493. לאונרד כהן: טקס

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 493, שנה עשירית, נובמבר 2016

לפני שבועיים נזכרתי, משום מה, בלאונרד כהן (1934-2016), ובמשך ימים אחדים האזנתי לאלבום החדש שלו וגם לשיריו הישנים. נזכרתי גם בשיר אירוטי שלו, שתרגמתי כשהייתי בן שבע-עשרה, אך לא הצלחתי למצוא את השיר עצמו. רק עכשיו, לאחר מותו של המשורר-סופר-זמר, הצלחתי להיזכר בשורה הראשונה של השיר, תרגמתי אותה לאנגלית, וכך מצאתי את השיר 'טקס' ותרגמתי אותו מחדש לעברית. השיר לקוח מתוך ספר שיריו השני, 'קופסת-התבלינים של הארץ' (The Spice-Box of Earth, 1961), שהפך אותו למשורר מפורסם בקנדה מולדתו. 

לאונרד כהן התפרסם כמשורר וכסופר, ולפני שעבר לארצות-הברית בשנת 1967, והפך לזמר ומלחין, הספיק לפרסם ארבעה ספרי שירה ושני ספרי פרוזה. ב'ספר הכמיהה', שיצא לאור בשנת 2006, אפשר להתפעם גם מיכולתו כצייר. 

לא במקרה התלהבתי, בגיל שבע-עשרה, מן השיר 'טקס', שהיה ביטוי אותנטי של התרבות הביטניקית של שנות השישים והשבעים, ושל השירה הביטניקית שהשתחררה מהכבלים הצורניים של השירה הקלאסית וביטאה את הרעיונות האנרכיסטיים ואת החופש המיני של אותם ימים. אני משער שאפשר למצוא בשיר הזה את השפעתו של אלן גינזברג, הבולט מבין המשוררים הביטניקים, שהיה ידידו של לאונרד כהן ואפילו השתתף בהקלטת קולות הרקע לאלבומו של כהן, Death of a Ladies' Man. 

בשיר הזה מתאר המשורר סצינה מינית בוטה, שבקלות רבה היתה יכולה להפוך לתיאור פורנוגרפי. אבל לאונרד כהן, שהצליח כזמר-מלחין עדין ומלנכולי בעידן של מוסיקת פופ-רוק סוערת, ידע גם כמשורר להפוך את המסרים הבוטים של עידן החופש המיני לטקסט ארוטי מעודן, המציג את המעשה המיני כטקס מקודש. 

למרות שמדובר בתיאור של יחסי-מין, התיאור הזה קיים רק בדמיוננו, והמשורר עושה שימוש ביכולת האמפתית שלנו כדי להפעיל את דמיוננו באמצעות הקודים המוסכמים של השירה: הדימוי, המטפורה והאסוציאציה. שלא כמו בשיריה של יונה וולך, למשל, שכתבה סדרה שלמה של שירים הנפתחים במלים "כשתבוא לשכב איתי", או כשהיא מתארת את המגע המיני בשיר 'תותים', לאונרד כהן אינו משתמש בביטויים 'מיניים' ואינו מזכיר יחסי-מין. מי שלא התנסה ביחסי-מין ואינו מכיר את המונחים המתארים יחסי-מין לא ידע במה מדובר. 

השיר נפתח בתיאור אירוטי, אבל לאונרד כהן מתאר זאת כאילו היה מדובר בתרגיל התעמלות או בריקוד: "כְּשֶׁאַתְּ כּוֹרַעַת מִתַּחְתַּי". והוא ממשיך בתיאור המעשה: "וּבִשְׁתֵּי יָדַיִךְ אֶת זַכְרוּתִי אוֹחֶזֶת כְּשַׁרְבִיט". המלה "זַכְרוּתִי" היא, כמובן, מטפורה, כמו "גַּבְרִיּוּתִי", והא נמשכת בדימוי: "כְּשַׁרְבִיט". 

הבית השני הוא מעין הד לבית הראשון, וכמו בשירה המקראית הוא חוזר על אותו הנושא, כשהוא מתמקד ביחסי-מין אוראליים: "כְּשֶׁאַתְּ עוֹטֶפֶת בִּלְשׁוֹנְךָ אֶת תַּכְשִׁיט הָעִנְבָּר". כולנו יודעים למה מתכוון המשורר במטפורה "תַּכְשִׁיט הָעִנְבָּר", אבל הדימוי והמטפורה מרחיקים אותנו לרגע ממחשבות הזימה, וגורמים לנו לחשוב. האם לא זה מה שמבחין בין שיר לבין פזמון? גם השימוש במלה "בִּרְכָּתִי" לתיאור הזרע הנפלט בסיום התהליך המיני אותו מעוררת האהובה בלשונה מרחיק אותנו מן התיאור הגופני וגורם לנו להתבונן בו באופן שונה. 

מה שהיה רק רמז בשני הבתים הראשונים מתגשם בבית השלישי, המרחיק את המשורר, ואותנו איתו, מן המעשה המיני אל טקס אחר, שהתרחש לפני יותר מאלפיים שנה. האסוציאציה של לאונרד כהן מוילה אותנו אל "בְּנוֹת רוֹמָא, שֶׁרָקְדוּ סְבִיב עַמּוּד שֶׁל אֶבֶן וְנִשְּׁקוּ אוֹתוֹ עַד שֶׁהָאֶבֶן הָיְתָה חַמָּה". זהו תיאור של טקס פגאני, של נערות המרקדות ומנשקות עמוד של אבן, המסמל כמובן איבר מין גדול, עד שהוא לוהט מחום. בדרך זו מחזיר המשורר לחיים ציורים מוכרים על כלי חימר מן התקופה ההלניסטית או הרומית. 

בבית הרביעי מעצים המשורר את המרחק בין המעשה המיני לבין מעשה השיר. הוא מזכיר לנו את פתיחת השיר, כשהוא מבקש: "כִּרְעִי, אֲהוּבָה, אֶלֶף מֶטְרִים מִתַּחְתַּי". דווקא ברגע של הקירבה המינית הגדולה, ברגע שלפני האורגזמה, הוא מתרחק רגשית. זו התרחקות פרדוקסלית, כמובן, משום שמצד אחד היא מאפשרת לו, ולנו, התבוננות רחבה ועמוקה יותר בתהליך הזה ובמשמעותו בחיינו, אך מצד אחר זו גם השהיה המעצימה את העונג המיני. 

המשורר מבקש מאהובתו להתרחק ככל האפשר, "כֹּה רָחוֹק עַד שֶׁבְּקֹשִׁי אַבְחִין בְּפִיךְ וּבְיָדַיִךְ הַמְּבַצְּעִים אֶת הַטֶּקֶס". זו לא רק ההתרחקות הגופנית המשהה את רגע הפורקן המיני, אלא גם התרחקות תרבותית, מן השירה בת-זמננו ומן התרבות המערבית ההומניסטית, המעמידה את האינדיבידואל במרכז העולם, אל גדול משוררי יוון, הומרוס, שתיאר תפיסת עולם אחרת, שבה המושג 'אני' עוד לא נוצר, וכמו הריבוי בטבע גם האדם הוא ריבוי של איברים וסיפורים. במקום לכתוב "עַד שֶׁבְּקֹשִׁי אַבְחִין בַּךְ, הַמְּבַצַּעַת אֶת הַטֶּקֶס" הוא בחר להתייחס ל"פִּיךְ וּבְיָדַיִךְ הַמְּבַצְּעִים אֶת הַטֶּקֶס", כאילו הפה והידיים פועלים מעצמם. 

כעת, לאחר שלאונרד כהן הרחיק אותנו בעדינות וברכות מן המשחק המיני הסוער, הגיע רגע הפורקן. זהו כמובן הפורקן המיני, שהושהה באמצעים שיריים, וזהו גם הפורקן הרגשי-קוגניטיבי שלנו, הקוראים, שעונג קריאת השיר שלנו השתהה. 

כעת, כשהמשורר שוב חוזר על התיאור הפותח את השיר, של האהובה העירומה הכורעת מתחתיו, הוא אינו יכול לעצור בעצמו. "כִּרְעִי עַד שֶׁאֶקְרֹס אֶל אֲחוֹרַיִךְ בָּאֲנָחָה", הוא כותב, ובדמיוננו אנחנו יכולים לחוש בעוצמתה של הנפילה מגובה כה רב, אל אחוריה של האהובה. אבל הסיום, כמו השיר כולו, אינו רק פורקן מיני, והוא מתמצת את השיר כולו כשהוא מזכיר לנו שמעשה האהבה המורכב הזה, של התקרבות והתרחקות והשהייה, אינו רק 'סטוץ' מקרי אלא גם חלק מתקשורת אנושית שיש לה היסטוריה ארוכה.

השיר מסתיים בזיכרון היסטורי הקודם לתרבות הרומית ולשירה היוונית, כשלאונרד כהן מתאר את הנפילה האירוטית שלו "כְּמוֹ אוֹתָם אֵלִים עַל הַגַּג שֶׁנִּפֵּץ שִׁמְשׁוֹן". האסוציאציה המקראית הזו, שבמרכזה שמשון ('הגיבור') שהיה שופט בישראל, מזכירה למשורר שיחסי-המין הם רק ביטוי אחד לקשר שבין איש לאשה, שיש לו היבטים רבים, אותם אפשר למצוא בשלוש נשותיו הפלשתיות של שמשון. הראשונה בגדה בו וגילתה את סודותיו, השניה היתה אשה זונה והשלישית היתה דלילה, שגם היא בגדה בו וסירסה אותו (כשקיצצה את שערו שהיה מקור כוחו, 'גבריותו' או 'זכרותו'). 

השיר אינו מסתיים באורגזמה אלא בסיפור הנקמה של שמשון. לאונרד כהן טעה בהבנת המקרא, כשכתב על "אוֹתָם אֵלִים עַל הַגַּג שֶׁנִּפֵּץ שִׁמְשׁוֹן", משום שעל הגג לא היו פסלי אלילים אלא "כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה" (שופטים ז', כ"ז). לאסוציאציה המוטעית של לאונרד כהן יש משמעות, משום ש'ניפוץ האלילים' הוא גם ניפוצו של ה'טקס' המיני, שנזכר לפני כן בריקודן של "בְּנוֹת רוֹמָא". 

נדמה לי שלאונרד כהן בחר לטעות כש'נזכר' בניפוץ האלילים של שמשון, כדי לנפץ את עבודת-האלילים החדשה של אותם הימים, שקידשה את החופש המיני ואולי שכחה קצת את האהבה. הוא הזכיר לנו שהמעשה המיני הוא רק חלק מעבודת האהבה, שיש בה גם קנאה ובגידה ותשוקה וכעס והשהיה. 

לאונרד כהן הזכיר לי שהעונג הרגשי, המיידי, הוא תמיד רק חלק מתהליך גדול יותר, שכדאי לזכור אותו לפני שנתנפץ אל הגירוי המהיר (במין, באכילה, בצרכנות). 

מדי יום אני מתעורר ומתבונן בעונג מבעד לחלון חדר-השינה אל הנוף המשתנה לפי עונות השנה, 

וכשאני משהה את העונג פורצת השמש את מחסום ענפי העצים, שנותרו עליהם רק עלים מעטים. 

ואני ממתין עוד מעט לאור המיוחד שנוצר מתחת לעננים. 

גם העונג של גן-הירק כבר הסתיים, וכעת עלינו להשהות את תאוותנו ולטפח את החסות, שימתינו לנו בסבלנות מתחת למעטה השלג, בחורף. 

בפתח הכנסיה ראיתי קהל גדול הממתין בסבלנות, 

לקבל את ברכתו של הכומר, שיזה עליו את המים הקדושים, 

לכבוד חג הפרחים. 

לצדי הדרכים ערימות גדולות של מה שמבשיל עכשיו בשדה, הכרוב. 

בחוץ כבר קר, 

ובבית בוערים העצים בקמין, 

והאש משחקת ביניהם. 

הערב יורד, והאש משחקת גם בין העננים, 

בשקיעה מרהיבה, 

דרור