אל השיר 'הכול', שיכול להסביר מדוע חשוב כל-כך השיר בעולמנו (הפנימי). זהו שיר על כל הדברים שלכאורה כן קיימים בעולם: "הַמִּטָּה", "הַבְּגָדִים", "הַשֻּׁלְחָן", "הַבַּיִת", "הַגִּנָּה", "הָאֲדָמָה" ו"הַשָּׁמַיִם". אין ספק שאלו דברים הקיימים בעולם, ואשר אנו קולטים אותם בחושינו: "מַה שֶׁרָאִיתִי, שָׁמַעְתִּי, מִשַּׁשְׁתִּי בְּאֶצְבְּעוֹתַי, הֵרַחְתִּי, נָשַׁמְתִּי". כל הדברים האלו, הקיימים בעולם, הופכים עבורנו למקום בטוח, כאשר אנחנו מנכסים אותם לעצמנו. את המקום הבטוח אנחנו יוצרים כאשר אנחנו רוכשים פיסת אדמה, מקימים עליה בית, ומרהטים אותו במיטה ובשולחן וב"תְּמוּנוֹת עַל הַקִּירוֹת". 

כאשר רות כותבת: "אֲבָל דָּבָר אֵינוֹ שֶׁלִּי", היא מערערת את הערך החשוב ביותר בחיינו, את כל מה שיוצר בחיינו תחושה של מקום בטוח. היא צודקת, כמובן. הרי אין באמת מקום בטוח בעולם, ובכל רגע עלולה לפרוץ מלחמה, רעידת אדמה יכולה להחריב את ביתנו, אסונות טבע ותאונות עלולים לשים קץ לחיינו. המקום הבטוח הוא אשליה של סדר וביטחון, אבל ללא האשליה נהיה משותקים מחרדה, וחיינו לא יהיו חיים. היכולת הזו, ליצור לעצמנו מקום בטוח דמיוני, היא אוצר הטבע של המוח האנושי, ואנחנו עושים זאת מדי יום באמצעות המיומנויות הרגשיות שלנו. 

רות מטילה ספק בעולם החומרי הסובב אותנו, וממשיכה להטיל ספק גם בגופה שלה: "אֲפִלּוּ שַׂעֲרוֹתַי אֵינָן שֶׁלִּי, לֹא יָדַי, לֹא רַגְלַי, לֹא בִּטְנֵי, לֹא הָרֶחֶם הַפְּעוּרָה, לֹא שָׁדַי, לֹא הַפֶּה". ובאמת, נדמה לנו שאנחנו שולטים בגופנו כשאנחנו עוטפים אותו בבגדים, מטפחים ומקשטים אותו, מתאמנים במכוני כושר, אוכלים ושותים. ואכן, היא צודקת. גם אם נתאמץ לשמור על בריאותנו, נטפח את גופנו ונעטוף אותו בבגדים ובקישוטים, לא נוכל להבטיח את עצמנו מפני מחלות ותאונות, ומפני התהליך הטבעי של בלות והזדקנות. 

לאחר שהטילה ספק בשליטה שלנו בגופנו ובעולם הסובב אותנו, ממשיכה רות ומטילה ספק גם במעשים: "לֹא הַשִּׁירִים, לֹא הַסְּפָרִים שֶׁכָּתַבְתִּי, לֹא הַמִּלִּים שֶׁאָמַרְתִּי". כל חיינו אנחנו עסוקים בעשיה לשם פרנסה, לשם תענוג, וגם לשם היצירה, שאולי תבטיח לנו חיי נצח. אבל המציאות אכזרית יותר, ומעשינו קיימים רק ברגע התרחשותם, כשהם מעניקים לנו תחושה של ביטחון ושליטה רק לאותו הרגע עצמו, ומיד שבים ונעלמים. 

המשוררת מסיימת את השיר ברגשות, המבטאים את היכולת שלנו לזהות את המציאות, להגיב לגירויים ולבחור באמונה שתיצור בנו תחושה של ביטחון: "לֹא הַצְּעָקָה, לֹא הַבְּכִי", "לֹא כַּעֲסִי, לֹא תְּשׁוּקָתִי, לֹא אַהֲבָתִי, לֹא שִׂנְאָתִי, לֹא כִּסּוּפַי", ואפילו "לֹא צוּר יִשְׁעִי", כלומר האמונה בכוח גדול ממני, המעניק משמעות לחיי. זוהי הטלת הספק האקזיסטנציאלית, המבטלת כל משמעות, ומותירה אותנו עם החרדה הקיומית. 

אבל למרות הטלת הספק, השיר הזה אינו מעורר בנו ייאוש, או דיכאון. אם נשוב ונקרא בו, נגלה שהמשוררת מטילה ספק בכל מה שלכאורה יוצר בנו תחושה של ביטחון. אבל אם נשוב ונקרא את השיר, נגלה שהיא מתייחסת לכל מה שמעורר בנו ביטחון כוזב. ביטחון כוזב הוא כל מה שהופך להרגל קבוע, שאינו מותאם לשינויים במציאות. למעשה, מטילה רות ספק דווקא במקום הבטוח הכוזב, המשעבד אותנו לתרבות צריכה מוגזמת, לרדיפה אחרי כבוד ומעמד ולתלות שלנו באחרים. 

רות נצר מציעה לנו בשיר הזה להרפות מן השעבוד והתלות בצורך לרכוש ולצבור רכוש ומוצרים, ידע וכבוד, חברים וקשרים. דווקא היכולת להרפות מכל זה מאפשרת לנו להיות חופשיים, להתאים את עצמנו בכל רגש למציאות המשתנה, וליהנות מחיינו כאן-ועכשיו. 

ועכשיו, ההצעה הזו להרפות מכל מה שמעניק לנו מקום בטוח כוזב, מחזירה לי אל ההקדשה של רות: "שירים הם סימנים בעולם". כתיבת השירה היא, אולי, הבחירה החופשית ביותר שלנו, משום שהיא מותירה רק סימנים בעולם, סימנים שאינם רכוש, וברגע שנוצרו הם מוציאים את השיר מחזקתו של המשורר ומוסרים אותם לקוראים, שיפיחו בהם חיים ברגע הקריאה, וישובו לשחרר אותם כאשר יסיימו לקרוא. 

היכולת להרפות ולשחרר, ולוותר על רכוש ואספנות, על כבוד ומעמד ועל הצורך לרצות אחרים, היא אולי הדבר הקל ביותר בעולם, משום שאינה דורשת מאתנו, לכאורה דבר. אבל למרות זאת קשה לנו להרפות מן ההרגלים ולהיות חופשיים, ולשם כך עלינו לתרגל את ההרפיה מדי יום מחדש. 

אני מגלה את הקושי הזה כשאני מנסה לוותר על מזון מזיק שהתרגלתי לאכול, על ההתמכרות לאינטרנט ולעודף המידע המקיף אותי, ועל הצורך לרצות אנשים אחרים. ובכל יום אני מנסה לתרגל את השחרור וההרפיה, ולוותר על משהו שכבר הפך להרגל. 

אני מתבונן בכל השפע העוטף אותנו, ביוופי שבין הארץ לשמים, 

ואני יודע שהשמים אינם שלי, וגם הארץ אינה שלי. 

גם העדר, המנגן בפעמוניו מדי בוקר, אינו שלי,  

ולא הגשר, לעת ערב.  

אפילו הפרח הקטן, הצהוב, שאני פוגש בטיול הבוקר, אינו שלי.   

והבית, והחצר, והעגבניות שאפרת שותלת בגינה, 

והמלפפונים, האם הם באמת שלי? 

ושל מי הילדים האלו, הסובבים אותי כל היום? 

והחסות בגינה, 

וטיפות הגשם על העלים,  

ואשכול הענבים המתהווה, של מי כל זה? 

דבר אינו שלי, ובכל זאת שפע שכזה, של עשיה, להרף רגע, 

של בובות הנוצרות מנייר, 

של שיעור הפסנתר היומי של יונתן, 

או של אנדה, 

או שיעור הכינור של יונתן. 

של מי הקסם השופע מאצבעותיה של אפרת, בסטודיו שלה, 

או במטבח, 

כשהיא מכינה לנו, ולאורחי הסדנה שלנו, את הסושי המופלא שלה? 

דבר אינו שלי, מלבד חדוות המטריה בגשם הקיצי,  

וגם חדוות המטריה ההפוכה. 

שבת שלום,

דרור