360. אנדראש מזאי: זה הכל?

בעריכת דרור גרין

 

מאי 360

לא חשבתי על יום-השואה כשבמקרה מצאתי בין כתבי-העת שלי את הגליון השני של 'רבקול - רבעון ישראלי לספרות' שערכה עמלה עינת בשנת 2000. אבל כשדפדפתי בו מצאתי את שיריו של המשורר ההונגרי אנדרש מזאי (András Mezei, 1930-2008), ונלכדתי בקסמם. 

מזאי שרד את השואה ואת המצור הסובייטי בגטו של בודפשט בהיותו ילד. אביו, שהיה כנר רחוב, נרצח באושוויץ. בגיל תשע-עשרה הוא עלה לישראל, אך לאחר שנה וחצי חזר להונגריה ושם הצליח כסופר, תסריטאי, עורך ומשורר. 

מזאי הוא 'משורר שואה' שאינו כותב על השואה, אלא על החיים, ושיריו מרגשים דווקא משום שאינם שופטים את המציאות אלא רק מתארים אותה ומדווחים עליה. השירים שלו הזכירו לי את סיפוריה הנפלאים של אידה פינק, המצליחים לתאר פיסות-חיים ושמחה בתוך הגיהינום. 

 את השיר 'זה הכל?' פותח מזאי בתיאור פשוט של סבתא ונכד. "אֶת שְׂרוֹכֵי הַנַּעֲלַיִם שֶׁל סַבְתָּא הִתִּיר הַנֶּכֶד תּוֹךְ שְׁפִיפָה", משום שהסבתא זקנה, ואולי שמנה, וקשה לה להתכופף. רק אחר-כך הוא "חָלַץ אֶת נַעֲלָיו הַקְּטַנּוֹת". זה תיאור של תסריטאי, המביים סצינה מסרט, ומגייס את האמפתיה שלנו ליחסי הסבתא והנכד, ולפעולה הקטנה של חליצת הנעליים. אין כאן כל הכללה או שיפוט או רמז לרקע של המעשה הזה. 

רק אז מוסיף המשורר פרטים, שמאפשרים לנו להבין את חוסר-ההיגיון שבמצב, ואת הקושי האנושי, של הסבתא והנכד, כשהמצלמה מתרחקת מעט ואנו מבחינים ברגליו של הילד, ש"עָמַד בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג, בְּגַּרְבַּיִם בִּלְבַד". 

עכשיו, כשאנחנו מרגישים את הקור החודר לעצמות, ואת מה שאכזריות הטבע מעוללת לאשה קטנה ולילד קטן, מתרחקת המצלמה עוד, ואנחנו מבחינים ב"יַאנִי נַאג' וּבְיָדוֹ מְכוֹנַת־יְרִיָּה". 

עד כאן תיאור-המצב שקדם לפעולה, וכעת אנחנו מגלים ש "אֶת הַמַּחְסָנִית רוֹקֵן עַד הַכַּדּוּר הָאַחֲרוֹן". אנדראש מזאי חוסך מאתנו את תיאור הרשע שהוביל לשואת יהודי אירופה, והוא אינו מזכיר את הגזענות וההתבהמות ואיבוד צלם האדם של הנאצים ומשתפי-הפעולה שלהם, וגם של קורבנותיהם. הוא רק מתאר את האירוע הקטן הזה, בנפרד, והופך אותו לסצינה אנושית קטנה המציגה בפנינו את טבע האדם השברירי, הפושט ולובש פנים, ונע כמטוטלת בין האנוכיות והרשע לבין האמפתיה והחמלה. 

מזאי אינו מתאר את החייל הרוצח את קורבנותיו כמי שמייצג את הרוע המוחלט, אלא כמי שנקלע, מרצון או שלא מרצון, כמו קורבנותיו, לסצינה שבה עליו לשחק תפקיד. למרות הזוועה, מתאר המשורר את החייל כדמות אנושית, שיש לה שם וזהות אישית. זו אינה מפלצת חסרת-פנים, אלא אדם, כמוני וכמוכם, שנקלע לסיטואציה בלתי-נסבלת. "זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיָּיו" שהוא ממלא את התפקיד הזה, ובניגוד לציפיות שלנו הוא אינו מגיב באלימות או בהפתעה, הוא אינו הופך את המעשה הנורא ל'בנאליות של הרוע' ואינו הופך שיכור מעוצמת כוחו. 

אנדראש מזאי מפתיע אותנו ביכולת שלו לחוש אמפתיה כלפי הרוצח, והוא כופה גם עלינו לחוש לרגע בתחושותיו ובהרהוריו. 

כעת המצלמה מתרחקת, "וּכְשֶׁגַּלֵּי הַדַּנּוּבָּה הַגּוֹעֲשִׁים כְּבָר נָשְׂאוּ הַרְחֵק-הַרְחֵק אֶת הַגּוּפוֹת שֶׁצָּנְחוּ לַנָּהָר - יַאנִי נַאג' עוֹד נִצַּב עַל עָמְדוֹ תּוֹהֶה". גם כאן מפתיע אותנו המשורר, משום שהרהוריו של הרוצח אינם שונים, מן הסתם, מהרהוריהם של הקורבנות, מהרהוריו של המשורר, וגם מהרהורינו שלנו, הקוראים. 

ההרהור הזה, של הרוצח, הוא ההרהור הקיומי, הראשון, שנמצא בכל אחד מאתנו כל הזמן, גם כשאנחנו מתעלמים ממנו, הרהור הבודק את משמעות חיינו: "וְכִי אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים כֻּלָּם? מִי הָיָה מַאֲמִין כִּי זֶה הַכֹּל?". 

בשיר נוסף, 'עדות', מתאר מזאי סצינה דומה. 

גם השיר הזה דומה לתיעוד מצולם של רגע לפני הרצח, מבלי הסבר או שיפוט, ורק אנחנו, המכירים את סופו של הסיפור, יודעים עד כמה נורא המעשה. 

גם כאן אנו רואים תמונה דומה. "הָאֲנָשִׁים פָּשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם, לֹא בָּכוּ וְלֹא צָעֲקוּ, וְגַם לֹא בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עַל עַצְמָם". מתוך השלילה ("לֹא בָּכוּ וְלֹא צָעֲקוּ, וְגַם לֹא בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עַל עַצְמָם" אנחנו מבינים שמדובר במעשה נורא העומד להתרחש). 

כעת בוחר הבמאי בקלוז-אפ: "אִשָּׁה לִבְנַת שֵׂעָר, עַל שְׂפַת הַבּוֹר שֶׁנִּכְרָה זֶה עַתָּה, הֶחְזִיקָה תִּינוֹק". אנחנו, שמכירים את סופו של הסיפור, נרעדים לרגע. תמונה כזו דומה לקיטש, כשאנו יודעים שמישהו עומד לירות באשה ובתינוק. אבל הבמאי, המשורר, מזכיר לנו שהרוע נמצא בדמיוננו, ורק אנחנו בוחרים כיצד אנו מפרשים את מה שאנו רואים. 

המשורר אינו שולל את האסוציאציות שלנו, אבל הוא מציע אפשרות נוספת: "הִיא שָׁרָה לוֹ וְדִגְדְּגָה אֶת גּוּפוֹ הַקָּטָן בְּעוֹד הַפָּעוֹט צוֹרֵחַ וְצוֹהֵל מֵרֹב תַּעֲנוּג". זה הכל. כאן זה נגמר. ואין מוות ואין שואה ואין אבל ואין יום-זיכרון. כל מה שיש זה תינוק ה"צוֹרֵחַ וְצוֹהֵל מֵרֹב תַּעֲנוּג", בשעה שמדגדגים אותו. 

וזו, אולי, התשובה לשאלה "זה הכל?". 

אנדראש מזאי מאפשר לנו להתרחק מהטראומה, מבלי לשלול או לדחות אותה או להדחיק אותה, ומזכיר לנו שבכל רגע, גם ברגע שלפני מותנו, אנחנו חיים, ובכל רגע אנחנו יכולים למצוא אושר קטן. 

התשובה הזו אינה מתייחסת רק לחוסר האפשרות שלנו להבין את השואה ואת הרוע האנושי. היא מתייחסת לחיים עצמם, שגם הם מסתיימים במוות חסר-משמעות. 

אנחנו יכולים לראות בהיסטוריה האנושית, ובעובדה שכל המיליארדים שקדמו לנו כבר מתו, שואה גדולה, אומר המשורר. אבל אנחנו יכולים גם למצוא משמעות בזמן הקצר שבין הלידה והמוות, ולמרות החרדה והסבל והרוע הסובב אותנו אנחנו יכולים למצוא רגע של אושר. 

בפשטות וביופי הצליח אנדראש מזאי לתמצת בשירים אחדים את מה שוויקטור פראנקל ('האדם מחפש משמעות') כתב בספרים רבים. 

גם ברגע זה נרצחים בעולם אנשים חפים מפשע, ורבבות מוחזקי במחנות ריכוז (בסין, למשל), ועודף המידע על כך באמצעי התקשורת מציף ומקהה את ליבנו. אנחנו יכולים להמשיך בחיינו רק כאשר אנחנו מתמקדים ביופי שברגע הזה, בילד צוחק ובטבע הנהדר הסובב אותנו. 

כשהגשם מרווה את האדמה, והכפר נעלם בתוך הירוק, אפשר לשכוח את הרוע והכאב. 

המים מחברים בין מים לשמים, 

אבל אין צורך במבול. אנחנו מסתפקים בביצות שנראות כמו אגמים קטנים. 

החצר שלנו הופכת לגן-פרא מרהיב, 

ונוגע ללב, 

וכמה חבל שצריך לקצור את כל זה, כדי שהטבע לא ישתלט על חיינו. 

גם גן הירק שלנו עולה וצומח, 

הדובדבנים מתחלים להתגלות בין העלים, 

אפשר כבר לטעום את השזיפים הצעירים, 

והגפן מוציאה עלים. 

גם ילדינו מלבלבים, 

על מתקני הטיפוס החדשים, 

שבנינו בחצר. 

ואנחנו לומדים להתבונן בכל היופי הזה, 

שפורח ומיד נעלם. 

שבת שלום,

דרור 

 

 

"חזרתי עם ארגז כלים ותחושת יכולת - מרגישה שקיבלתי 'חדר כושר לאימון רגשי'. משפרת את ניהול הזמן , מזהה את המקום הבטוח וקשובה יותר לקול הרגשי. אני ממליצה בחום לכולם. זו חוויה אחרת ומעצימה" (שוש רוטשטיין - מטפלת באמצעות אמנויות).