316. יונה וולך: מלך פוי

בעריכת דרור גרין

 

יוני 316

 

בשנים האחרונות לחייה ניסתה יונה וולך לכתוב גם שירי-ילדים. בשבוע שעבר שלחתי לכם את השיר 'לעצמי', שבו תיארה יונה מנקודת מבטה של ילדה את החרדה הגדולה שבה גדלה לאחר שאביה נהרג במלחמת השחרור, ואת הצורך שלה לרצות את עולם המבוגרים כפי שהתבטא בדמותה של אמה. 

לאחר שהוצאתי לאור את ספרה האחרון של יונה, 'אור פרא' היא מסרה לידי כתב-יד של ספר שירים לילדים, שכותרתו 'מלכי האופי'. כמו בסדרות אחרות של שירים שכתבה בחייה, גם הספר הזה היה מבוסס על רעיון מרכזי, שכל אחד מן השירים היה מעין וריאציה שלו. בכל אחד משירי הספר מתואר 'מלך' באמצעות המאפיין הבולט של אישיותו: "מלך מצוברח", "מלך סובל", "מלך פוי", "מלך מר", "מלך עצוב", "מלך אחר", "מלך סגור" ו"מלך סוף". שלושה שירים נפרדים הקדישה יונה דווקא ל"מלך מר" הקר, העקר (ליונה לא היו ילדים) והממורמר. 

לא הוצאתי את הספר הזה לאור משום שבאותם ימים חשבתי שהשירים בוסריים ואינם ערוכים. עכשיו, שלושים שנה מאוחר יותר, אני מבין שיונה רצתה מאוד להוציא לאור ספר לילדים, כמו משוררים אחרים שכתבו לילדים, אבל למעשה כתבה שירים בשפה שבה ילדים כותבים שירים, מתוך רצון להרשים את המבוגרים, או להיראות מבוגרים. סדרת "מלכי האופי", הישירה ותמימה כל-כך, מאפשרת לי גם להבין באופן שונה את שיריה של יונה 'למבוגרים', שגם הם נכתבו מנקודת מבטה של ילדה, ועל כך אכתוב בהמשך. 

"מלכי האופי" אינם באמת מלכים, אלא ילדים קטנים שהתנהגותם פרועה או שאינה עולה בקנה אחד עם ציפיותיהם של המבוגרים. אין במחזור השירים הזה אפילו שיר אחד המתאר אופי חיובי או שמח.   

מֶלֶךְ מְצֻבְרָח עָלָה וּמָלַךְ 

אִמּוֹ לֹא יָדְעָה לְאָן בָּרַח 

תָּמִיד שָׁאֲלָה לְאָן הוּא הָלַךְ 

אֲפִלּוּ שֶׁאֶת בֵּיתָהּ הָפַךְ

מדוע, אם כך, מכנה אותם יונה בשם 'מלכים'? אולי משום שילדים קטנים וחרדים חולמים להיות חזקים ולשלוט בעולם המאיים כמו מלכים. אבל 'מלכי האופי' הם, למעשה, ילדים קטנים הנשלטים על-ידי המבוגרים, וחוששים מפניהם. 

גם הבחירה במלה 'אופי' מעניינת. הרי בשירים האלו מתארת יונה מצבים רגשיים מתחלפים, שכל ילד חווה בחייו פעמים רבות. המושג 'אופי' הוא הכללה או דעה קדומה שאנו מטילים על אחרים כדי לתייג אותם או כדי לשלוט בהם. 'אופי' היא מלה שבה משתמשים מבוגרים כשהם מאשימים את ילדיהם בהתנהגות שאינה הולמת: "יש לך אופי שלילי", או "יש לך אופי מחורבן", "תמיד הכל נופל לך מהידיים", "היא ילדה מופנמת", וכו'. ההכללות האלו מקבעות רגשות קשים של ילדים, ולעתים מטילים עליהם אות קין לכל חייהם. יונה, בילדותה ועד יום מותה הרגישה שאמה ואחותה הטילו בה דופי. 

ה'מלך פוי' הוא, כמובן, ילד קטן שמסרב לאכול מאכל שאינו אוהב או שמסרב לעשות משהו שמצווים עליו לעשות. כך נראה כתב-היד של יונה, מודפס במכונת-הכתיבה הישנה שלה: 

כמו במקרים רבים, הוריו של המלך הקטן ממהרים להכליל ולהאשים אותו בהתנהגות שאינה הולמת: "עַל כָּל דָּבָר יַגִּיד פוּי". הם גם לועגים לו: "הֲכִי הַרְבֵּה יַגִּיד אוּי". אחר-כך הם מפרשים את התנהגותו בשפה שלא תמיד הוא מבין: "יֵשׁ לוֹ בַּלֵּב צִוּוּי, לִהְיוֹת תָּמִיד דָּהוּי", והם מבקרים ושופטים אותו: "הוּא לֹא בְּדִיּוּק שָׁפוּי". 

במשפטים הקצרים האלו מתארת יונה את ילדותה ואת האופן שבו אמה, אחותה, ומאוחר יותר עולם המבוגרים הקשה והפרוע בו פגשה כמשוררת צעירה, תייגו אותה ואת החרדה שלה, עד שבגיל עשרים-ואחת הסכימה להתאשפז בבית-חולים פסיכיאטרי. 

התווית הזו, ההופכת את החוויה הרגשית של הילד להכללה מאשימה, מטביעה בו את חותמה לכל ימי חייו, פוגמת בהערכתו-העצמית ומשבשת את חייו: "כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ קָנוּי, בְּיָדָיו מְאוּם לֹא עָשׂוּי, הוּא לֹא רוֹאֶה עַצְמוֹ רָאוּי, יֵשׁ בּוֹ אוּלַי מַשֶּׁהוּ לָקוּי, זֶה שֶׁהַכֹּל בִּשְׁבִילוֹ פוּי". 

כשהיכרתי את יונה היא היתה בת שלושים-ושש, ושוב התגוררה, כאותה ילדה קטנה, בבית-אמה הקטן ברחוב וולך שבקרית-אונו, והרגישה לקויה במקצת כשלא ידעה לעשות דבר מלבד כתיבת שירים, אפילו לא לבשל ולנקות את הבית. 

אבל בחדר השני, הקטן, ישבה אמה הזקנה, החולה, שהתקשתה בהליכה, והתפקידים התהפכו. כעת יונה, שלא היו לה ילדים משלה, טיפלה באמה חסרת-האונים, וגערה בה על ליקוייה. בשירי 'מלכי האופי' היא שיחקה, כמו ילדה קטנה, ב'להיות אמא', כלומר בלהיות זו שגוערת בילד ש"עַל כָּל דָּבָר יַגִּיד פוּי". 

השיר הזה מתאים מאוד לכותרת 'מלכי האופי'. כעת אנחנו יודעים ש'מלכי האופי' אינם באמת מלכים, אלא ילדים קטנים המשחקים ב'להיות גדולים', כלומר לחקות את המבוגרים הכוחניים, המגבילים, האלימים והמסרסים. 

עצם השימוש במלה 'אופי' הוא ביטוי לאלימות ולסירוס, משום שזו מלה המבטאת תווית המכלילה את מעשיו של הילד, ומבטלת את רגשותיו. כשמגדירים את 'אופיו' של הילד מתעלמים מרגשותיו, כלומר מן הביטוי האותנטי של תחושותיו בכל רגע ורגע, ומאלפים אותו להתעלם גם הוא מרגשותיו. 

ההתעלמות הזו מביטוי רגשות פוגעת ביכולתו של הילד להתאים את עצמו לעולם ולהסתגל לשינויים החלים בעולם ובו עצמו. זו הסיבה למשברים הרבים שכל ילד עובר במהלך חייו, וגם למשברים שהוא עובר לאחר שהתבגר. 

יונה מתה צעירה, בגיל ארבעים ואחת. בחייה הקצרים היא ניסתה להתגבר על החרדה הגדולה כשניסתה למצוא חן בעיני המבוגרים, או להתאים את עצמה לשפה שלהם. היא עשתה זאת כשיצאה מביתה, לבושה בגדי עור צמודים ועקבים גבוהים, והיא עשתה זאת בשיריה הפרובוקטיביים. אבל בביתה היא נותרה ילדה קטנה, פחות מפוחדת וקצת יותר שמחה, במקום בו כבר לא מבקרים ושופטים אותה על אופיה הקשה. 

קשה להימנע משיפוט והכללות, וגם מי שמודע לסכנה שיש בזה לא יכול שלא לפגוע לעתים בילדיו. לעתים אנחנו עושים זאת מתוך כוונה טובה, כשאנחנו מתאמצים לעודד את ילדינו במלים "אתה כל-כך מוכשר במתמטיקה" או "אתה תהיה פסנתרן מצוין", וגורמים להם לרצות אותנו גם אם אינם רוצים להיות מתמטיקאים או פסנתרנים. 

גם לי לא קשה ליפול למלכודת הזו כשאני מתבונן בילדי הנהדרים, כשהם מציירים או משחקים או מנגנים, ואני משתדל להתגבר על הנטיה להכליל (כלומר להגדיר את אופיים) ולהתייחס לרגשות הקטנים, היומיומיים, שעולים בכל מפגש בינינו. 

מה עלי לומר לאנדה, כשאני מתפעם מנגינתה היפה? 

ומה עלי לומר ליונתן, בדרכו לקונצרט הראשון שלו, 

כשלושה חודשים לאחר שהחל לנגן בכינור, 

עם ויקי,

http://www.youtube.com/watch?v=32xRo2SA7tU&list=UUN5xm8hFtRpjuqD1wtuZbOg 

וגם סולו, בכינור, 

או בפסנתר. 

http://www.youtube.com/watch?v=jSOy4Zxl5Rs&feature=c4-overview&list=UUN5xm8hFtRpjuqD1wtuZbOgהופך פתאום,  

אני משתדל ליהנות מן הרגע, ולהתבונן במחזרות הצעירות, 

בשמחתה של רוזה, המורה לכינור, 

או במפגש הנגנים הצעירים לאחר הקונצרט.  

ההתבוננות מאפשרת לי להימנע מהגדרות של אופי ומביקורת, חיובית או שלילית, ואני שמח לטייל עם ילדי בכיכר העיר בחגיגות הדובדבנים,   

לעבור בין הדוכנים המקושטים, 

להתבונן בעיצובים המיוחדים, 

ובסוגי הדובדבנים השונים, 

להריח את המאפים הממולאים בדובדבנים, 

וליהנות מן השמחה של מגדלי הדובדבנים,  

המבקשים מאתנו לטעום את פרי עמלם. 

יונתן זוכה בחליל עץ חדש, וממהר לאלתר בו, עם מוכר החלילים, 

ועם הנגנים המסתובבים בתוך הקהל, 

בבגדים מסורתיים.

אני לא מספר למוריה כמה אני גאה בו, כשהוא לומד לקצור את הדשא הממהר לצמוח לאחר הגשם, ועוזר לנו בעבודת הגינה המפרכת. 

אבל אני יכול לשבח בפה מלא את אופיה הטוב של הגינה השופעת שלנו,  

את פרחי הקישואים, 

את המלפפונים, 

את התות, 

ואת העגבניות הצעירות. 

וגם את התפוחים המבשילים, 

והאפרסקים, 

והאגסים, 

וגם החתולים שלנו מתרבים, 

ומשחקים אתנו במחבואים. 

גם לשמים שלנו יש אופי מצוין, והם מבטיחים גשם לסוף השבוע. 

שבת שלום,

דרור