את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
'הימים הנוראים' שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים קשים מאוד למי שהשתתף במלחמת יום-הכיפורים בשנת 1973, והם קשים עוד יותר להלומי-הקרב של אותה מלחמה, שגם אני נמנה עליהם.
רק במקרה קראתי עכשיו את ספרו הידוע של אריה מריה רמרק, 'במערב אין כל חדש'. קראתי אותו באנגלית, ולכן תרגמתי את הציטוט המופיע לקראת סופו, במקום לצטט מן התרגום העברי, אותו איני מכיר.
הספר 'במערב אין כל חדש', שיצא לאור בשנת 1929, מתאר בגוף ראשון את חוויותיו הרגשיות של חייל גרמני במלחמת-העולם הראשונה. זה ספר אנטי-מלחמתי מובהק, שמאוחר יותר נשרף על-ידי הנאצים עם ספרים אסורים אחרים.
הספר אינו מתאר את המלחמה או את מהלכיה, והוא מתמקד בתחושת האימה הגדולה של החיילים המשתתפים במעשה האנושי המטורף וחסר-הפשר ביותר: במלחמה. למעשה, זהו תיאור מיקרוסקופי של התהליך בו נוצר הלם-הקרב, והתהליך הפוסט-טראומטי שבעקבותיו, היוצר ריחוק, אטימות, דיכאון, כעס, ואף מעורר תגובות אלימות.
לא קראתי את הספר הזה בשיוויון-נפש, משום שגם אני עצמי חוויתי את אותן החוויות כחמישים שנה מאוחר יותר, במלחמת יום-הכיפורים, ועד היום אני נושא איתי את הלם-הקרב והסימפטומים המאוחרים שלו, ששיבשו את חיי ומאוחר יותר הביאו אותי לפתח את תורת 'האימון הרגשי', שבזכותה הצלחתי לשקם את חיי.
כמו רמרק, גם אני תיארתי את טראומת המלחמה בספר המתאר את אותן החוויות הרגשיות. (את הספר 'בחזרה לצוות 4' אפשר לקרוא באתר בלחיצה על הקישור). כמו רמרק, שתמונות חבריו המתים טבועות בזכרונו, גם אני רואה בימים אלו את תמונת חברי אהוד מתניה, שנהרג מפגיעת כדורי מקלע של מטוס מיג מצרי בשעה ששוחחנו על הגדרת האמנות, בדרך אל תעלת סואץ.
לקראת סופו של הספר הופתעתי לגלות את תיאור הגשם היורד, המתאר את תמצית החוויה הפוסט-טראומטית, שנטבעה בזכרונו של הסופר הלום-הקרב.
הטקסט, אותו הפכתי כאן לשיר, מתאר נסיעה משדה-הקרב במשאית שבה דחוסים החיילים החיים, הפצועים והמתים. זהו טקסט המתאר במלים יבשות את האירוע, ללא פירוש או ביטוי כלשהו לרגשות, אלא כרשימת מלאי המתאימה מאוד לפיוט 'ונתנה תוקף', אותו שרים ביום הכיפורים, המתאר גם הוא את סופם של בני-האדם, שאינו מבחין באופן בו מתרחש המוות:
וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם:
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם
הטקסט נפתח במלים "הַצְּעָקוֹת נִמְשָׁכוֹת עוֹד וְעוֹד", ואנחנו מבינים שהמחבר לא כתב אותן בזמן עבר, משום שהוא חווה את הטראומה גם בשעת הכתיבה, יותר מעשר שנים לאחר האירוע, כאילו היא נמשכת ללא הפסקה. זו החוויה המאפיינת את כל נפגעי הלם-הקרב, הממשיכים לחוות את אימת-המוות גם שנים לאחר האירוע. תיאור הדברים בשיוויון-נפש, בזמן הווה, ללא כל פירוש רגשי, באותו האופן שבו מתואר "הַגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד שֶׁנִּמְשַׁךְ עוֹד וְעוֹד", הופך את הדברים לכמעט בנאליים, עד שאנחנו שוכחים לרגע ש"הַצְּעָקוֹת" יוצאות מפיהם של הפצועים הסובלים מכאבי-תופת.
הגשם הוא הנושא המרכזי של השיר, משום שהוא מנותק מרגשות והוא שווה-נפש כלפי המתרחש. "הוּא יוֹרֵד עַל רָאשֵׁינוּ וְעַל רָאשִׁי הַמֵּתִים בְּקִדְמַת הַמַּשָֹּאִית", כלומר אינו מבחין בין החיים ובין המתים. זהו גם תיאור אכזרי של הלומי-הקרב, שמרגישים כמתים-מהלכים, וחשים אשם על שנותרו בחיים בשעה שחבריהם נהרגו.
הגשם ממשיך לרדת גם "עַל גּוּפוֹ שֶׁל הַטִּירוֹן הַקָּטָן עִם הַפֶּצַע הַגָּדוֹל מִדַּי בַּיָּרֵךְ". אמנם כאן, לראשונה, מוסיף המחבר התייחסות כלשהי לטקסט, במלים "עִם הַפֶּצַע הַגָּדוֹל מִדַּי בַּיָּרֵךְ", אבל זה אינו שיפוט או פירוש, אלא ביטוי המאפשר לנו להבין שהחייל הפצוע לא יחלים מפצעיו, ושגורלו נחרץ.
השיר סוטה לרגע מתיאור המתרחש במשאית אל תיאור הגשם ה"יוֹרֵד עַל קִבְרוֹ שֶׁל קֶמֶרִיךְ", חברו של המחבר, ובכך הוא מרחיב את מעגל המוות גם אל המתים שמתו מעט לפני כן, והוא מסתיים במלים "וְהוּא יוֹרֵד בְּלִבֵּנוּ", שגם הן אינן מתארות את המתרחש במשאית אלא את התהליך הרגשי המשמר את חרדת-המוות בלבם של כל הלומי-הקרב.
לא במקרה הזכיר לי הטקסט הזה את שירו הידוע של יהודה עמיחי, 'גשם בשדה קרב', אותו הקדיש לחברו חיים לקסברג (דיקי), שהיה מפקדו וחברו ונהרג לידו במלחמת העצמאות. עמיחי, שמן הסתם גם הוא היה הלום-קרב, נשא את גופת חברו המת על גבו משדה-הקרב.
גם שירו של עמיחי מתאר את האירוע הטראומטי, שבו יורד הגשם על החיים ועל המתים, כמאחורי זכוכית אטומה המסתירה את רגשותיו. גם השיר הזה הוא תיאור מנוכר של הגשם שאינו מבחין בין המתים לבין החיים. גם השיר הזה כתוב בזמן הווה, והוא מבטא את הכאב שלא ניתן להכיל, הממשיך להציף את המשורר גם שנים רבות לאחר האירוע.
אני משער שיהודה עמיחי, שנולד בגרמניה בתום מלחמת-העולם הראשונה, קרא את ספרו הידוע של אריך מריה רמרק, ואולי באופן לא מודע שחזר בשירו את מה שקרא בספר 'במערב אין כל חדש'. זו אינה העתקה, משום שהשיר מבטא באופן אותנטי גם את תחושותיו וחוויותיו של עמיחי. גם מוצארט העתיק מבלי לדעת זאת את הרקוויאם של מיכאל היידן, אותו שמע כעשרים שנה לפני כן.
ועכשיו שוב ערב יום-הכיפורים, המחזיר אותי שוב אל אהוד שנהרג בחול הרך של סיני, אל שדות ההרג והקטל חסר-הפשר, וגם אל הגשם בשירו של עמיחי ואל הגשם בספרו של אריך מריה רמרק. גם כאן, בכפר הבולגרי הקטן, מתחלף הסתיו החמים בסערת ברקים ורעמים פתאומית המחרידה אותי ומזכירה לי את רעם התותחים וה'נפילות', ומשתקת אותי לזמן מה. כך נראה הגשם שלנו כשמצלמים אותו בלילה עם 'פלש'.
אבל ממרחקי הזמן מתכהים כאבי המדבר, ואני שב אל גן-העדן הקטן שלנו, אל גן-הירק השותה בחדווה את המטר הטוב,
ואל הבית, המקום הבטוח שלי בעולם, שבו נמצאים כל אלו שאני אוהב.
במהרה ישובו ויתבהרו השמים, ויעטפו את הירוק החם של הגינה שלנו.
והילדים ישובו לקפוץ על הטרמפולינה,
או לנוח עליה לרגע ברגע של שלווה משפחתית.
לא רחוק מביתנו, מעברו השני של נהר הסטרומה, אפשר לשמוע את המוסיקה מחגיגות הכפר שישקובצי, שבו גר פעם הצייר הלאומי של בולגריה, ולדימיר דימיטרוב. אנחנו מצטרפים לחוגגים, ופוגשים את יאנה, החברה של ילדינו, שרקדה על הבמה,
קצב החיים המהיר, האינטנסיבי והשוחק, והתרבות הקפיטליסטית ההיררכית והתחרותית שחקו את המפגש הבין-אישי והפכו אותנו לבודדים יותר. המטבח הקהילתי או המשפחתי מאפשר לנו לשוב ולהתחבר זה לזה, לתמוך זה בזה ולהרגיש בטוחים יותר בעולם המשתנה במהירות.
הבישול והאכילה היו מאז ומתמיד מקום המפגש הטבעי לחיי משפחה וקהילה ולמפגשי סיפור. הבישול המשותף מאפשר לנו לשתף זה את זה בתרבות שבה צמחנו, והאכילה המשותפת מאפשרת לנו לחלוק זה עם זה בחוויות היומיומיות שלנו, להכיר זה את זה טוב יותר ולשתף פעולה במימוש רעיונות וחלומות.
סדנת המטבח הקהילתי והמטבח המשפחתי מאפשרת לנו לשוב ולפגוש זה את זה בעשיה משותפת, בבישול, באכילה ובדיבור מלב אל לב. בסדנה נלמד להחזיר את המשפחה, קבוצת החברים או הקהילה הקטנה למרכז חיינו, כמקור תמיכה ואהבה.
התרבות הצרכנית מציעה לנו 'מזון מהיר', אוכל מעובד ושפע של ארוחות מוכנות ומסעדות, ומונעת מאיתנו את העונג וההתנסות המיוחדת במינה שבבישול המשותף. שפע המסעדות ודוכני המזון המהיר, והלחץ שבו אנו חיים, מונעים מאיתנו את היכולת לספר ולהקשיב בניחותא, וליצור רשת חברתית של ממש המאפשרת גם שיתוף פעולה.
סדנת 'מבשלים שיתוף' היא הזדמנות מיוחדת במינה לחדש את הכישורים החברתיים שלנו בעשיה הבסיסית המענגת ביותר: בישול ואכילה. במשך שבעה ימים נבשל ביחד ארוחת-בוקר, צהרים וערב, נלמד זה מזה ונלמד זה את זה, נשתף זה את זה בחיינו ונחדש את היכולת לספר ולהקשיב, כדי לממש את יתרונות המטבח הקהילתי גם בחיינו, במשפחה ובקהילה בה אנו חיים.
"שבעה ימים בצל משפחה מקסימה בבולגריה בכפר שבו החיים נעצרו לטובת האדם, הטבע והחי - הלב עדיין שם" (מירה צוקרמן).
במהלך הסדנה נפגוש גם את שכנינו בכפר הבולגרי, נכיר את הבישול הבולגרי ונתבונן בחיי הכפר הקטן והקסום.
הסדנה היא גם מפגש היכרות לכל מי שירצה להצטרף לתוכנית הדו-שנתית להכשרת מאמנים רגשיים ליזמות חברתית ולהקמת קהילות חדשות.
שבעה ימים של מטבח קהילתי
סדנת המטבח הקהילתי מתקיימת בכפר הבולגרי הקטן דבורישטה, בין עצי הפרי לגן-הירק, בחיק הטבע, והיא מיועדת לשישה עד עשרה משתתפים.
כל אחד משבעת ימי המפגש יוקדש לאחת משבע המיומנויות הרגשיות, וליישום שלה בעבודת האימון הרגשי האישי והקבוצתי, כחלק מן ההתנסות במטבח הקהילתי והמשפחתי: נבשל ונאכל יחד את ארוחת-הבוקר, הצהרים והערב.
את עבודת האימון הרגשי נשלב בהקמת המטבח הקהילתי והמשפחתי והפיכתו למצע לסיפור, להקשבה, ליצירה משותפת וליזמות קהילתית.
הסדנה כוללת גם טיולים קצרים בנוף הכפרי היפה, והיכרות עם חיי הכפר הבולגרי ותושביו.
"אני יוצאת מכאן חכמה יותר, בלב ובנפש, ולוקחת אתי דוגמא נהדרת להמשך" (עירית חכם).
הסדנה מבוססת על הספר המקיף, 'אימון רגשי', שהוא מדריך מעשי לניהול רגשות. את הספר ניתן לרכוש רק באתר האינטרנט, ושם אפשר גם לקרוא את חלקו הראשון. בספר 'מקום בטוח' אפשר לקרוא על היישומים החברתיים של האימון הרגשי. מבוא לאימון הרגשי אפשר לקרוא בספר 'שיחות עם הנסיך הקטן'.
מרגע היוולדנו אנחנו לומדים ומתפתחים. אנחנו לומדים ללכת, לדבר, ולאט לאט אנחנו רוכשים מיומנויות שונות המאפשרות לנו להיות עצמאיים. אבל איש מעולם לא לימד אותנו לעשות שימוש במיומנויות הרגשיות שלנו, שהן התוכנה המפעילה את מוחנו ומאפשרת לנו להתאים את עצמנו למציאות.
האימון הרגשי הוא מתודה מהפכנית, המאפשרת לנו לזהות את שבע המיומנויות הרגשיות שלנו ולשפר אותן באופן קבוע באמצעות תרגול יומיומי. ד"ר דרור גרין, שפיתח את האימון הרגשי, יצר דרך-חיים המאפשרת לכל אחד לנהל את רגשותיו, לממש את יכולותיו וליצור קשרים המבוססים על סיפור והקשבה. האימון הרגשי הוא גם דרך לחידוש החיים הקהילתיים וליצירת רשת חברתית לא וירטואלית.
הספר 'אימון רגשי' הוא מדריך מעשי לניהול רגשות, והוא מציע דרך פשוטה ויעילה לזיהוי ולשיפור יומיומי של שבע המיומנויות הרגשיות.
"דרור הוא אחד מאנשי המקצוע הייחודיים שפגשתי. אין אף אחד שדומה לו בנוף המקצועי שלנו. הוא חושב בצורה מיוחדת ופוריה." (פרופ' חיים עומר, אוניברסיטת תל-אביב, מחבר הספרים 'שיקום הסמכות ההורית', 'השטן שבינינו'. 'פחדים של ילדים' ועוד).
אוטונומיה שיתופית
האימון הרגשי מציע כלים לשיפור המיומנויות הרגשיות והחברתיות, והאוטונומיה השיתופית היא דרך להתמודדות חדשה עם הבדידות ועם חוסר האונים הכלכלי, דרך שאינה דורשת מהפיכה חברתית וניתן לממש אותה כבר עתה, בקבוצות קטנות.
רעיון האוטונומיה השיתופית מציע תחליף לתפיסת העולם ההיררכית השלטת בתרבות המערבית באלפיים השנים האחרונות, ואשר באה לידי ביטוי בתפיסות קיצוניות כדוגמת הקומוניזם הטוטליטרי המשעבד את הפרט לקבוצה או הקפיטליזם והאינדיבידואליזם הקיצוני שחיסלו את חיי הקהילה.
האוטונומיה השיתופית משלבת את היתרונות שבחיי שבט משפחתי או קהילה קטנה המספקת תמיכה ותחושה של מקום בטוח לחבריה, עם שמירה על האוטונומיה האישית של כל אחד מן החברים, המאפשרת לו להיות אחראי על חייו ולהתאים את עצמו בגמישות לעולם המשתנה במהירות במאה העשרים-ואחת.
"זו חוויה מעצימה ומחבקת. שני בני זוג משלימים באישיותם ובמקצועיותם תובנות של ידע ורגישות עצומה. כשהם מעטירים שפע של נדיבות, חום אנושי, רגישות עצומה ואהבה" (רוחלה זיו).
האוטונומיה השיתופית מבוססת על קיומן של קהילות קטנות ועצמאיות, המתנהלות ללא היררכיה שלטונית ומקיימות ביניהן קשרי תמיכה ושיתוף. המטבח השיתופי הוא צעד ראשון לחיזוק הקהילה הקטנה, וניתן לממש אותו במשפחה או בסביבה החברתית, וגם כדרך ליצירת קהילה קטנה (קיבוץ עירוני, כפר אקולוגי, קיבוץ מתחדש וכו').
הספר 'שיחות עם הנסיך הקטן' מציג את הנחות היסוד של האימון הרגשי ושל האוטונומיה השיתופית, והספר 'מקום בטוח' מציג את האפשרות ליישם את האוטונומיה השיתופית בחיינו.
הזמן, המיקום והמחיר
הסדנה תתקיים בתאריכים 2-9 בנובמבר 2015.
הסדנה מותאמת במיוחד לכל משפחה או קבוצת חברים המתארגנת יחד, וניתן לבחור בזמן המתאים לכם (אפשר לטוס לסופיה בימי שני או שישי בבוקר).
הסדנה מתקיימת בכפר בולגרי קטן ויפה, דבורישטה, לא רחוק מן העירקיוסטנדיל, 80 קילומטרים מסופיה, בירת בולגריה. המשתתפים ילונו במלון ביתי מיוחד ויפה, בכפר סמוך.
אזור קיוסטנדיל הוא מרכז עצי הפרי של בולגריה (במיוחד דובדבנים), והוא עשיר בנחלים ונהרות, הרים, ומעיינות בריאות חמים שהרומאים גילו לפני אלפיים שנה.
המשתתפים ילונו במלון משפחתי מיוחד בכפר שכן.
התשלום: 850 יורו למשתתף בחדר ליחיד (800 יורו למשתתף בחדר זוגי).
התשלום כולל את הסדנה ואת שבעת ימי האירוח, ואינו כולל טיסה (מחירי הטיסה בחברת WIZZAIR זולים מאוד, אך משתנים מיום ליום).
נולד בירושלים, 1954, מתגורר בכפר דבורישטה שבבולגריה עם אפרת וארבעת ילדיהם. ניהל את 'קוגיטו, בית-ספר לפסיכותרפיה' בזכרון-יעקב ולימד פסיכיאטרים, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים בבית-הספר לפסיכותרפיה של הטכניון בביה"ח רמב"ם, בבית-הספר לפסיכותרפיה בבית-החולים בצפת בשיתוף עם מכללת צפת, ובלימודי ההמשך ברפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בשיתוף עם שירותי בריאות כללית.
סיים דוקטורט ותואר שני בסיטי יוניברסיטי (ריג'נטס קולג', לונדון), בוגר האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים (קומפוזיציה) והאוניברסיטה העברית (פילוסופיה ומוסיקולוגיה). שימש כמנכ"ל 'הוצאת המוסיקה הישראלית' ו'הסדנה הירושלמית לעיצוב', והמציא את משחק-החשיבה 'טריקסי' שנמכר ברחבי העולם.
פיתח את גישת 'האימון הרגשי' ומנהל את 'המכון לאימון רגשי' בבולגריה. כאחד מחלוצי הטיפול הנפשי באינטרנט פיתח את הקליניקה הווירטואלית הראשונה.
בת קיבוץ רמת-יוחנן, 1969, מתגוררת בכפר דבורישטה בבולגריה עם דרור וארבעת ילדיהם, הגדלים בחינוך ביתי בחיק הטבע.
למדה מנהל עסקים ושיווק, ועסקה בהם מגיל צעיר בישראל ובעולם. טיילה ולמדה שפות ותרבויות.
תערוכת העבודות שלה, 'משחק בחומר', התקיימה בגלריה העירונית של העיר קיוסטנדיל בשנת 2010.
מאמנת אישית ועסקית. בסטודיו שלה לקדרות היא יוצרת כלים שימושיים ומשחקים, מלמדת, מדריכה ומאמנת למצוא את המקום הבטוח דרך החומר.
"השהות שלי במהלך כל השבוע, במקום נעים ובטוח, בתוך החווה של משפחת גרין, בכפר קטן בבולגריה, לא רחוק מנהר ויער, הייתה חוויה נפלאה אשר ניתקה אותי מעומס חיי היומיום שלי ועטפה אותי באהבה, בנדיבות וברוגע, מלווה כל העת בשמחת הילדים" (מלכה).
"זו לא רק התנסות בעוד גישה חדשה או נוספת אלא ממש אימון הפנמה, כל אלה התאפשרו בזכות המקצועיות והנדיבות של דרור ואפרת. עבורי זו הייתה חוויה מעצימה ומרגשת" (שוש רוטשטיין - מטפלת באמצעות אומנויות).
"דרור ואפרת אירחו אותנו בתוך חייהם, בכפר פסטורלי שופע ירק, בועה אקס-טריטוריאלית קסומה. נפלא להתחיל את היום עם הציפורים והתרנגולות בטיול בטבע, להמשיך אותו עם סדנת אימון רגשי בסטודיו המחבק של דרור, להתמרכז על האובניים של אפרת הנדיבה, להכין ארוחה בריאה עם כל בני המשפחה המלבבת, לקנח בסדנה נוספת עם דרור, להאזין לנגינה בפסנתר של בני הבית ולהשתעשע עם הילדים" (ברכה ועידו, מאי 2013).
"זו היתה חוויה שלא נשכח, ואנו מקווים מאד שיתאפשר לנו לחזור בעתיד למשכן האהבה והשלווה שבנו דרור ואפרת בכפר הקטן בבולגריה" (אלי ותמר).
"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת, סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).
"ארוחות מפנקות, טיולים מהנים בחברת המשפחה, ובנוסף הסדנא המלמדת וההתנסות בחימר. אפרת ודרור הכירו לנו דרך חיים משלהם, ובין לבין הכרנו גם את ילדיהם המקסימים" (סמדר אברהמי).
"תודה על שבוע חוויתי ומעשיר שבילינו אצלכם. החיבוק המשפחתי, הנוף ואווירת הכפר הוסיפו המון, והיוו השלמה נהדרת לסדנה המאלפת שתרמה לכל אחד מאיתנו בדרכו" (דינה פליטמן).
"באמצעות שיטת האימון הרגשי, והניואנסים האישים הייחודיים של זוג נפלא זה, התאפשר לנו לחוש ב'מקום בטוח'. התאפשרה תנועה מעגלית בין עולמנו לעולמם לעולמנו. זכינו להיחשף לפן האישי, הזוגי והמשפחתי של דרור ואפרת, בכנות בלתי רגילה, בדרך היוצרת הדהוד אינדיבידואלי, בינאישי, קבוצתי, ואולי אף קוסמי" (מיכל שמש).
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.
