258. ש"י עגנון: דבר ורישומו

בעריכת דרור גרין

 

מאי 258

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

 

---

---

מדי יום אני מקדיש זמן רב לקריאה, בעיקר באנגלית, אבל לפעמים אני מתגעגע לספרות טובה, כלומר לספרות הטובה ביותר, וכך שבתי לקרוא מדף שלם של ספרי ש"י עגנון.

עגנן אינו ידוע דווקא כמשורר, אבל השירה משמשת אותו כאמצעי ספרותי, וכמעט בכל סיפור הוא משבץ חרוזים המזכירים לקורא שמעבר לסיפור המרתק יש כאן גם משחק במלים, ובמחשבות. החריזה הפנימית מזכירה לקורא שיש לו אפשרות להתבונן בדברים מנקודת ראות נוספת. ישנם גם ספרים, כמו 'הכנסת כלה', בהם פרקים שלמים כתובים כשירה, ומחולקים לבתי-שיר מחורזים, כפואמות לכל דבר.

את 'דבר ורישומו' לא כתב עגנון כשיר מחורז ומעוצב, אלא כאמצעי שירי, כמטאפורה או כ"מָשָׁל", ואני חילקתי את שני המשפטים הפרוזאיים לשורות קצרות, כדי להתבונן בהם כשיר. שני משפטי השיר הפרוזאיים האלו מופיעים בדפים האחרונים של הסיפור הנפלא 'עידו ועינם', סיפור על אהבת הספר המשולבת בסיפור אהבה מפותל כדרכו של עגנון, המתרחש בירושלים המזכירה לי את נופי ילדותי. 

בחרתי לראות בשתי השורות שיר, משום ששיר בעיני הוא חלון הפותח בפנינו אפשרות חדשה להתבוננות בעולם. ה'שיר לכאורה' הזה של עגנון עוצר את רצף הסיפור ומאפשר לנו להתבונן בו במבט חדש, ודרכו גם להתבונן אל תוך עצמנו ולהבין באופן שונה את המציאות בה אנו חיים.

השיר של עגנון מציג רעיון מיוחד במינו: "אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁלֹּא קָדַם לוֹ רִשּׁוּמוֹ". כלומר, המחשבה קודמת למעשה (בניגוד ל'נעשה ונשמע' של מעמד הר סיני). כדי לקום ולעשות מעשה, טוען עגנון, עלינו לדמות אותו תחילה בדמיוננו. יש בכך היגיון רב, שהרי הכוונה תמיד קודמת למעשה. בכך מאמץ עגנון גם את תורת האוטוסוגסטיה של אמיל קואה מסוף המאה התשע-עשרה, המבוססת על ההנחה שמה שמניע אותנו הוא הדמיון (ולא הרצון).

אבל עגנון מוסיף לתורת האוטוסוגסטיה תוספת מהפכנית, שמאפשרת לי להבין אותה בדרך חדשה. הוא מדמה את הרישום שאנו יוצרים בדמיוננו לצל המעיד על כך שהדמיון יכול להניע רק את מה שכבר טבוע במוחנו. כאשר העוף "פּוֹרֵס כְּנָפָיו וְהֵן עוֹשׂוֹת צֵל" הוא נזכר שהכנפיים משמשות אותו לתעופה, ורק אז הוא עף.

בכך סוגר עגנון את מעגל האוטוסוגסטיה, ומזכיר לנו שתהליך הדימוי והפעולה שהוא גורם מניעים זה את זה, ובעצם טבועים בנו וכרוכים זה בזה.

באותו האופן גם התהליך הרגשי שלנו מונע על ידי התמונות והנרטיב הטבועים במוחנו, שהם הצל של העשיה הרגשית שלנו, המתבצעת באמצעות המיומנויות הרגשיות בכל רגע של חיינו, ושתי הפעולות האלו כרוכות זו בזו ומניעות זו את זו. כאשר אנחנו מביטים בצל, כלומר מודעים לנרטיב שלנו או לסיפור חיינו, אנחנו יכולים גם לשנות ולשפר את המיומנויות הרגשיות שלנו, ולעוף גבוה הרבה יותר.

האם לא זו התחושה שעולה מקריאת השיר, היוצר בנו רישום רגשי בתחילתו, רישום ההופך לתובנה חדשה בסופו? זו הסיבה שחילקתי את השורות כך שיציגו על הדף צורה גרפית של משולש, או של מפרש המשתקף במים וממחיש את הרעיון המיוחד הזה של עגנון.

אֵין לְךָ דָּבָר

שֶׁלֹּא קָדַם לוֹ רִשּׁוּמוֹ.

מָשָׁל לְעוֹף, קֹדֶם שֶׁהוּא עָף

פּוֹרֵס כְּנָפָיו וְהֵן עוֹשׂוֹת צֵל,

מַבִּיט הוּא בַּצֵּל

וְנוֹטֵל כְּנָפָיו

וְטָס.

החיים בכפר, וההתבוננות בטבע המשתנה מרגע לרגע מול עינינו, משקפים שוב ושוב את רגשותינו ואת המעשים שאנו אמורים לעשות. האוויר הקריר של ימי סוף האביב קוראים לנו לצאת החוצה אל מעגל האבנים,

לטפל בערימת הזרדים ולהדליק מדורה. 

והמדורה היא רק צל של רעיון, כמובן,

לאפשרות לאפות עליה פיתות טריות. 

האדמה ההפוכה היא רישומו של מעשה עבודת הגינה, וערוגות העגבניות והבצל כבר זוקפות סימנים ירוקים.

על העצים אפשר כבר לראות רישומים של תפוחים זעירים,

של שזיפים מאורכים,  

ושל שזיפים עגולים, המכונים 'ג'אנקי'.

וגם האפרסקים נרשמים על הענף, 

ולידם הדובדבנים, 

והאגוזים,

וסימני אשכולות הענבים.

אני נרגש במיוחד למראה ניצני גן-הוורדים האהוב שלי.

העולם כולו מטביע בנו רישומים ירוקים,

הקוראים לנו לממש את היכולת שלנו לצאת לטייל,

לאורך הנהר,

לטפס על גזעי עצים,

ועל עצים,

ולהרגיש בכל גופנו את הרישומים שמטביע בנו העולם.

שבת שלום,

דרור