509. דילן תומאס: אל תיכנע לזה הלילה-טוב
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
 
בעריכת דרור גרין
גיליון 509, שנה אחת-עשרה, מרץ 2017
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2016` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
לפני שנים רבות, כשהתגוררתי בלונדון, העזתי לראשונה לקרוא שירה באנגלית, וכבר אינני זוכר מדוע היה דילן תומאס (1914-1953) המשורר הראשון שקראתי. אולי משום שהכרתי את 'מתחת לחורש חלב' בעברית. השיר Do not go gentle into that good night כבש את לבי בקריאה ראשונה, מבלי שידעתי שזה השיר המפורסם ביותר של דילן, לא רק בשל תוכנו המרגש, העוסק בחיים ובמוות (ובקשר הרגיש לי במיוחד של אב עם בנו), אלא במיוחד בשל המוסיקליות שלו. השיר כמו מתנגן מעצמו, במשקל הלא־רגיל של חמש תנועות מוטעמות (האופייני בדרך־כלל לצורת הסונֶטָה). לאחר זמן מה מצאתי קלטת של דילן תומאס הקורא בעצמו את שיריו, ושוב נשביתי בקסמו. תרגמתי את השיר בשנת 2008, ברצף אחד, ושלחתי אותו למנויי 'פיוט'. עכשיו אני שב וקורא בו, ומהרהר מחדש בתוכנו, בצורתו, ובאופן שבו ניסחתי אותו מחדש, בעברית. רבים וטובים תרגמו את השיר הזה לעברית, והשתדלו לדייק בתרגום. רוב השירים נפתחים בתרגום מדויק של מלות השיר: "אַל נָא תֶּלֶךְ" או "אַל נָא תִּפְסַע", וכדי לדייק ויתרו המתרגמים על המשקל המחומש של השיר. בנוסח שלי בחרתי לשמור על המוסיקליות המיוחדת ועל המשקל של השיר, ולנסח מחדש את התוכן באופן המתאים לשפה העברית, ולכן פתחתי את השיר לא בתרגום מדויק של כל מלה אלא בתרגום משמעות הצירוף "אַל נָא תֶּלֶךְ בַּעֲדִינוּת" ל"אַל תִּכָּנַע". הרי השיר הזה אינו מתאר הליכה לעבר לילה שחור, אלא כניעה לבואו הצפוי של המוות. דילן עשה שימוש בצורה הקדומה וִילַנֶל (villanelle), שהיתה מקובלת במאה התשע־עשרה, המורכב מתשע־עשרה שורות (חמישה בתים בני שלוש שורות ובית אחרון בן ארבע שורות). צורה שירית זו התפתחה מהווילנלה, שירת איכרים רב־קולית שהתפתחה בנאפולי בתחילת המאה השש־עשרה. השורה הראשונה בבית הראשון היא השורה השלישית בבית השני והרביעי, והשורה האחרונה בבית הראשון חוזרת כשורה אחרונה בבית השלישי והחמישי. בשיר של דילן השורה הראשונה מתחרזת בשורה השלישית באופן מדויק בכל חמשת הבתים הראשונים, וכל השורות האמצעיות מתחרזות. לא ניתן היה לשחזר את החריזה הזו בעברית, ולחן בחרתי במבנה אחיד מעט אחר: השורה הראשונה בבית הראשון מתחרזת בשורה השלישית של הבית השני, השורה הראשונה בבית השלישי מתחרזת בשורה השלישית בבית הרביעי, השורה הראשונה בבית החמישי מתחרזת בשורה השלישית בבית השישי, וכל שאר השורות מתחרזות. לא במקרה השיר הזה כה מוסיקלי, וקולו של המשורר בהקלטת השיר כה מהפנטת. באמצע שנות הארבעים של המאה־העשרים, עם סיום מלחמת־העולם השניה, דילן תומאס ואשתו בקושי הצליחו לפרנס את בתם התינוקת, ולכן הוא הסכים לכתוב סדרה של תוכניות רדיו לבי.בי.סי., ובין שנת 1945 לשנת 1948 הוא הגיש יותר ממאה שידורי רדיו בהם קרא שירה ושוחח על תרבות ועל ביקורת ספרותית. באותם ימים, כשגילה את הקסם של קולו הרדיופוני, חיבר את השיר הזה, ולא קשה להבחין בכך שהיה מודע גם לאיכויות הווקאליות של השיר, כשהוא מושמע בקולו שלו. השיר הזה, אותו כתב דילן תומאס לאביו בן השמונים, מכריז על מרד נגד המוות בכבודו ובעצמו, ואין פלא שהוא פופולרי מאוד בטקסי הלוויה. זהו, כמובן, מרד חסר־סיכוי, דון־קישוטי, שאינו כופר בידיעה שלא ניתן למרוד במוות. דילן מתאר את ההסכמה האילמת של הנבונים, של האנשים הטובים, של פראי־האדם וגם של זעופי־הפנים עם בואו הצפוי של המוות, ואת הזעקה שהם משמיעים למרות הכל כשהוא מתקרב. זהו שיר על הזעקה המעניקה לחיינו משמעות, הזעקה המכריזה על קיומם של החיים, למרות בואו הצפוי של המוות. אבל יותר מכל, זהו שיר אישי, שבו קורא דילן לאביו המזדקן לזעוק נגד המוות המתקרב, ולפרוץ את המחיצה שבין חיים למוות: "אַל תִּכָּנַע לְזֶה הַלַּיְלָה־טוֹב". דילן תומאס מצליח לדייק בניסוח המסר הזה כמי שמלטש יהלום גדול, פשוט ומרהיב. האם אפשר לבחור בצירוף רב־משמעי ומדויק יותר מאשר "לַּיְלָה־טוֹב", לתיאור המוות הצפוי לכולנו? לכאורה, "לַּיְלָה־טוֹב" היא ברכה מקובל החוזרת מדי ערב, אבל חרדת־המוות טבועה בברכה הזו כשאנחנו שומעים ברכה זו לראשונה בילדותנו, וכשאנחנו חוזרים ומברכים בה את ילדינו לפני השינה. אין ילד שהמחשבה על המוות אינה עולה בו לפני השינה, בשלב זה או אחר של חייו, והוא חושש להירדם פן לא ישוב ויתעורר.
Dylen Thomas / Do not go gentle
Do not go gentle into that good night,
Old age should burn and rave at close of day;
Rage, rage against the dying of the light.
Though wise men at their end know dark is right,
Because their words had forked no lightning they
Do not go gentle into that good night.
Good men, the last wave by, crying how bright
Their frail deeds might have danced in a green bay,
Rage, rage against the dying of the light.
,Wild men who caught and sang the sun in flight,
And learn, too late, they grieved it on its way,
Do not go gentle into that good night.
Grave men, near death, who see with blinding sight
Blind eyes could blaze like meteors and be gay,
Rage, rage against the dying of the light.
And you, my father, there on the sad height,
Curse, bless me now with your fierce tears, I pray.
Do not go gentle into that good night.
Rage, rage against the dying of the light.
כשדילן תומאס מבקש מאביו "אַל תִּכָּנַע לְזֶה הַלַּיְלָה־טוֹב", הוא אינו מתכוון לברכה המקובלת החוזרת מדי ערב, אלא לחרדה ההיא, מפני "זֶה הַלַּיְלָה־טוֹב", לא הברכה שלפני השינה, אלא אותה חרדה שעלתה לרגע ונשכחה בימי הילדות המוקדמים, שהמושג "לַּיְלָה־טוֹב" משמש בו בלשון סגי־נהור. לכאורה, המטפורה של הזיקנה כסופו של יום והמטפורה של המוות כשקיעת השמש הן ביטויים ספרותיים בנאליים, אבל דילן תומאס מעניק להם משמעות חדשה, כשהוא מצהיר ש"עִם רֶדֶת יוֹם זִקְנָה צְרִיכָה לִבְעֹר". הוא מבקש ששקיעת החיים לא תתרחש באופן בנאלי, כמו שקיעת השמש החוזרת מדי יום, אלא כאירוע חד־פעמי מרהיב של בעירת השמש בין העננים שבאופק. הוא אינו מבקש לבטל את המוות, אלא לזעוק את זעקת החיים: "זְעַק, זְעַק אֶל מוּל שְׁקִיעַת הָאוֹר". בארבעה הבתים הבאים מציג המשורר ארבעה סוגים שונים של בני־אדם, המתקוממים נגד המוות, כדי לחזק את טענתו. בבית השני הוא מתאר את "הַנְּבוֹנִים", שבימיהם האחרונים מודים באזלת ידם, "כִּי לֹא הִצְלִיחוּ בְּמִלִּים כָּל הֶאָרָה גְּדוֹלָה לִשְׁמֹר", המכירים ב"צִדְקַת הַשְּׁחוֹר", כלומר בכך שהמוות הוא האמת היחידה המוכרת לנו, כשכל מה שאנו משיגים בחיינו חולף ונעלם. למרות הידיעה וההבנה, גם הם "לא נִכְנְעוּ לְזֶה הַלַּיְלָה־טוֹב". בבית השלישי הוא מתאר את צערם של "אַנְשֵׁי הַטּוֹב", בעלי המצפון, על כך שלא הצליחו לממש את כוונותיהם, ועל כך ש"בְּאוֹר נָכוֹן יָכְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם לִזְהֹר". גם "הֵם זוֹעֲקִים אֶל מוּל שְׁקִיעַת הָאוֹר". בבית הרביעי מתאר המשורר את "פִּרְאֵי הָאָדָם שֶׁאֶת הַשֶּׁמֶשׁ יְבַקְּשׁוּ לִנְצֹר". אבל האמונות והטקסים אינם יכולים לשנות את הטבע, והם "הִנִּיחוּ לָהּ בְּצַעַר לַעֲבֹר". גם עובדי האלילים האלו "לֹא נִכְנָעִים לְזֶה הַלַּיְלָה־טוֹב". בבית החמישי הוא פונה אל הנוטים למות, "הַקּוֹדְרִים" (באנגלית grave פירושו 'קודר' וגם 'קבר'), ה"מְסֻנְוָרִים" משום שעיניהם "סוּמוֹת". גם הזקנים לקראת מותם אינם שותקים. כשם שעיניהם כבדות הראיה "יְכוֹלוֹת לִנְצֹץ כְּמֶטֶאוֹר", גם הם אינם מוותרים, ו"זוֹעֲקִים גַּם הֵם אֶל מוּל שְׁקִיעַת הָאוֹר". רק בבית האחרון פונה דילן תומאס ישירות אל אביו: "וְאַתָּה, אָבִי, שָׁם בִּמְרוֹמֵי הַשְּׁחוֹר", ומבקש ממנו לשוב לרגע לחיים: "קַלֵּל, בָּרֵךְ אוֹתִי עַכְשָׁו בְּזַעַף דִּמְעוֹתֶיךָ," הוא מבקש, ומבטיח: "לִבִּי יִנְצֹר". דילן כתב באנגלית 'I pray', שפירושו 'אני מתפלל' או 'אני מתחנן', ואני תרגמתי ל"לִבִּי יִנְצֹר", משום שתחינתו של המשורר לא פונה רק אל האב, כדי שישמור על צלם האדם שלו ברגעיו האחרונים, אל גם אל המשורר עצמו, המבקש לזכור את האב כפי שהיה בחייו, ולא רק ברגעי חולשתו. בשתי השורות האחרונות של השיר חוזר דילן תומאס על השורה הראשונה והשלישית של הבית הראשון: "אַל תִּכָּנַע לְזֶה הַלַּיְלָה־טוֹב. זְעַק, זְעַק אֶל מוּל שְׁקִיעַת הָאוֹר." יש דרכים רבות לא להיכנע למוות, ואחת מהן היא היצירה. ידידנו הבולגרי, שהיה חרט מתכת ולעת זקנה הפך לחרט עץ, ממשיך ליצור למרות הקושי הגופני,
ובית-המלאכה שלו שוקק חיים.
הוא מייצר בידיו קעריות מעץ, כפיות וכלים שונים,
ובנה בעצמו את כל רהיטי הבית והמטבח,
ואת כל הכלים, הקערות וכלי האחסון.
גם ידידינו הבולגרים הצעירים עובדים בעץ, ובונים את ביתם בעצמם.
אנחנו מרחיקים את חרדת-המוות בטיול לנופיה היפים של בולגריה,
מתפעלים מן השלג הנמס במזרקות של העיר בנסקו,
מן השלג ברעשי ההרים, המשקיף אל השדות המתחילים להוריק ולספק שוב מזון לעדרי הכבשים.
במעגל האבנים בחצר אנחנו מדליקים מדורה,
להכין עליה פיתות ומאפים,
להתחמם מגחליה,
ולהילכד באורה.  אנחנו יוצרים גם בבצק,
שהופך לפסטה,
כדי לייבש על מתקן הכביסה,
לארוחת הצהרים של מחר.
בחצר מתגלות החסות, שהיו עטופות בימי השלג,
והן המבשילות ראשונות ועולות על שולחננו.
גם ראשוני הצבעונים זוקפים את ראשם מתוך האדמה.
אפילו הבתים הישנים, ההרוסים ונוטים למות, משקפים מבעד לחלונם נוף של שמים כחולים,
ואת שמי הערב המעוננים מאירה שקיעה מלבבת.
שבת שלום, דרור
|
|
אתן מוזמנות להירשם עכשיו למעגלי הנשים עם אפרת בשנת 2017. נותרו מקומות למעגל אפריל, עם ליל הסדר באמצע, מעגל בסימן של פריחה והתחלה חדשה, נעשה סדר מיוחד לנו ונחגוג את החירות שלנו. מתאים גם למי שתלויה בחופשות מערכת החינוך. להרשמה: greenefrat@gmail.com
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.