372. לוּדמיל ינקוב: אינך יכול

בעריכת דרור גרין

 

יולי 372

גם חברי הבולגרים יודעים שאני אוהב שירה, ולמרות שעדיין אינני דובר בולגרית קיבלתי במתנה ליום הולדתי את ספרו של המשורר הבולגרי לודמיל ינקוב, 'מי גרניט':

 

לודמיל ינקוב (1953-1988) היה מטפס הרים בולגרי ידוע שחי בעיר הסמוכה לכפרנו, קיוסטנדיל. הוא מת כתוצאה מתאונה בזמן טיפוס בהרי רילה. הספר 'מי גרניט' יצא לאור לאחר מותו. 

אני יכול לקרוא ולהקליד בבולגרית, ונעזרתי בתוכנות תרגום ובוונטה השכנה, לפני שיצאה למרעה עם העזים שלה. 

לפני שנתיים שלחתי לכם את הטקסט של הפסיכולוג אברהם מאסלו, אותו ניסחתי כשיר, המתאר את אחד המאפיינים החשובים של המוח האנושי: את העובדה שאנחנו מוצאים רק את מה שאנחנו מחפשים, ומתעלמים מן המציאות. 

מאסלו כתב על ההטיה הטבעית שלנו לחפש במציאות הסובבת אותנו רק את מה שאנחנו מכירים, ולהתעלם ממה שאיננו מכירים. כך נהוג, למשל, להסביר שהאינדיאנים באמריקה לא ראו את ספינותיו של קולומבוס משום שמעולם לא ראו ספינה, ולא יכלו לזהות עצם שקיומו לא נתפס כלל במוחם. 

ינקוב בוחן את התופעה הזו מנקודת מבט שונה. "אֵינְךָ יָכֹל לִרְאוֹת כְּלוּם", הוא כותב, "כְּשֶׁאֵינְךָ רוֹצֶה לִרְאוֹת..." ינקוב, שהיה מטפס הרים והקדיש מאמצים גופניים רבים כדי להתגבר על איתני הטבע, האמין שהרצון הוא התכונה החשובה ביותר להישרדות האנושית. הוא מחזק את הטענה הזו כשהוא פונה מחוש הראיה אל חוש השמיעה: "אֵינְךָ יָכֹל לִשְׁמֹעַ אֶת מַה שֶׁאֵינְךָ רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ..." 

ינקוב אינו מסתפק בחושים, והוא מרחיב את הטיעון המקורי אל עולם האמונה: "אֵינְךָ יָכֹל לְהַאֲמִין בְּמַה שֶׁאֵינְךָ רוֹצֶה לְהַאֲמִין..." זה אינו היקש לוגי מובן מאליו אלא טענה מרחיקת לכת. כאן מבקש מאתנו המשורר להניח שגם האמונה שלנו מותנית ברצון ובעשיה, בדומה לפסוק "יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ, תַּאֲמִין". 

המעגל שהחל בחוש הראיה והשמיעה ונמשך ברצון מסתיים באהבה: "וְלֶאֱהֹב אֵינְךָ יָכֹל אֶת אֲשֶׁר אֵינְךָ רוֹצֶה..." כאן שובר המשורר את התפיסה המסורתית, הרומנטית, של האהבה, כרגש טמיר וקסום המופיע, כמו נס, ומחבר בין איש לאשה. הוא מבטל את המיתוס של ההתאהבות, ומתנה את האהבה ברצון. 

העמדה המיוחדת הזו של ינקוב מסבירה את ההתנהגות האנושית בהתאם להנחה שהאדם פועל באופן רציונלי, ושהרצון הוא המניע להישגים של התרבות האנושית. עמדה כזו אפשר למצוא בפסוק הידוע, "אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הָרָצוֹן", שהיה שגור בפיהם של מחנכים רבים. 

האמונה ברציונליות שולטת בתרבות המערבית בשלוש-מאות השנים האחרונות, והיא מקדשת את המודעות הקוגניטיבית ואת הרצון החופשי. שירו של ינקוב הוא ביטוי לאמונה כזו, המטילה על היחיד את האחריות לפעילות של מוחו: למה שהוא רואה, למה שהוא שומע, לאמונה שלו ואפילו לאהבה שלו. 

אבל בשנים האחרונות מתערערת האמונה המוחלטת ברציונליות ובכוחו של הרצון, בעקבות חידושים בחקר המוח וההתנהגות. ההתנהגות האנושית אינה רציונלית, טוענים חוקרי התנהגות רבים, ובראשם פרופ' דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל הישראלי (בספרו 'לחשוב מהר, לחשוב לאט') ופרופ' דן אריאלי (בספרו 'לא רציונלי ולא במקרה). 

מסקנה זו היתה ידועה גם לאמיל קואה, הרוקח הצרפתי ומייסד תורת האוטוסוגסטיה, לפני כמאה-ועשרים שנה. קואה הבין כבר אז שמה שמפעיל את מוחנו אינו הרצון והחשיבה הרציונלית אלא פעולה אוטומטית והרגלים שאנו יכולים לשנות באמצעות דימויים חיוביים. קואה קבע שמה שמפעיל אותנו הוא הדמיון ולא הרצון והחשיבה הרציונלית, ושהרצון פועל ביחס הפוך לדמיון. 

אני משער שאם לודמיל ינקוב לא היה נולד במדינה קומוניסטית ומחונך בחשיבה מטריאליסטית רציונלית, ואילו היה מכיר את תורתו של אמיל קואה, הוא היה מחליף את המלה 'רצון' במלה 'דמיון', ושירו היה נכתב כך: 

אֵינְךָ יָכֹל לִרְאוֹת 

אֶת מַה שֶׁאֵינְךָ יָכֹל לְדַמְיֵן... 

אֵינְךָ יָכֹל לִשְׁמֹעַ 

אֶת מַה שֶׁאֵינְךָ יָכֹל לְדַמְיֵן... 

אֵינְךָ יָכֹל לְהַאֲמִין בְּמַה 

שֶׁאֵינְךָ יָכֹל לְדַמְיֵן... 

וְלֶאֱהֹב 

אֵינְךָ יָכֹל 

אֶת מַה שֶׁאֵינְךָ יָכֹל לִרְאוֹת בְּעֵינֵי רוּחֲךָ...

אני מנסה לנחש מה רואה החתול שלנו, כשהוא מטפס על ראש העמוד וצופה למרחקים, 

ואני מתבונן בנוף הירוק של הכפר השכן, בו אנחנו אוהבים לטייל בשעת הערב, ובכל פעם אני רואה בו משהו אחר, בהתאם למה שאני רואה בדמיוני. 

מה רואה בדמיונה האשה שפגשנו בפתח ביתה בזמן שטיילנו, ואשר מיהרה להראות לנו את צב המחמד שלה, וכיבדה אותנו בנדיבות בצנצנת ריבה? 

ומה רואה בדמיונה אנדה, כשהיא שועטת על אופניה ברחובות הכפר? 

ומה רואה יונתן בדמיונו, כשהוא רץ וקופץ בחצר? 

ומה רואה מאיה, שאוהבת כל-כך להתבונן בעולם במהופך? 

גם יונתן, שמיום ליום נגינתו מפליאה יותר,

בודק את האפשרות לנגן במהופך, 

ומגלה את המוסיקה מזווית חדשה.  

https://www.youtube.com/watch?v=6tLj1e-klWM&feature

ואני? בעיני רוחי אני תמיד רואה ורדים, וכך עבר גן הוורדים שטיפחתי בגליל אל היתנו בכפר הבולגרי, 

ומאיה מנחשת את מה שאני רואה בדמיוני, וקוטפת בשבילי בשדה צרור פרחים נהדר. 

אפרת רואה בדמיונה שעועית טריה, ואנדה ממהרת לקטוף אותה בגינה,  

כדי שבמהרה תעלה על שולחננו. 

ומי שרואה בדמיונו צנצנות של רוטב פסטו לימי החורף, שולח את ילדיו לתלוש את עלי הבזיליקום הטריים, שנקטפו זה עתה.   

 שבת שלום,

דרור 

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).

---