446. סדר נשים: המפתה והאונס

השירה מוציאה את השפה מהקשרה, וגורמת לנו להפוך בפשרן של המלים ולהבין באמצעותן באופן שונה את הכתוב, וגם את האופן שבו אנו מתבטאים. 

זו הסיבה שאני אוהב, לעתים, לשוב ולקרוא בתנ"ך, במשנה ובתלמוד וגם בכתבי הפילוסופים היהודיים ובהם הרמב"ם, רס"ג ובחיי. קריאה כזו, בשפה שאינה מדוברת עוד, היא תמיד מפגש חדש עם צירופי מלים וביטויים, הדומה מאוד לקריאת שירה. 

שפת המשנה, שהיא התיעוד הכתוב של התורה שבעל־פה, מן המאה השלישית לספירה, קרובה יותר לשפתנו משפת התנ"ך, אבל עדיין שונה מאוד משפת הדיבור של ימינו. 

'סדר נשים' הוא השלישי בשישה סדרי המשנה, והוא עוסק בפירוש הדינים והחוקים הקשורים בזוגיות ובמשפחה, בנישואין ובגירושין. הפרק השלישי, שבו מופיע הטקסט שבחרתי להציג כאן כשיר, עוסק בשאלה "אֵלּוּ נְעָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קְנָס". 

זו שאלה מעניינת במיוחד, הפורשת בפנינו עולם שלם של ערכים ודימויים הקשורים ביחסי־מין אסורים, כלומר אלו שמחוץ למסגרת קשר הנישואין. 

קורא בן ימינו עשוי לנחש ש"נְעָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קְנָס" הן נערות שמוטל עליהן קנס, אבל לא זאת היתה כוונתה של המשנה. מדובר בקנס המוטל על מי ש"בָּא עַל אֲחוֹתוֹ", למשל, כלומר על מי ששכב עם אחותו או על מי ש"בָּא עַל הַגִּיּוֹרֶת" וכו'. 

העונש מוטל על שני סוגים של גברים המקיימים יחסי־מין עם נשים שאינם נשותיהן: "הַמְּפַתֶּה וְהָאוֹנֵס". לפי המשנה ההבדל בין המפתה לבין האונס אינו גדול, והוא מתבטא בכך ש"הַמְּפַתֶּה נוֹתֵן שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים, וְהָאוֹנֵס אַרְבָּעָה". "נוֹתֵן" פירושו משלם קנס עבור הנזק שגרם, מתוך שלושה סוגי נזק שגרם המפתה או ארבעה סוגי נזק שגרם האנס. 

זהו טקסט משפטי, לכאורה, המבוסס על החוקים שקיבל משה בסיני, כפי שהם נזכרים בחומש. בספר שמות כב', פסוק ט"ו-ט"ז, מתואר ביובש ובדיוק דינו של המפתה: 

וְכִי־יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא־אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ, מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה.  אִם־מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ, כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת. 

זהו חוק המתאר את העונש המוטל על מי שמפתה נערה בתולה לא נשואה. המפתה חייב לשאת את הנערה לאשה, ואם לא יקבל את הסכמת אביה יהיה חייב לפצות את האב ולשלם לו את המוהר המקובל. 

גם דינו של האנס מתואר בתמצות וביובש בספר דברים כב' פסוק כ"ח-כ"ט: 

כִּי־יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא־אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ, וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף. וְלוֹ־תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ, לֹא־יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל־יָמָיו.  

עונשו של האנס חמור יותר, והוא חייב לשאת את הנערה לאשה וגם לשלם את הקנס לאביה, ונאסר עליו להתגרש ממנה עד יום מותו. 

לעומת הטקסט המקראי היבש המשנה מצטיינת בשפה עשירה ובעיצוב ספרותי חדש ומיוחד של החוק המקורי. מה שמעניק עומק לטקסט הוא העמדת שני החוקים זה כנגד זה והצגתם במעין פינג־פונג אינטלקטואלי ההופך את הפרוזה המקראית לשירה. 

הַמְּפַתֶּה נוֹתֵן שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים, 

וְהָאוֹנֵס אַרְבָּעָה.

השיר נפתח בהצגת ההשוואה בין סוגי הקנס המוטלים על המפתה ועל האנס. אנחנו, הקוראים, יודעים מה ההבדל המהותי שבין המפתה, שהנערה משתפת איתו פעולה, לבין האנס, הכופה את עצמו עליה באלימות, ולא קשה לנו לשער שעונשים של שני החוטאים יהיה שונה. אבל הטקסט של המשנה יוצר בנו ציפיה ומתח כשהוא מציג באופן כללי "שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים" לעומת "אַרְבָּעָה", ומניח תשתית להצגה מפורטת יותר של העוול שכל אחד מן החוטאים גורם. 

כעת מרחיב השיר ומפרט את סוגי הנזקים שגרם המפתה לנערה, ושבעטיים עליו לשלם את הקנס: "הַמְּפַתֶּה נוֹתֵן בּשֶׁת, וּפְגַם, וּקְנָס."

הנזק הראשון שגורם המפתה הוא ה"בּשֶׁת", כלומר הבושה והפגיעה בכבוד המשפחה. את גודל הפגיעה קובע בית־הדין בהתאם למעמדה וייחוסה של כל משפחה. הנזק השני הוא ה"פְגַם", כלומר הנזק שגרם המפתה בקריעת בתוליה של הנערה, ובירידת ערכה לאחר שהפסידה את בתוליה. ה"קְנָס" הוא הסכום שנקבע בתורה עבור עצם המעשה, והוא אינו נתון למשא־ומתן. עם זאת, המפתה פטור מן הקנס אם ישא לאשה את הנערה. 

האונס גורם לנזק נוסף, שעליו לשלם עבורו: "מוֹסִיף עָלָיו הָאוֹנֵס, שֶׁנּוֹתֵן אֶת הַצַּעַר." 

מעשהו של האנס חמור יותר, משום שנוסף עליו "הַצַּעַר" שהוא הכאב וההשפלה שעוברת הנערה שהמשגל נכפה עליה. מכאן גם הפיצוי הנוסף שעל האנס לשלם. 

הדברים פשוטים למדי, אבל הטקסט הספרותי של המשנה אינו מסתפק בהבנה התיאורטית, הרציונלית, של החוק המקראי, והוא מבקש להשפיע על רגשותינו באמצעות העיצוב הספרותי והחזרות הצורניות. לכן הוא שב ושואל: "מַה בֵּין הָאוֹנֵס לַמְפַתֶּה?" 

והוא שב ומציג את אותה התשובה: "הָאוֹנֵס נוֹתֵן אֶת הַצַּעַר, וְהַמְּפַתֶּה אֵינוֹ נוֹתֵן אֶת הַצַּעַר." 

כדי להשלים את העיצוב הספרותי מוסיפה המשנה חידוש: "הָאוֹנֵס נוֹתֵן מִיָּד, וְהַמְּפַתֶּה לִכְשֶׁיּוֹצִיא." 

יש הבדל בביצוע תשלום הקנס בין המפתה לבין האונס. האנס "נוֹתֵן מִיָּד", כלומר משלם את הקנס ללא שהיה, וגם נושא את הנערה לאשה. המפתה, לעומתו, ישלם את הקנס "לִכְשֶׁיּוֹצִיא", כלומר רק במקרה שאבי הנערה יאסור עליו לשאת אותה לאשה. 

השיר הזה מסתיים בביטוי מיוחד במינו, 

הָאוֹנֵס שׁוֹתֶה בַּעֲצִיצוֹ, 

וְהַמְּפַתֶּה אִם רָצָה לְהוֹצִיא - מוֹצִיא. 

הביטוי "שׁוֹתֶה בַּעֲצִיצוֹ" הוא גולת הכותרת של השיר הזה, והוא מבטא את ההבדל שבין הטקט המשפטי המקראי, הפשוט וחד־משמעי, לבין הטקסט של המשנה, שהוא טקסט ספרותי־שירי המשובץ בדימויים ומטפורות המיועדות להשפיע על רגשותיו של הקורא. "שׁוֹתֶה בַּעֲצִיצוֹ" הוא דימוי של האנס כמי ששותה בכלי מאוס, כלומר מי שנכפה עליו לשתות מים עכורים, והכוונה, כמובן, לכך שהאנס חייב לשאת לאשה את הנערה הפגומה שאת גופה ובתוליה הוא חילל. 

המפתה פטור מן ה'עונש' הזה ואינו חייב לשתות "בַּעֲצִיצוֹ", משום שאם הוא רוצה הוא פשוט "מוֹצִיא", ואינו נושא לאשה את הנערה שפיתה. 

אני משער שכל קורא בן ימינו יחוש אי־נוחות למקרא הטקסט הזה, המתייחס לגופה ולבתוליה של האשה או הנערה כאל חפץ השייך לאביה, ושהדיון המשפטי מתמקד בעיקר בנזק הנגרם לכבודו של האב או לכבוד המשפחה. 

מה שלכד את תשומת־ליבי בטקסט הזה הוא דווקא הרגישות שיש בו גם לתחושותיה ורגשותיה של הנערה, כלומר ל"צַּעַר" שהיא חווה בעקבות האונס. 

לא פחות מכך הפליא אותי הדמיון בין הרגישות הגדולה של החוק המקראי ופירושיו במשנה לפגיעה בגופה של האשה, לבין הרגישות העצומה בתקופתנו למה שמכונה בשם 'הטרדה מינית'. גם היום, לאחר אלפיים שנות התרבות המערבית, היחס שלנו למיניות הנשית דומה לזה של אבות־אבותינו, ואנחנו רואים בגוף האשה חפץ מקודש שאסור לנו לחלל בנגיעה או באמירה. 

הקדושה שאנחנו מייחסים למיניות הנשית משמרת את היחס לגופה של האשה כאל חפץ, ומשכיחה מאיתנו את העובדה שמה שפסול באונס אינו ההקשר המיני שלו אלא האלימות הבלתי־נסבלת כלפי חסרי־הישע. 

הטקס המשפטי העתיק שהבאתי כאן, כמו חוקי ההטרדה המינית העכשוויים, הם ביטוי לסטיה המינית שלנו, שבוחרת לקדש חלקים מגוף האשה, ומסייעת לנו להתעלם מביטויים רבים אחרים של אלימות הסובבים אותנו: אלימות בלתי־נסבלת כלפי ילדים, אלימות משטרתית, אלימות צבאית ואלימות כלכלית המשעבדת מיליוני בני־אדם לעבדות שכמותה לא היתה מאז ומעולם. 

כשאני קורא את הטקסט העתיק הזה אני יודע שכל אחד מאיתנו, השותק אל מול הזוועות המתרחשות סביבנו, "שׁוֹתֶה בַּעֲצִיצוֹ", ואחראי באופן אישי למים הדלוחים שמזהמים את חיינו. 

שבת שלום,

דרור