251. ישראל בר כוכב: ריקוד
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
מרץ 251
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2012` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
בפתיחה ל'הנה', קונטרס לשירה מס' 23 מאוקטובר 1998, כותב העורך נתן זך: "הפסיכולוג שבישראל בר כוכב, זה המרבה במסעות חיפוש אחר מה שהוא מכנה בשם 'נופים אכספרימנטליים' - בעיניו, אגב, גם גברים ונשים הם 'נופים' - מעביר בלונדון, בכנס פסיכולוגים, סדנה תחת הכותרת הרב-משמעית 'לכתוב בדיו לבנה'. בכך הוא מרמז על מקור קסמם המוסף של השירים שבכאן. שכן אלה כתובים לא רק בדיו השחורה של המציאות, כי אם גם בדיו הלבנה המגלגלת את המציאות בחלומו של כל מה שלא התגשם ולא התמלא והיה למוסיקה האילמת של הדמיון ותנועות הנפש, שבלעדיה אין שירה ובוודאי שאין רוח המהלכת על פני המים החשוכים". לא קשה לי להבין מדוע מנסה נתן זך למצוא את מקור שירתו של ישראל, שהוא פסיכולוג קליני, בעבודתו כמטפל. אבל כמטפל אני יודע שזך בלבל בין סיבה לתוצאה, ושהשירה קודמת לטיפול הנפשי ולהבנת המניעים הרגשיים. דווקא היותו של ישראל משורר היא המאפשרת לו להקשיב טוב יותר למטופליו ולהבין את רגשותיהם. פרויד גילה זאת קודם לכן, כשהודה שהמשוררים והפילוסופים גילו את הלא-מודע זמן רב לפניו. הוא גם טען שההנאה שלנו מן השירה היא עצמה תהליך טיפולי: "ההנאה האמיתית מיצירת פיוט מקורה בשחרורן של מתיחויות בנפשנו". פרויד שכח להזכיר במאמרו ('המשורר וההזיה'), שזו גם תמצית מחשבתו של אריסטו, בספרו 'פואטיקה'. אני, כמובן, מאמין שקריאת השירה יוצרת בנו תחושה של מקום בטוח, גם כשלכאורה היא מערערת בנו הבנות ואמונות מוקדמות. בשיר 'ריקוד' מתבונן ישראל במבט מפוכח של אדם בוגר אל זיכרון של התאהבות מוקדמת, והוא מציג את 'המשורר וההזיה' (ההתאהבות) באופן שונה מזה שפרויד הציג במאמרו. השיר פותח בריקוד ש"הָיָה אִטִּי אִטִּי", ולא קשה לי להיזכר במסיבות הסלוניות של סוף בית-הספר היסודי, בהן רקדנו סלוֹאוּ לצלילי 'אתמול' של החיפושיות, מבלי 'להצמיד'. בגיל שתים-עשרה או שלוש-עשרה יש למגע הידיים במותני בן/בת-הזוג, בתנועה האיטית של כמעט-חיבוק, כוח אירוטי המעורר ציפיות והזיות ופנטזיות של התאהבות. כל אחד מאתנו היה מאוהב פעם ב"יָּעֵל הַיָּפָה" או במישהי כמותה, וחש בכאב ההתאהבות הנובע מן הידיעה שהיא "מֵעַל לְכֹחִי", ובכל זאת בהזדמנות הנדירה של ריקוד הסלוֹאוּ החד-פעמי "הַכֹּל נִרְאָה אֶפְשָׁרִי". בבית השני מעמת ישראל את ההזיה של המשורר, כלומר את ההתאהבות הבלתי-אפשרית, עם המציאות האפורה. המשורר מציג את עצמו במטפורה עזת-ביטוי כ"סוּס קְצַר רֹאִי נָכוֹן לְשֵׂאתֵךְ", כלומר דימוי לפרא סוער שעיניו מכוסות, כעיני סוס, והוא מבקש לדהור ולהיענות לכל גחמותיה של הרוכבת היפה, וגם להשתעשע במלה 'לשאת', שמשמעותה הראשונה היא לשאת אותה על גבו, ומשמעותה הרחוקה יותר היא לשאת אותה לאשה. אבל במציאות נישאת יעל לא לעולם החלומות של ההתאהבות, אלא לעיר דרומית חמה וחולית, כמו אשדוד או באר-שבע או אילת, ושם היא יכולה "לִמְלֹךְ" בעליבות של הפריפריה הרחוקה. כמו המשורר המאוהב גם שאר "הַמְּחוֹלְלִים" יצאו מחדר הזיכרון ההזוי אל "עוֹלַם הַמַּעֲשִׂים" של רואי-החשבון ורופאי-השיניים ועורכי-הדין. לא במקרה הפריד ישראל בר-כוכב בין רואי-החשבון לבין שלושת המקצועות האחרים, המופיעים בבית האחרון. שני הראשונים, רופאי-השיניים ועורכי-הדין, עוסקים בעולם המעשה, אבל גם מוסיפים לו משהו כאשר הם מתקנים את חולשותיהם של לקוחותיהם. גם המשורר בוחר במקצוע 'מציאותי', אך כשהוא מציין את מקצועו בשורה האחרונה של השיר, הוא מתגלה כמומחה ל"דִינֵי נְפָשׁוֹת רְגִישׁוֹת". זה, כמובן, תיאור מקצועו הנוכחי כפסיכולוג קליני, המתבונן בעולם בעיניים מפוכחות ולא כמשורר וכהוזה, ומשתדל לסייע גם למטופליו לאחוז במציאות ככל האפשר. אבל יש בשורה האחרונה גם אפשרות להתבוננות אחרת. אולי בחר המשורר במקצוע הפסיכולוג לא רק כדי לתקן "נְפָשׁוֹת" של אחרים, אלא כדי לתקן את ליבו השבור מצלקת זיכרון הנעורים המעורר בו גם היום תהיה על מהות האהבה והיחסים ותפקידם של הדמיון וההזיה בקשר שבין איש לאשה. אולי הבחירה במקצוע הטיפולי היא גם 'תיקון הלב' של המשורר שהתבגר. (בעולם המקצועי מכנים זאת בשם 'המטפל הפצוע', ובהיכרותי עם מטפלים רבים לא פגשתי אחד שלא בחר במקצוע זה כדי לטפל תחילה ב'נפשו' שלו). נדמה לי שהתהליך הרגשי המתואר בשיר, תהליך של התבוננות מאוחרת בכאב ההתבגרות, שיש בו התפכחות המשחררת את הכאב אבל משמרת גם את הנאת ההזיה, הוא גם התהליך האסוציאטיבי המאפשר לנו, הקוראים, לארגן מחדש את זכרונותינו וליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח באמצעות היכולת הזו להתבונן בזכרונות מתוך בחירה והבנה. כשאני מתבונן בפריחה החדשה הפורצת מן האדמה, אני נזכר בפקעות שהנחתי בה לפני ארבע שנים, בזמן השיפוץ והבניה של הבית, בציפיות ובהזיות ובמה שזימנה לנו המציאות, ושמח לגלות שגם עכשיו "הַכֹּל נִרְאֶה אֶפְשָׁרִי".
ערוגות השום מתמלאות בבת-אחת בעלים הירוקים הפורצים מתוך האדמה,
ואפרת דואגת שהחסה המגיעה אל שולחננו לא תחסר.
בעיר חוגגים את האביב,
הרחובות עמוסים בדוכני ממתקים ומתנות,
והעיר מלאה בתושבים חוגגים וגם באורחים רחוקים הבאים לנגן ברחוב.
האביב הטוב לוקח אותנו אל המוזיאון של סופיה,
ואל הגנים הפורחים.
ואל גני-המשחקים המוסיקליים.
זה הזמן להדליק מדורה במעגל האבנים שלנו בחצר,
לצלות בה תפוחי-אדמה ובצלים לעת שקיעה,
וליהנות ממשחקי האש בלילה היורד.
גם העץ האהוב עלי זוכה בשקיעות מרהיבות. פעם כל זה יהפוך לזיכרון שאוכל לפרש ולעבד, ולהפוך גם אותו מחדש לתחושה של מקום בטוח.
שבת שלום, דרור |
|
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.