222. הגירוש מגן-העדן

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע אני שולח שיר והרהור על השירה ועל החיים ליותר מאלפיים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את השיר השבועי, וגם את השירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד.

 
 
בעריכת דרור גרין
 
ספטמבר 222
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2011` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
 

 


יש מלים המוטבעות בזכרוננו כמו שיר טוב, והופכות לחלק בלתי-נפרד מן הרפראטואר הפרטי שלנו. אני בטוח שאין איש שאינו מכיר את השורות האלו, שנאמרו על-ידי אלוהים בזמן שגירש את אדם וחוה מגן-העדן.

 יש משהו נעים בשורות שאנחנו זוכרים בעל-פה, וכמו כל הרגל או שגרה הן יוצרות בנו תחושה של מקום בטוח. אבל הרגלים קבועים, שאיננו בוחנים ומרעננים, הם לעתים מקום בטוח כוזב ומטעה. השורות האלו מעניינות במיוחד, משום שהמסר שלהן הוא התשתית התרבותית שלנו. זהו מסר של אשמה, של תחושה של אבדן, ושל התייחסות אל המוות הצפוי לנו כאל עונש.

בקריאה חוזרת אפשר לגלות בשורות הספורות האלו יותר ממסר 'חינוכי' הכרוך בחטא הקדמון. מאחורי המסר המוכר מסתתרת תפיסה מקורית של טבע האדם, שונה מזו שהתרבות המערבית אימצה באלפיים וחמש-מאות השנים האחרונות.

כדי להבין את משמעות השורות האלו כדאי לשוב ולקרוא את תחילתו של הסיפור, בספר בראשית, פרק ב', פסוק ט"ז:

וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמור: 
מִכּל עֵץ-הַגָּן אָכוֹל תּאכֵל.  
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע
לא תאכַל מִמֶּנּוּ, 
כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ
מוֹת תָּמוּת.

ההסכם שמציע אלוהים לאדם וחוה פשוט וברור. חיי האושר בגן-העדן מובטחים להם בתנאי שלא יאכלו מעץ הדעת. אם יפרו את ההסכם מובטח להם עונש מוות. בקריאה ראשונה נדמה שאי-אפשר לטעות באזהרה האלוהית, המבטיחה עונש מוות מיידי, "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".

אבל בפרק השלישי, כאשר מפתה הנחש את חוה, משתנה פירושו של הפסוק, כאשר הנחש אומר לחוה: "לא-מוֹת תְּמֻתוּן". ובאמת, לכאורה נראה שהנחש צדק, ואלוהים אינו מממש את העונש שהבטיח.

וכך אנו נוהגים לפרש את סיפור הגירוש מגן-העדן: אלוהים ניסה למנוע, בערמומיות, מאדם וחוה לאכול מעץ הדעת, ובמקום לממש את עונש המוות הוא מסתפק בגירוש מגן-העדן ובחיי עמל.

לא מעט משוררים טיפחו את המיתוס המקובל של הגירוש מגן-העדן, והידוע מכולם הוא אולי ג'והן מילטון בספרו 'גן-העדן האבוד', בתרגומו של ראובן אבינועם:

עַל אִי צִיּוּת רִאשׁוֹן,
הוּא חֵטְא אָדָם,
וּפְרִי הָעֵץ,
אֲשֶׁר לוֹ נֶאֱסַר,
טַעְמוֹ הֵבִיא הַמָּוֶת לָעוֹלָם,
וְשִׁבְרוֹן-לֵב עִם אָבְדַן-עֵדֶן
.

אם נקבל את הפירוש הזה, ניפול גם אנחנו ברשתו של הנחש הערמומי, ונתייחס אל אלוהים כאל פוליטיקאי מתוחכם השולט בנו באמצעות מניפולציות. אני מעדיף לפרש אחרת את הסיפור הזה, ולראות באלוהים מודל לאב המאפשר לילדיו לגדול ולהתפתח בסביבה בטוחה (כתבתי על כך ב'פיוט' לפני כשנתיים). גן-העדן הוא הסביבה הבטוחה הזמנית שמבטיח האב לילדיו, כשהוא מגן עליהם מפני המציאות המסוכנת. הוא מאפשר להם להתפתח בקצב המתאים להם וללמוד לזהות את המציאות, עד שיוכלו לקחת אחריות לחייהם ולצאת אל העולם.

אלוהים, כמו כל אב אוהב, מתקשה להיפרד מילדיו, ומנסה לעכב את הרגע שבו יוכלו לקחת אחריות, ולבחור בעצמם בין טוב לרע, כלומר לאכול מעץ הדעת. הוא אינו מאיים עליהם במוות, אלא בידיעת המוות. האכילה מעץ הדעת מאפשרת לאדם וחוה להיות מודעים להיותם בני-תמותה. מבלי לדעת זאת לא ניתן לשרוד במציאות המאיימת, אך היא גם כרוכה בחרדה גדולה, חרדת-המוות המלווה אותנו כל ימי חיינו. הבחירה של אדם וחוה באכילת פרי עץ הדעת טוב ורע הוא הבחירה להכיר בטבעם האנושי, ובחרדת-המוות הטבעית שלהם.

חרדת-המוות חיונית לנו, אבל היא מעוררת את האינסטינקט הטבעי של 'הילחם או ברח', והיא יעילה רק במנות קטנות. כדי להתגבר עליה אנו יוצרים לעצמנו מקום בטוח דמיוני, בכל יום מחדש, באמצעות ההתכווננות שלנו אל המציאות ואל הטבע הסובב אותנו. הצורך לעבוד את האדמה כדי להתקיים יוצר בנו את תחושת המקום הבטוח, ולכן "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תּאכַל לֶחֶם" אינו עונש אלא מיומנות רגשית המאפשרת לנו ליצור, בכל יום מחדש, את תחושת המקום הבטוח שלנו.

תפיסת החטא והעונש השתלטה על התרבות המערבית, וגרמה לנו לראות את טבע האדם כציר שקוטבו האחד הוא גן-עדן דמיוני והשני מחוז עונשין, או כציר שקוטבו האחד הוא הבריאות (גן-העדן) וקוטבו השני הפתולוגיה (המחלה או העונש). תפיסה זו של טבע האדם יצרה תרבות היררכית של שליטים ומומחים המענישים או מרפאים, ומנעה מאתנו לקחת אחריות מלאה לחיינו.

אני מבכר את הפירוש החיובי יותר לגירוש מגן-העדן, המציע תפיסה חיובית יותר של טבע האדם, כציר שקוטבו האחד הוא חרדת-המוות הטבעית, שאין בה כל רע גם כשקשה להתמודד איתה, ואילו קוטבו האחר הוא היכולת שלנו ליצור לעצמנו בכל רגע מחדש, בעבודת האדמה או בחיי המשפחה, תחושה של מקום בטוח.

לכן בחרתי בתפיסת זו של טבע האדם כבסיס לגישת האימון הרגשי, בסיס המאפשר לנו לקחת אחריות לחיינו ולהתאים את עצמנו למציאות המאיימת באמצעות המיומנויות הרגישות שלנו, שאיש לא לימד אותנו כיצד להשתמש בהן.

בגן-העדן שלנו עובדים קשה, ובוחשים ביום קיץ חם את פרי הגן על המדורה, לפני שיישמר בצנצנות.

 

ובינתיים, בבית, אני מכין מן העגבניות הטריות מרק טוב,

וממהר לאכול אותו. 

ובחוץ, בזיעת אפיים, כולנו מתגייסים להעמיס את ערימות גזרי העץ,   

להסיע אותם אל האסם,

ולסדר אותן באסם לקראת החורף המתקרב. אין כמו העבודה הקבועה הזו, המזכירה לנו את העקביות של עונות השנה, ואת הקמין שיחמם את ביתנו בימות הקור, כדי ליצור תחושה של מקום בטוח.

ןבזיעת אפנו אנחנו אוכלים, בארוחת השבת, את העגבניות שצמחו באדמתנו, עם גבינת העזים שהכנו מן החלב של השכנים.  

מן התנור של אפרת יוצאות עבודות חדשות ויפות,

 

ועל הענפים מוורידים האפרסקים. 

בקיץ, כשכולם משקים את גינות הירק, יש מעט מים בברזים, ומומחה מאחד הכפרים קטף מעץ התפוח ענף מפותל, ובאמצעותו הוא מסמן לנו היכן לחפור את הבאר.

ובינתיים החום הגדול הולך ופוחת, וגשם טוב שוטף את הגן.

וערפל של בוקר מזכיר לנו שאנחנו יכולים לבחור את נקודת המבט, אם לכאוב את עבודת האדמה הקשה, או להודות על גן-העדן שנפל בחלקנו.  

שבת שלום,

דרור 

 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.