570. דן ערמון: נשמה להזכיר

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 570, שנה שתים-עשרה, מאי 2018

לפני כחודשיים הרהרתי כאן על שירו של דן ערמון, 'מאפלה לאפלה'. השיר לקוח מתוך ספרו הראשון, 'ליד השדה' ('ספרי סימן קריאה' ו'מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1977). עברו שנים רבות מאז קראתי את הספר הזה לראשונה, והיום שוב קרא אלי הספר הזה מן המדף, ודפיו המתפרקים נפתחו בשיר 'נשמה להזכיר'. 

עד לא מזמן כותרת כמו 'נשמה להזכיר' היתה מרחיקה אותי מן השיר. אני אמנם מומחה ל'טיפול נפשי', אבל דווקא משום כך אני יודע  שהמושג 'נפש', כמו המושג 'נשמה', הוא מושג מיסטי שאין לו כל אחיזה במציאות, כפי שהמושג 'אלוהים' הוא מושג מיסטי שכל אחד מפרש אותו כרצונו, משום שאינו קיים במציאות. אין לי כל התנגדות לאמונה במושגים מיסטיים, אבל השימוש במושגים עמומים שאין להם הגדרה מדויקת הרתיע אותי. 

ובכל זאת, הפעם יכולתי לקרוא אחרת את הכותרת הזו, מבלי להיבהל או להירתע. אני יכול להבין את הצורך האנושי באמונה מיסטית (צורך שגורם לנו שוב ושוב להיקלע למשברים ולאכזבות). שמונים אחוזים מבני-האדם מאמינים באלוהים, ונדמה לי שרבים עוד יותר מאמינים בדיכוטומיה של גוף-נפש, הפופולרית בתרבות המערבית בזכות אפלטון ודקרט והמצאת המונותאיזם. 

אינני יכול לנהל שיחה פוריה עם מי שעושה שימוש במושגים מיסטיים, אבל למדתי להבין שהשירה אינה הרצאה פילוסופית אלא כלי לפירוק המציאות ולהרכבתה מחדש, ולכן תפקידה לערער וליצור פרובוקציה באמצעות שימוש חדש במלים. 'נפש' ו'נשמה' ו'אלוהים' אינם מושגים שיריים אלא מטפורות המפרקות מושגים אלו ומרכיבות אותם מחדש. 

מלאכת הפירוק וההרכבה מתחילה בכותרת השיר, 'נשמה להזכיר', המזכירה את הצירוף 'נשמה להשכיר' (ואפילו את ספר הילדות הקלאסי של לאה גולדברג, 'דירה להשכיר'). אני משער שלדן היו אסוציאציות שונות משלי, אבל לבחירה שלו בצירוף זה, הלקוח מתוך השורה השלישית בשיר, יש משמעות, או תפקיד. אותי הצירוף הזה מחזיר אל 'תורת ההיזכרות' של אפלטון (או אריסטו). אפלטון, שהחדיר לתרבות המערבית את ההפרדה בין גוף לנפש (לנשמה), טען (באמצעות הדיאלוג הסוקרטי) שהנפש נצחית ויודעת הכל, ולכן אנחנו נולדים עם ידע שלם על העולם, אותו אנחנו שוכחים אך יכולים להיזכר בו באמצעות השימוש בהגיון. הלמידה, לפיכך, איננה היכרות עם ידע חדש, אלא היזכרות במה שהנפש שלנו כבר יודעת.  

דן עושה שימוש בדיכוטומיה של הגוף והנפש (אותה כינה פרופ' ליבוביץ', כשלמדתי אצלו פילוסופיה, בשם 'הבעיה הפסיכופיסית') כמטפורה שירית המציגה בפנינו דיאלוג פנימי בין שני רגשות סותרים. 

למרות השימוש במושגים 'גוף' ו'נפש', דן לא נלכד בטרמינולוגיה האפלטונית, ומול הדיכוטומיה המוכרת הוא מציג תפיסה מאחדת המבוססת על ההכרה ב'אני' כתופעה הקודמת לגוף ולנפש. זו התפיסה האריסטוטלית שלצערי לא הצליחה לדחוק את רגלי האמונה האפלטונית. אריסטו לא קיבל את ההפרדה האפלטונית בין גוף לנפש, והתייחס לחלוקה זו כביטוי למאפיינים שונים של המהות האנושית שאינה ניתנת להפרדה. 

דן משטה בנו. השיר שלו אינו עוסק כלל בשאלת הגוף והנפש, או ה"נְּשָׁמָה", אלא ברגשות מנוגדים הנעים בין החרדה הקיומית לבין תחושת הביטחון, שהיא הצורך האנושי הבסיסי ביותר. 

דן ממשיך לשטות בנו כשהוא משבש את המבנה הלוגי של השיר, הנפתח בתיאור של שיבה: "לְעֵת עֶרֶב בָּאתִי אֶל גּוּפִי". לכאורה זו תבנית המתארת שיבה הביתה מיום עבודה מעייף, כש"גּוּפִי" מייצג את תחושת ה'בית' שהוא 'המקום הבטוח'. כשמגיע ה'אני' אל גופו-ביתו, הוא פוגש שם את 'עקרת הבית' שלו: "שָׁם חִכְּתָה לִי ‏הַנְּשָׁמָה". עד כאן משמשת המטאפורה של ה'גוף-נפש' בתפקיד המוכר של בית ורעיה, המעניקים לאיש החוזר מעמל יומו מקום בטוח לנוח בו. 

אבל לא כך מסתיים המשפט, אלא כך: "שָׁם חִכְּתָה לִי ‏הַנְּשָׁמָה לְהַזְכִּיר ‏אֶת יָפְיִי". זו תוספת מוזרה. "‏הַנְּשָׁמָה" אינה משמשת כאן כאשה כנועה החולצת את נעליו של האיש החוזר מעבודתו ומעסה את כפות רגליו, אלא מבקשת "לְהַזְכִּיר ‏אֶת יָפְיִי". זו תוספת תמוהה. מדוע מבקשת "הַנְּשָׁמָה" להזכיר לאיש את יופיו? 

ההסבר, שהיה צריך, באופן הגיוני, לפתוח את השיר, מופיע בהמשך: "הָיִיתִי עָיֵף ‏מְאֹד ‏רָצִיתִי לָמוּת". אם היה המשפט הזה מופיע בתחילת השיר, הוא היה מובן: "לְעֵת עֶרֶב, כְּשֶׁהָיִיתִי עָיֵף ‏מְאֹד וְרָצִיתִי לָמוּת, בָּאתִי אֶל גּוּפִי. שָׁם חִכְּתָה לִי ‏הַנְּשָׁמָה, לְהַזְכִּיר ‏אֶת יָפְיִי‏". זה תיאור נהדר של מעגל החיים, של המאבק התמידי בין חרדת-המוות של הגוף ההולך ומזדקן, מתעייף וכואב, לבין כוח החיים האופטימי, והיכולת שלנו למצוא משמעות ויופי בחוסר הפשר של המציאות. 

כמה טוב שדן לא התפתה להציג בשיר את המהלך הלוגי התקין של הטיעון הפילוסופי-אקזיסטנציאלי הזה, ובחר לפרק אותו, להקדים את המאוחר ולהרחיק את המוקדם. בדרך זו הוא שיתף אותנו בפירוק המציאות, בבחינת תפיסת העולם שלנו ובאופן בו אנו, הקוראים, מתייחסים לכוחות המניעים אותנו בין חרדת-המוות הבסיסית לבין החיפוש אחרי תחושת המקום הבטוח. 

שתי השורות האחרונות מסכמות את הדיאלוג בין הגוף לבין הנשמה, ומה שנראה תחילה כמוזר (הנשמה המבקשת להזכיר למשורר את יופיו) מתגלה כמשמעות החיים: "לַעֲזֹב הַיֹּפִי ‏אֵיךְ אוּכַל". השיר אינו מסתיים בסימן שאלה, או בסימן קריאה, או בנקודה. אמנם הנשמה מזכירה למשורר את יופיו שלו, אבל כשהוא כותב "לַעֲזֹב הַיֹּפִי ‏אֵיךְ אוּכַל" הוא מאפשר לעצמו ולנו לחשוב על "הַיֹּפִי" שאנו מעניקים לחיינו ולעולם הסובב אותנו, "הַיֹּפִי" המעניק לחיינו משמעות, ומאפשר לנו לשכוח, מדי פעם, את חרדת-המוות, ובאמצעות "הַיֹּפִי" ליצור לעצמנו, שוב ושוב, תחושה של מקום בטוח. 

קשה לי עכשיו, אבל כשאני מתבונן סביבי ורואה את היופי המציף את הכפר הבולגרי שלנו בירוק, אני נזכר בטעם החיים. אני רואה מדי יום את אותו העץ בתלבושות שונות, ועכשיו הוא פורץ מתוך הירוק, 

והוא מתגלה בפרחים הקטנים בשדות הכפר, 

בנהר הזורם למרגלות בית-הסופרים החדש שלי, 

שמתעקל והופך לחוף של קיץ, בכפר שבו תוקם הקהילה השיתופית החדשה של אוהבי השלוה והיופי. 

את היופי אפשר למצוא גם ביצורים הקטנים, הצובעים את הגבעולים בחיים חדשים.  

יונתן בודק את יפי הצלילים של גיטרה חדשה, שאנחנו קונים לאנדה, 

ומאיה ויונתן יצאו לפגוש את יופיה של כלבה קטנה המחפשת בית. 

אנחנו גרים בכפר הבולגרי כבר עשר שנים, ועדיין לא גילינו את כל השבילים המקיפים את הכפר. עכשיו יצאנו לצלם בשביל נידח, 

לעת ערב, 

לגלות את יפי האור והצל, 

את משחקי הירוק והכחול לעת שקיעה,  

פגשנו מעיין קטן, 

דרור