431. רבי אמנון ממגנצא: אדם יסודו מעפר

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 432, שנה תשיעית, ספטמבר 2015

ה'שיר' 'אדם יסודו מעפר' לקוח מתוך הפיוט 'ונתנה תוקף', אותו אומרים בתפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים. משערים שהפיוט נכתב במאה העשירית לספירה או במאות שקדמו לה, אך יש אגדה המייחסת את הפיוט לרבי אמנון ממגנצא שחי במאה האחת-עשרה. 

האגדה מספרת על ההגמון של מגנצא, שדרש מגדול הדור, רבי אמנון, להמיר את דתו. משסירב, קיצצו עבדיו של ההגמון לאט לאט את אצבעות ידיו ורגליו של רבי אמנון, ולפני כל קיצוץ בגופו נשאל הרב אם יחזור בתשובה, וענה בשלילה. לאחר שקוצצו כל איברי גופו הוחזר רבי אמנון לביתו בערב ראש השנה. הוא ביקש שישאו אותו לבית הכנסת, ושם אמר לפני הקהל את 'ונתנה תוקף' וכשסיים את הפסוק האחרון מת. 

סיפורו של רבי אמנון ממגנצא הוא ביטוי קיצוני של רעיון 'קידוש השם', כלומר החובה למות למען האמונה באלוהים. מה שהחל בציות עיוור לציווי האלוהי בפרשת 'עקידת יצחק', נמשך במהלך ההיסטוריה בקידוש האמונה עצמה והקרבת החיים למענה, כמו במקרה של רבי אמנון ממגנצא. 

היהדות אינה דת המקדשת את המוות, ובדרך-כלל היא מקדשת את ערך החיים, ולכן המשנה מתירה עבודה בשבת כשהיא מיועדת להצלת חיים ('פיקוח נפש'). אבל בשלושה מקרים מצווה ההלכה על העדפת המוות על החיים: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. תפילת 'ונתנה תוקף' היא שיר תהילה לקידוש השם. 

חרדת-המוות משותפת לכולנו, משום שאנחנו יודעים שימינו ספורים ואנחנו עתידים למות. אבל זו חרדה בלתי-נסבלת, ולכן אנחנו מרחיקים אותה ויוצרים לעצמנו תחושה של מקום בטוח באמצעות טקסים והרגלים, יצירה ואמונה. לאמונה הדתית יש מקום חשוב ביצירת תחושת משמעות ומקום בטוח, והאמונה באל המתואר ביהדות ובנצרות כ'אב' גדול מעניקה תחושת ביטחון. 

מה שהופך את הדת לפופולרית כל-כך היא יכולתה להעניק למאמיניה תחושת חמלה וביטחון, והיא עושה זאת באמצעות יצירה של רשת חברתית המבוססת על תמיכה הדדית, חסד וצדקה, המעניקים גם משמעות לחיים בצל חרדת-המוות. 

אבל כמו כל גוף היררכי המבקש לשמור על כוחו, גם הדת מוותרת לעתים על מסרים של חמלה ואהבה, ומאיימת על מאמיניה בעונשים כבדים, ובכך היא הופכת למקום בטוח כוזב. הפיוט 'ונתנה תוקף', הפותח במלים "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹם", מייצג את המסר המאיים של ההיררכיה הדתית, המבקשת מן המאמינים לוותר על חייהם למען מה שלכאורה מבטיח את קדושת החיים. 

הפיוט מאיים במוות בדרכים שונות ומגוונות על מי שאינו נשמע למצוות האל: 

וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן

וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן

כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן

מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.

מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ

מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ

מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה

מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא

מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה

מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר

מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם

אמנם הפיוט מרכך את המסר הקשה במלים "כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה", המציעות למאמינים לקבל את תנאיו של האל, אבל הוא שב ומזכיר לנו את אפסותנו, ואת התלות שלנו בבורא העולם. השיר 'אדם יסודו מעפר', אותו בחרתי מתוך הטקסט של 'ונתנה תוקף', מעמיד מול כוחו המוחלט של האל את אפסותם של חיי האדם, כדי להזכיר לנו שהבחירה ה'חופשית', לכאורה, בין טוב לרע, בין אמונה לבין כפירה, אינה בחירה של ממש. 

ובכל זאת בחרתי היום, לקראת ראש השנה, בטקסט הקשה הזה, משום שאני מוצא בו גם מסר אחר, חיובי ומחזק. זהו טקסט המערער את התפיסה המערבית המקובלת באלפיים השנים האחרונות, המעמידה את האדם במרכז היקום, כ'נזר הבריאה', תפיסה שממנה צמח האינדיבידואליזם הקיצוני המשמש תשתית לתרבות ההון-שלטון הקפיטליסטית המשעבדת את כולנו. השיר הזה מחזיר מעט צניעות לחיינו, ומזכיר לנו שאין לגאווה שלנו בעצמנו (בגזע האנושי, בתרבות האנושית, בהישגי המדע והטכנולוגיה) על מה להסתמך, משום שאנחנו בני-תמותה וחיינו קצרים ושבריריים. 

השיר הזה הוא מעין קולאז' המבוסס על אזכורים הלקוחים מן התנ"ך, ומתארים את חולשתו ואפסותו של האדם, וגם את חייו הקשים, כעונש על החטא הקדמון, חטא אכילת פרי עץ הדעת שהסתיים בגירוש מגן-העדן. 

השיר נפתח במלים "אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר", שהם וריאציה על דברי הזעם וניסוח העונש של הגירוש מגן-העדן: "כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג', י"ט). ההמשך, "בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ", מרמז על תחילתו של אותו פסוק בספר בראשית: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ", וגם על פירוש מאוחר יותר של העונש: "בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ, מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר" (איכה ה' ט'). 

לכאורה, זהו ביטוי לכעסו של אל זועם ומעניש, שכפה על בניו הסוררים חיים בצילו של המוות, המלווים בעבודת פרך. אבל את הגירוש מגן-העדן ניתן לפרש גם בדרך חיובית, כתיאור של אב המאפשר לילדיו להתבגר ולעזוב את הבית כדי שיוכלו להתמודד בעצמם עם המציאות. האם לא זה תפקידנו כהורים? 

השיר הזה לא מבטא רק את חרדת-המוות ואת תנאיו הקשים של האל חמור-הסבר, אלא גם את שבריריותם של חיינו ואת מוגבלות האדם, שהוא "מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר". היכולת הזו, לזהות את חולשתנו ולהבין את משמעותה בחיינו הקצרים, מאפשרת לנו להתמודד טוב יותר עם המציאות, כפי שהיא, על חרדת-המוות שהיא מעוררת וגם עם השפע שהיא מעניקה לנו. ההכרה במוגבלותנו מתקנת את היוהרה הגדולה הנעוצה באמונה שהאדם הוא 'נזר הבריאה', ואת תפיסת העולם המעמידה במרכזה את האינדיבידואליזם הקיצוני, המקדש את האנוכיות, האלימות והתחרות, כפי שהם מתבטאים בדרך החיים הקפיטליסטית שבה אנו חיים. 

השיר ממשיך במלים "כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל", המאזכרות את ספר תהלים (כג' ט"ו): "אֱנוֹשׁ, כֶּחָצִיר יָמָיו; כְּצִיץ הַשָּׂדֶה, כֵּן יָצִיץ". זהו טקסט התומך בתפיסת האל כאב הדואג לילדיו: "כְּרַחֵם אָב, עַל-בָּנִים, רִחַם יְהוָה, עַל-יְרֵאָיו" (תהלים כג', י"ג). גם המשך השיר, "כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ", מתכתב עם ספר תהלים: "כִּי רוּחַ עָבְרָה-בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תהלים כג', ט"ז). 

השיר מסתיים במלים "וְכַחֲלוֹם יָעוּף", שהן ציטוט דבריו של צופר הנעמתי, ידידו של איוב: "כַּחֲלוֹם יָעוּף, וְלֹא יִמְצָאֻהוּ" (איוב כ', ח'). נהוג לפרש את דברי צופר כהצדקת הדין, וכהנחה שאין לנו, בני-האדם, אפשרות להבין את מעשי האל. אבל המלים "כַּחֲלוֹם יָעוּף" הן המשך המשפט "אִם-יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ, וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ. כְּגֶלְלוֹ, לָנֶצַח יֹאבֵד" (איוב כ', ו-ז), המייחס את העונש ואת הגורל האנושי האכזר ליוהרה האנושית ("אִם-יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ") ולניסיונו של האדם לשלוט בעולם כולו ואף לטוס לחלל, בניסיון לנצח את הטבע או את האלוהים. 

השיר הזה אינו שיר על האל חמור-הסבר הדורש משמעת מוחלטת, אלא מחאה נגד תפיסת-העולם האנוכית ונגד האינדיבידואליזם הקיצוני המעמת אותנו שוב ושוב עם המוגבלות האנושית ועם המחיר שעלינו לשלם עבור היוהרה והאמונה שאנו שולטים בעולם כולו. 

כמה יפה ששיר כזה הוא חלק מטקסט הנאמר בתחילתה של שנה חדשה, המאפשר לנו לשוב ולהתבונן אל תוך עצמנו ולבחור בדרך חדשה, פשוטה וצנועה יותר. 

אנחנו נמשיך לקבל באהבה את הטבע העוטף אותנו, ולהתאים את עצמנו לשינויים החלים בו, 

נצא לפגוש בצהרים את סֵבָה השבה עם העדר מן המרעה, 

שמחה ושופעת חיים. 

כמו בכל ספטמבר נחגוג בחצר בית-הספר הישן את חג הכפר,

ולא נעמוד בתור כדי לקבל את מנת הטלה הצעיר (הנקראת בבולגרית במלה העברית-תורכית 'קורבן'), 

המתבשל בסיר גדול משעות הבוקר המוקדמות, 

נקבל את ברכת הכמרים וראש-העיר, הבאים לשמוח בשמחת הכפר, 

ונאכל ליד השולחן שנשמר בשבילנו עם הנשים הנפלאות שבאו אלינו לסדנה של שבעה ימים. 

נצפה בכל בני-הכפר הנאספים,  

ורוקדים על הדשא, זקן וטף.  

נשמח במלפפונים המתוקים, העקומים והלא מרוססים הגדלים בגינה,   

בדלעת היוצאת מן התנור, 

ליד הכרובית והקישואים, 

ונאכל את ארוחת השבת עם האורחות שלנו.    

הנהנות גם מן החלה המתוקה שאפיתי,    

לכבוד השבת.   

נשב לעת ערב בחצר,

נקרא ספרים על הטרמפולינה, בשכיבה,  

ובקפיצה.   

נשמח בכל השפע הזה, 

בכל מי שחי לצידנו,   

  

בפשטות של חיי הכפר הבולגרי, 

וביופי העוטף אותנו. 

 שנה טובה,

דרור