392. בקט: מצב העולם

בעריכת דרור גרין

 

שנה שמינית, דצמבר 392

סמואל בקט (1906-1989) היה מגדולי הסופרים והמחזאים של המאה-העשרים וחתן פרס נובל לספרות. הוא התפרסם בעיקר בזכות המחזה 'מחכים לגודו', שממנו ציטטתי כאן, ובזכות הסגנון המיוחד המשלב תפיסה אקזיסטנציאלית בתיאטרון האבסורד. בקט, שנולד באירלנד וחי בפריס, כתב באנגלית ובצרפתית. המחזה 'מחכים לגודו' נכתב במקור בצרפתית. 

אינני זוכר באיזה תיאטרון הוצגו מחזותיו של בקט בישראל, אותם ראיתי לפני יתר משלושים שנה, אבל אני זוכר את הבמה הנקיה, את העץ הבודד ואת הביטוי הקומי של הקשר בין הדמויות השונות. 

'מחכים לגודו' הוא מחזה ללא עלילה של ממש, כמעט קומדיית מצבים, על מצבו של האדם בעולם המודרני, שאין בו אלוהים ואין בו משמעות, ומה שנותר בו הוא היחסים בין הדמויות ברגע הזה, 'כאן-ועכשיו'. 

גיבורי המחזה, ולדימיר ואסטרגון, הם בעצם אנטי-גיבורים, משום שהם גיבורים פאסיביים שלא קורה להם כלום במהלך הדברים. שני הנוודים נפגשים מדי יום מתחת לעץ בודד, וממתינים לגודו, כלומר לאלוהים או למשמעות החיים, שלעולם לא יופיעו. 

שתי דמויות נוספות הן פוזו בעל-האדמות ומשרתו לאקי האינטלקטואל. אלה הן, אמנם, דמויות אקטיביות יותר, אך גם האקטיביות הזו מאבדת את משמעותה בעולם חסר-משמעות. 

הטקסטים שמדקלמות הדמויות במחזה מציגות רעיונות פילוסופיים, תפיסות חברתיות ותהיות על טבע האדם, המשקפים רבדים רבים של התרבות המערבית, אך מסתכמים לכאורה באמרה הידועה של קהלת: "הֲבֵל הֲבָלִים, הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א', 2). 

ה'שיר' שהבאתי כאן לקוח מתוך מונולוג של פוזו, המייצג את החומרנות ואת שלטון ההון. לכאורה, גם המסר של פוזו מבטא את האמיתות המוכרות של קהלת: "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א', 9). 

אבל המסר של פוזו מציע בכל זאת גם תפיסת-עולם חדשה, שאינה מבטאת דווקא את מחשבותיו של בעל האדמות החומרני, הציני, אלא אולי את אלו של בקט. 

הטקסט פותח בהחלת חוק שימור האנרגיה על התהליך הרגשי, המייחד את בני-האדם משאר בעלי-החיים: "מִכְסַת הַדְּמָעוֹת בָּעוֹלָם אֵינָהּ מִשְׁתָּנָה". לכאורה מדובר במכסת הצער הקבועה והמתמידה של הגזע האנושי, אבל זו אינה נקודת המבט האקזיסטנציאלית השרירותית והעגומה, אלא משהו שיש בו תהליך של שינוי: "כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ מַתְחִיל לִבְכּוֹת, בְּמָקוֹם אַחֵר מִישֶׁהוּ מַפְסִיק". 

ומה שהחל בבכי ממשיך, באופן אופטימי יותר, בצחוק: "כָּךְ גַּם לְגַבֵּי הַצְּחוֹק". 

לא במקרה בחר בקט בצחוק ובבכי, המבטאים את שני הקצוות של קשת הרגשות האנושית, החרדה הקיומית מול תחושת המקום הבטוח. מה שהופך אותנו לאנושיים הוא היכולת האמפתית שלנו, המתבטאת באפשרות לחוש בגופנו את הבכי ואת הצחוק של הזולת. 

בעולם חסר-הפשר של בקט, עולם של ציפיה שלא קורה בו דבר, מתרחשים תהליכים רגשיים באמצעות האמפתיה, המאפשרת לאנטי-גיבורים של המחזה לחוש זה ברגשותיו של זה. 

חלקו השני של הטקסט נפתח במלים "אַל נְדַבֵּר אֵפוֹא רָעוֹת עַל תְּקוּפָתֵנוּ," ומסתיים באופן סימטרי באותן מלים: "אַל נְדַבֵּר עָלֶיהָ כְּלָל". מלים אלו אינן מבטאות אדישות, אלא מבקשות להפסיק את הנטיה הטבעית שלנו להעניק ערך לדברים, ולשפוט את המציאות, אלא לקבל אותה כפי שהיא: "הִיא אֵינָהּ אֻמְלָלָה יוֹתֵר מֵאֵלּוּ שֶׁקַּדְּמוּ לָהּ. אַל נְדַבֵּר עָלֶיהָ גַּם טוֹבוֹת". 

הסיום, "אַל נְדַבֵּר עָלֶיהָ כְּלָל", מזכיר את המלים האחרונות בטראקטאט הלוגי-פילוסופי של ויטגנשטיין: "מַה שֶׁלֹּא נִתָּן לְדַבֵּר אוֹדוֹתָיו, יֵשׁ לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁתִיקָה". זוהי הודאה בדבר אפסותן של המלים, וחוסר היכולת שלהן לבטא או לפרש את המציאות, או להעניק לה משמעות. 

אבל הטקסט של בקט אינו פסימי כמו אלו של מחברים אקזיסטנציאלים רבים, גם אם המסר הפילוסופי שלו דומה. אם נקשיב למשמעותן של המלים, המטילות ספק באפשרות להעניק משמעות למלים, נוכל להשתחרר מן החיפוש אחרי משמעות, וניוותר עם ההתבוננות עצמה, במי שבוכה ובמי שצוחק, ובהכרה באמפתיה האנושית המתבטאת בעצם התקשורת שבין הדמויות, שהיא המעניקה טעם לחיינו. 

אנחנו לא מחכים לגודו. אנחנו מקבלים באהבה את הגשם בחוץ, 

ואת חום העץ הבוער בקמין, בפנים. 

במשחק, 

בציור על גיליון גדול, 

או על דף קטן, 

או במחברת. 

הספריה שלנו מעניקה משמעות למשחקים, 

למנוחה, 

וגם לקריאה.  

אנחנו לא מחכים לגודו. יש לנו פסנתר, וזה משמח כשמוריה מצטרף, 

ואפילו אפרת באה אלי לשיעורי פסנתר. 

במקום לחכות לגודו אנחנו ממתיקים את חיינו במוס שוקולד חדש, ללא סוכר וללא ביצים.

רוצים הוראות הכנה למתכון הסודי שלי? הנה: גלענו כחצי ק"ג תמרים, טחנו אותם במעבד מזון עם כוס קקאו שחור ומשובח והוסיפו כוס מים. 

הקציפו שתי קופסאות שמנת מתוקה, וקפלו פנימה בעדינות את עיסת התמרים.  

עכשיו אפשר ללקק את האצבעות.  

זה הזמן לקשט את העץ. 

שבת שלום,

דרור 

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).