315. יונה וולך: לעצמי

בעריכת דרור גרין

 

יוני 315

 

את יונה וולך הכרתי כחמש שנים לפני מותה. היא היתה כבת שלושים ושש, ואני הייתי בן עשרים-ושש, סטודנט לקומפוזיציה באקדמיה למוזיקה בירושלים, שהקים כתב-עת חדש לשירה. באתי ליונה לספר לה שהחלטתי להוציא כתב-עת שונה מן המקובל, ובמקום לפרסם שירים ומאמרים אני מתכוון לשלוח מדי שבוע, בדואר, למנויים, שיר אחד. ישבנו יחד על הרצפה בחדר הקטן שלה (אמה החולה נאנחה לעתים בחדר השני), וסביבנו פזורים ערימות דפים ורודים, מודפסים במכונת כתיבה ישנה עם תיקונים בכתב-יד. בין הדפים מצאתי את השיר הנפלא 'אילה' שהיה השיר הראשון ששלחתי למנויי 'פיוט', וגם השיר שפתח את ספרה האחרון, 'אור פרא', אותו הוצאתי לאור זמן קצר לפני מותה (והוא כלול גם בספר 'שירים אחרונים', שבו שירים נוספים שנותרו אצלי). התיידדנו מאוד, ונפגשנו כמעט מדי שבוע, לעתים בביתה, לעתים כשבאה לבקר אצלי בירושלים ולבסוף בביתן 25 בבית-החולים 'תל השומר'. 

יונה התפרסמה כמשוררת נועזת ופרובוקטיבית, בעיקר בעקבות השיר 'תפילין' ומחזור השירים 'כשתבוא לשכב אתי', אותם הוצאתי לאור בספר 'שירים אחרונים'.   בהופעות הפומביות שלה היא נהגה ללבוש בגדי עור הדוקים ולנעול נעלי עקב גבוהות, ומעל הבמה דיברה בתוקפנות ובבוטות. אבל הדימוי הבוטה והנוקשה הזה היה רק מעטפת הגנה שנועדה להסתיר חרדה גדולה, של ילדה שאביה נהרג במלחמת-השחרור כשהיתה בת חמש. 

בתוך ביתה הקטן ברחוב וולך בקרית-אונו היתה יונה אותה ילדה קטנה, בטי-שירט גדולה ומכנסי ג'ינס, יחפה, שאהבה לצפות בתוכניות טבע בטלוויזיה ולקרוא בעיתון 'לאשה' או בספר השירים של יונתן גפן, 'פחות אבל כואב', שהיה מונח ליד מיטתה. היא כתבה ללא הפוגה, והכתיבה אפשרה לה להתמודד עם החרדה הגדולה ולמצוא שפה משותפת עם עולם המבוגרים. 

כשפגשתי פעם את המשוררת זלדה, שהתגוררה לא רחוק מביתי בשכונת רחביה בירושלים, היא סיפרה לי בכאב כמה היא כועסת על יונה בעקבות פרסום השיר 'תפילין', המתאר פעילות מינית כרכיבה על סוס, כשהתפילין משמשים כמושכות. סיפרתי על כך ליונה, אך היא לא הבינה את המהומה שפרצה בעקבות פרסום השיר. "זה נורא מצחיק," היא אמרה לי, והתכוונה לכך שחשבה שהיא מצחיקה את המבוגרים בדרך זו. 

ובאמת, רבים משיריה העשירים בדימויים מיוחדים ובחשיפה רגשית של מה 'שלא מדברים עליו', הם למעשה ביטוי להתבוננות של ילד בעולם המבוגרים. כדי להבין את המאפיין המיוחד הזה של שיריה, שלחתי לכם היום את השיר 'לעצמי', שהוא 'שיר ילדים' שקיבלתי מיונה עם כתב-יד לספר ילדים שכותרתו 'מלכי האופי' (אותם אשלח לכם בדפי-השיר הבאים). באותם ימים לא פרסמתי את השירים משום שלא נראו לי מספיק טובים לפרסום, אבל כשאני קורא אותם כעת אני מבין שהם פשוט אינם מתאימים למה שמקובל לראות כשירי-ילדים, כלומר כשירים שמבוגרים כותבים לילדים. אלו שירים הכתובים בשפתו של ילד, בשפה האותנטית של יונה, שפה שאינה ערוכה ואינה מתאימה לציפיות שלנו, כמבוגרים, משיר 'טוב'. עכשיו, כשיש לי ילדים משלי, קל לי יותר להבין את השפה הזו, שמתארת את המציאות מגובה נמוך, ללא פירושים ודימויים מורכבים. 

השיר הזה מתאר את החרדה הקיומית הגדולה של יונה, אבל גם של כל ילד בעולם, שכדי לזכות באהבה ובתשומת-לב צריך לרצות את המבוגרים סביבו. 

השיר נפתח בשאלה פשוטה: "אִם אֲנִי עוֹשֶׂה לְעַצְמִי, אָז לָמָּה אֲנִי מִתְרַגֵּז? כִּי אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל מִישֶׁהוּ אַחֵר". כשיונה שואלת "אָז לָמָּה אֲנִי מִתְרַגֵּז?" היא מתכוונת לשאול מדוע היא פוחדת כל-כך. על-פי מלון 'אבן שושן' רוגז פירושו "חרדה, תלאה, צער מתוך סבל וצרות". 

"עוֹשֶׂה לְעַצְמִי", בלשון הילדים של יונה, פירושו 'עושה משהו בשביל עצמי'. ומה הילד שבשיר עושה בשביל עצמו? הכל: "מַנִּיחַ צִנּוֹר בִּשְׁבִילִי, מְיַשֵּׁר צִנּוֹר, מֵזִיז אֶבֶן שֶׁמַּפְרִיעָה, מְסַדֵּר מַשֶּׁהוּ שָׁם בַּמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לִשְׁתּוֹת לְאִמִּי". זה אולי נשמע קצת מוזר, אבל אלו המטלות הפשוטות שאסתר, אמה של יונה, הטילה עליה בילדותה: להניח את הצינור בין עצי הפרי בחצר, ליישר את הצינור, להזיז אבן שמפריעה לזרימת המים בערוגה שמובילה אותם מעץ לעץ, לסדר משהו וגם להכין לאמא משהו לשתות. 

ומה התשובה לשאלה "אָז לָמָּה אֲנִי מִתְרַגֵּז"? "כִּי אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה בִּשְׁבִיל מִישֶׁהוּ אַחֵר". כלומר, משום שאני חושב שעלי לרצות אחרים. אבל לא מדובר כאן ב'אחרים' אלא בילד ואמו, כלומר ביונה שהתייתמה מאביה, ובאמה שגידלה אותה. יונה חששה מאמה, וגם כעסה עליה. היא מעולם לא סלחה לאחותה נירה ולאמה, שקראו ביומנים ובמכתבים הסודיים שכתבה וחיללו את המקום הבטוח הפרטי שלה.

תיאור המטלות מסביר מדוע יונה מתרגזת, כלומר פוחדת. היא פוחדת משום שהיא עושה זאת "בִּשְׁבִיל מִישֶׁהוּ אַחֵר", כלומר, מתוך פחד מפני הדרישות של אמה. שנים רבות לאחר מכן, כשאמה שכבה בחדר השני, והיתה סכנה של נמק אם לא תפעיל את גופה, סיפרה לי יונה שלפעמים היא מאיימת שתרביץ לה כדי להכריח אותה לצאת החוצה עם ההליכון שלה ולהפעיל את שריריה. כעת התחלפו התפקידים, ואמה פחדה ממנה, ועשתה לכאורה משהו "בִּשְׁבִיל מִישֶׁהוּ אַחֵר", שלמעשה נועד לטובתה שלה. 

בחלק השני של השיר מסבירה יונה באופן רציונלי מדוע מה שנחווה על ידה כחרדה מפני המטלות המוטלות עליה (או על הילד שבשיר) הוא בעצם מעשה מוצדק ותועלתני: "בִּשְׁבִילִי, דּוֹאֵג לְאִמִּי [כדי] שֶׁהִיא תִּדְאַג לִי גַּם. בַּחֲזָרָה". האם יכול להיות ביטוי נואש יותר לצורך של ילד באהבה, כשהוא פוחד ממי שאמור להגן עליו? 

וההסבר הרציונלי הזה, מדוע הילד החרד נשמע להוריו, מתאר גם את היפוך התפקידים בין יונה לאמה, כאשר מתוך דאגה לבריאותה הכריחה אותה ללכת באיומים אלימים. 

בשיר הילדים התמים הזה מתארת יונה את החרדה הגדולה שלה, ואת הצורך הנואש להסביר במלים את הרגשות הכואבים, וליצור כמו יש מאין עולם דמיוני, בטוח, שמעניק משמעות לפחד ולכאב. 

בשיר הזה מופיעות שתי מלים המתייחסות לרגשות. המלה "מִתְרַגֵּז" מתארת את החרדה הגדולה שבה גדל הילד, ואותה הוא מנסה להסביר, והמלה "דּוֹאֵג" משמשת תחליף למלה 'אהבה', החסרה כל-כך בין הילד לאמו. כשקיבלתי מיונה את השיר הזה, לפני יותר משלושים שנה, עוד לא היו לי ילדים משלי, וכמוה גם אני הייתי ילד שגדל ללא אב, פוחד עד מוות מאם שאינה יודעת לאהוב.  אולי זה מה שחיבר בינינו, בלי מלים. 

בסדרת שירי 'מלכי האופי' מתארת יונה מתוך נקודת-המבט שלה, כילדה, את התנהגותם של המבוגרים, ואת הרגשות שהתנהגות זו מעוררת בה. שירי הילדים של יונה, שיש בהם משהו בוסרי, ילדותי, מאפשרים לנו לגלות נקודת התבוננות חדשה בשירים הידועים שלה, ועל כך אכתוב בדפי-השיר הקרובים. 

ועכשיו, כשיש לי ילדים משלי, אני מתבונן בהם כשכל אחד מהם שקוע, לפני השינה, בספר או במשחק שחמט, ואני מתפלל בלבי שאוכל למנוע מהם את החרדה הגדולה, או לפחות להקטין את ממדיה. 

אני שמח בשבילם כשאני רואה אותם מלמדים זה את זה, תומכים זה בזה ומשחקים יחד, בחום היום, על הטרמפולינה, 

כשהם מריחים את פרחי הגינה, 

פותרים תרגילים בחשבון,  

או מנגנים.  

אני שמח ביונתן, שביקש לפני חודשים מעטים ללמוד לנגן בכינור, וכבר הוא מתאמן עם ויקי לקראת הקונצרט הראשון שלו, בשבוע הבא.   

המוסיקה מלווה אותנו גם בסעודת השבת, בחצר, 

כששמוליק מפליא לנגן לנו במפוחית את שירי ארץ-ישראל של פעם (שירים רוסיים, כמובן), 

אנדה מצטרפת בחלילית, 

ויונתן מלווה בתוף. 

ואני שוכח את חרדות הילדות כשהטבע העוטף אותי באהבה יוצר עבורי מקום בטוח,  

ומראות הכפר נוסכים בי שלוה. 

צבעי הקיץ ממלאים אותי שמחה, 

והנהר הזורם מתחת לכפר מרגש עד מאוד. 

לצדי השבילים, בהליכת הבוקר, פרחי הבר מפתיעים שוב ושוב, 

בוהקים באדום, 

ובצהוב, 

ומשרים קסם על הכל. 

הגפנים בחצר מבטיחים טובות, 

והשכנים, הקוטפים את הדובדבנים, 

משתפים אותנו ביבול המתוק (מחר נחגוג בעיר את חג הדובדבנים). 

נרות השבת הופכים את החצר שלנו לבית, למקום בטוח ועוטף. 

שבת שלום,

דרור