320. אברהם חלפי: יפה העולם

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
בעריכת דרור גרין
 
יולי 320

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2013` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


אברהם חלפי (1904-1980) היה שחקן ומשורר, ונדמה לי שרק בזכות אריק איינשטיין ששר את שיריו (שהולחנו על-ידי יוני רכטר) שמו לא נשכח, כמו שנשכחו משוררים רבים וטובים אחרים. כשאני שב וקורא בשיריו נדמה לי שגם כמשורר הוא כתב כשחקן המשחק תפקידים אנושיים רבים, כמו בשיר 'אז מה אם בן-אדם הוא קצת שיכור', או כמי שמתבונן בעולם כמו שייקספיר, כאילו היה במת תיאטרון. 

כך הוא עושה גם בשיר 'יפה העולם', שבו הוא מתבונן בתיאטרון-החיים, ומלווה את המחזה בקריינות של מחבר יודע-כל, ובהומור עצוב, כמעט ציני. 

הבית הראשון של השיר נפתח במלים "יָפֶה הָעוֹלָם", וזו הצהרה מרנינה וכובשת על מה שמעניק משמעות לחיינו. אבל בשורה השניה מחזיר אותנו חלפי אל המציאות, ומול יופיו של העולם הוא מציב על אותה הבמה את אכזריותו של הגורל: "וְהַגּוֹרָל דֵּי־כַּלְבִּי". אינני יודע, כמובן, מהו "גּוֹרָל כַּלְבִּי", אבל אני מניח שמדובר בצירוף המקובל 'חיי-כלב', המתאר את שפל-המדרגה של הקיום האנושי. בשורה השלישית מחבר המשורר בין שני הניגודים, וכותב: "שִׁירִים עַל חֲרוּזֵיהֶם מִתְהַפְּכִים בְּקִרְבִּי", משפט המתאר את תהליך היצירה האמנותית, תהליך כתיבת השיר המבטא את היכולת האנושית למצוא יופי בעולם, במקביל לכאב הקיומי של המשורר, ההופך את קרביו בכאב-בטן נורא. אבל הביטוי "מִתְהַפְּכִים בְּקִרְבִּי" מרמז גם על חרדת-המוות הקיומית, המלווה אותנו תמיד בחיינו, ואשר אנחנו מסתגלים אליה כאשר אנחנו מצליחים לגלות בתוכה את יפיו של העולם, בתהליך שמעניק לנו תחושה של מקום בטוח. המושג 'מתהפך בקרבו', המקביל למושג 'מעיו הומים עליו', שפירושו כאב-בטן וגם חרדה גדולה, אבל הוא גם היפוך אותיות של 'מתהפך בקברו', ומרמז על אותה חרדת-מוות. 

הבית הראשון מסתיים במלים בהן נפתח, "וְיָפֶה הָעוֹלָם", ויוצר מסגרת אסתטית, בימתית, של ארבעה משפטים חרוזים (א-ב-ב-א), כמו בבית ראשון של סונֵטָה בת ארבע-עשרה שורות (אבל זו רק חלוקה חיצונית, ולמעשה השיר אינו בן ארבע-עשרה שורות). הביטוי השירי-מוסיקלי הזה יוצר תבנית של יופי המנוגד לתוכנו, ובכך מבטא את הניגוד הקיים בטבע האדם בין חרדת-המוות לחיפוש אחרי המקום הבטוח, היפה. 

גם הבית השני בן ארבע שורות, אך המבנה המוסיקלי שלו פגום, והחריזה (א-ב-ב-א) פחות מדויקת מן הבית הראשון. הפגימות המוסיקלית הזו מתבטאת גם בתוכן הבית, המתייחס ל"אֱלֹהִים". "לִּפְעָמִים מִתְבַּקֵּשׁ לִי לְהַזְכִּיר אֶת שְׁמוֹ ", כותב חלפי, ואפשר להבין זאת, כשמדברים על "הָעוֹלָם", ומחפשים הסבר ליופי וגם ל"גּוֹרָל". אם בשורה השלישית של הבית הראשון רמז חלפי על חרדת-המוות של מי שמתהפך בקברו, הוא רומז עליה גם בשורה השלישית של הבית השני: "מֵעֹמֶק הַפַּעַם הַזֹּאת הָאַחַת הַיְּחִידָה שֶׁל חַיֵּינוּ". אבל אין הסבר לחד-פעמיות של החיים, כמו לחד-פעמיות של המוות, ולכן "אִלְּמוֹת הַמִּלִּים". 

הבית השלישי נפתח במלים "וְהָעוֹלָם הוּא יָפֶה וְיָפֶה", המכפילות את המסר שבו נפתח השיר, כאילו כדי לסיים אותו באופן סימטרי, אבל אולי גם מתוך ניסיון לשכנע אותנו בכוח שניתן להתגבר על חרדת-המוות ותלאות הגורל וקשיי האמונה, בזכות הבחירה ביופי, במלים ובחרוזים. 

השורה השניה מתייחסת לבית השני של השיר: "וְכֻלָּנוּ בַּנִּים לְאָב אֶחָד". כאן שב חלפי ותולה תקוות באלוהים, שהרי כאשר אלוהים הוא "אָב", עליו לדאוג לנו ולהגן עלינו מפני האיום הנורא של המוות, וליצור עבורנו מקום בטוח בעולם. האם זה אפשרי? 

בעברית המדוברת כשמישהו מרחף ברקיע השביעי הוא שרוי באופוריה, בתחושת עונג המתעלמת מן המציאות. במיסטיקה היהודית מפרידים שבעה רקיעים בין האדם לבין אלוהים, וברקיע השביעי נמצאות הנשמות הטהורות. אבל העולם רחוק מאוד מן הרקיע השביעי, והוא "מִתְגַּלְגֵּל מִקּוֹמָתוֹ הַשְּׁמֵימִית שֶׁל רְקִיעוֹ הַשְּׁבִיעִי וְעַד - ". לא במקרה השאיר חלפי את המשפט הזה פתוח, והוא מאפשר לנו לדמיין את הנפילה בין הרקיע השביעי, המקום הבטוח או גן-העדן האבוד, ועד לעולמות התחתונים, אל השאול המיתולוגי או הנוצרי. האם רק במקרה מסיים חלפי את השיר במלים "אַךְ אֵינֶנִּי שׁוֹפֵט אַף אֶחָד", שהן גם מילותיו של ישו, "אֲנִי אֵינֶנִּי שׁוֹפֵט אִישׁ", כשהוא מבקש ממי שמנסים לבחון אותו להתבונן אל תוך עצמם, במקום לשפוט את האחרים? 

במחזה קטן מעלה לפנינו חלפי את הבחירה בין הגורל (כלומר האפשרות לראות את עצמנו כקורבנות) לבין הבחירה ביופי, הנתונה תמיד בידינו. הבחירה לראות את היופי והשפע בעולם אינה מבטלת את הכאב ואת הקושי, אבל היא מעניקה משמעות לחיינו, ויוצרת בנו תחושה של שליטה ושל מקום בטוח, לזמן מה. זו אינה בחירה רציונלית או מדעית, אלא בחירה רגשית, המבטאת את היכולת האנושית לשרוד גם במצבים הקשים ביותר, ולמצוא בהם יופי ואפילו אושר. 

לפעמים שואלים אותי קוראי 'פיוט' אם באמת הכל אצלנו כל-כך נפלא וטוב. התשובה פשוטה. לא, אצלנו הכל כמו בכל מקום אחר, לפעמים קשה, ולפעמים כואב, ולפעמים מכעיס, אבל זה לא עושה אותנו פחות מאושרים, משום שאנחנו תמיד יכולים להתבונן סביבנו ולשמוח בשפע וביופי העוטף אותנו. 

גם השכנים שלנו יכולים להיחשב למסכנים ועניים, אבל כשאני מתבונן באופן שבו הם מגדלים את הירקות שהם אוכלים, ומטפלים באהבה בכבשים ובעזים שלהם, אני יודע שהם עשירים. אני אוהב לשמוע את צלילי הפעמונים כשסבה חוזרת מן המרעה, 

ומאחוריה העזים והכבשים שלה ושל השכנים (בכל יום שכן אחר יוצא למרעה), שבאים לפגוש את העזים והכבשים שלהם, 

לאחר שהם מרווים את צמאונם במעיין

והם מוליכים אותם בחזרה הביתה. 

לפעמים כואב לי הגב, בשל פריצות דיסק, אבל אני שוכח את הכאב ויוצא עם כולם לטיול של ערב. 

יונתן ואנדה לוקחים אתם כסאות קטנים לטיול, כדי שיוכלו לשבת לנוח, 

או לקטוף את התותים שנותרו על עץ התות שליד הדרך, 

השופעים מתיקות. 

אנחנו שמחים ביופי שצומח בגינה, 

לארוחת-הערב, 

בשזיפים המבשילים על העצים,  

ונקטפים על-ידי מאיה,  

ויונתן,  

וממלאים את הפה במתיקות.   

אני מוצא יופי בבתים הישנים והמטים לנפול, 

בחלונות הצבועים, 

ובאפרת, כשאנחנו חוצים את הגבול לסרביה לארוחת-צהרים. 

עכשיו אנחנו מכינים את העץ לחורף, 

עורמים לערימות ומסדרים בשורות, 

וגם מגלים פתרונות יצירתיים חדשים. 

וכשאנחנו שוכחים, שב הירח להזכיר לנו את יופיו של העולם, 

ושט בשמינו, גדול ויפה. 

שבת שלום,

דרור 

אתם מוזמנים לסדנה מיוחדת במינה, בה נארח אתכם אצלנו לשבעה ימים, ונחלוק אתכם בדרך בה אנחנו מיישמים את האימון הרגשי בחיינו. 


 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.