498. ספּפו: נשכחת לתמיד

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 498, שנה עשירית, דצמבר 2016

המשוררת הלירית ספּפו, בת המאה-השביעית לפני הספירה, השפיעה מאוד על השירה היוונית, למרות שמשיריה נותרו רק פרגמנטים קצרים, שצוטטו על-ידי אחרים, ואין כל מידע היסטורי על חייה. משערים שנולדה באי לסבוס וגורשה ממנו לסיציליה. למרות שכתבה שירים אירוטיים לגברים ולנשים, שמה ושם האי לסבוס שבו נולדה הפכו לשמות נרדפים להומוסקסואליות נשית. הפילוסוף אפלטון טען שספּפו היתה המוזה העשירית. 

את השיר הזה מצאתי באוסף קטן של שיריה המתורגמים לאנגלית. תרגום אינו מלאכה מדויקת, ותרגום מתרגום רחוק עוד יותר מן המקור. אינני מאמין באפשרות לתרגם שיר באופן מדויק, וכל תרגום הוא, למעשה, כתיבה מחדש של השיר בשפה שונה שיש לה מבנה וצליל שונים. כשאני מתרגם מאנגלית אני מקפיד על המוסיקה והמשקל יותר מאשר על התוכן, אך בתרגום מתרגום, משפה שאינני מכיר, אינני יכול לזהות את המוסיקה המקורית של השיר. בחיפוש באינטרנט מצאתי לא מעט תרגומים של הפרגמנט הזה, שונים מאוד זה מזה, וללא כל מאפיין תבניתי או מוסיקלי מובהק. אינני רואה בזה מגבלה, אלא דווקא חופש לכתוב מחדש את השיר הזה בשפה העברית. 

סטובאוס (Stobaeus), ששיבץ את השיר הזה באנתולוגיה שלו מן המאה החמישית לספירה, האמין שספּפו כתבה אותו לאשה פשוטה חסרת השכלה. הפילוסוף פּלוּטרכּוּס (Plutarch), מן המאה השניה לספירה, טען שהשיר נכתב דווקא לאשה עשירה או בּוּרה. מבקרים בני-ימנו רואים בשיר הזה שילוב של קינה וסאטירה. נדמה לי שאפשר לצרף אפשרות נוספת: כשספּפו כתבה בגוף שני, יתכן שפנתה לעצמה, וכתבה בשיר הזה על החשש ממותה שלה, כפי שאפשר לראות גם בפרגמט אחר שלה, שבו טענה (היא היתה המשוררת הראשונה שעשתה זאת) שהשירה תהפוך אותה לבת-אלמוות: 

הַמּוּזוֹת עָשׂוּ אוֹתִי מְאֻשֶּׁרֶת

בִּימֵי חַיֵּי 

 

וּכְשֶׁאָמוּת 

לְעוֹלָם לֹא אֶשָּׁכַח 

השיר נפתח בתיאור רגעי-המוות: "כְּשֶׁתִּשְׁכְּבִי, חַסְרַת־חַיִּים".זהו תיאור אובייקטיבי של החרדה הגדולה ביותר המלווה כל אחד מאיתנו מיום היוולדנו, החרדה מפני המוות הצפוי לנו ביום מן הימים, המכתיר אותנו בשם 'בני-תמותה'. ספּפו נמנעת מסופרלטיבים, ומותירה לנו, הקוראים, לעשות שימוש באמפתיה שלנו כדי לדמות את המוות בדרכנו. אבל המשכו של המשפט מגלה לנו שמה שמאיים במיוחד על המשוררת אינו המוות, וגם לא שאלת החיים שלאחר המוות, אלא דווקא המחשבה על אלו שייוותרו בחיים לאחר מותה. מה שמאיים עליה יותר מן המוות הוא השכחה: "נִשְׁכַּחַת לְתָמִיד, לֹא תֶּחְסְרִי לְאִישׁ".  

אני מניח שאם השיר הזה היה מופנה כלפי אשה אחרת, כפי שסברו סטובאוס ופלוטרכוס, הוא היה מתייחס או לפחות מרמז על אישיותה של האשה שעוררה במשוררת מרירות כזו. אבל השיר מתמקד במוות ובהשלכותיו, ולא ברגשותיה של המשוררת כלפי אשה אחרת. 

מה שמחזק את ההנחה שספּפו פונה בשיר הזה אל עצמה ואל פחדיה הוא הסטת נושא השיר מן המוות אל חרדה אחרת, חרדת-השכחה. זה אינו שיר עוקצני המונע מכעסה של המשוררת על אשה אחרת, והוא נובע מן המחשבה הספקנית על משמעות חייה ויצירתה, ועל מה שייוותר ממנה לאחר מותה. אלפיים ושבע מאות שנים לאחר ספּפו הטכנולוגיה החדשנית שמאפשרת לכל תושבי העולם לתקשר זה עם זה מאשרת את חרדותיה של המשוררת היווניה. כאז כן היום, מה שמניע אותנו בחיינו הוא חרדת-המוות, ומה שמאפשר לנו לשרוד וליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח הוא הידיעה שמישהו חושב עלינו. כמו ספּפו מיליוני בני-אדם מתאמצים לשתף אחרים בסיפורים הקטנים של חייהם, כדי לא להישכח. 

ספּפו אינה מסתפקת בזיכרון הקצר של הסובבים אותה. היא יודעת, כמונו, שגם טובי המשוררים יישָכחו בתוך זמן קצר, מחוץ למעטים שייזָכרו מעט יותר. ספּפו רצתה יותר. היא רצתה להימנות על המעטים שייזכרו 'לנצח'. כדי לזכות ב'נצח' ולא להישכח לעולם, כפי שכתבה בפרגמנט האחר שהצגתי כאן, היה עליה לזכות בברכת המוזות. 

אבל בשעה שהפרגמנט הקודם מתאר רגע של אושר, בו האמינה ספפו ש"הַמּוּזוֹת עָשׂוּ אוֹתִי מְאֻשֶּׁרֶת", הפרגמנט הזה מציג את חרדת-השכחה הגדולה של המשוררת, המעצימה את חרדת-המוות שלה. במלים "וְלֹא יִהְיֶה לָךְ חֵלֶק בַּוְּרָדִים שֶׁל פִּיאֶרִיָּה" מביעה ספּפו את החשש שאולי לאחר מותה תאבד את ברכתן של המוזות ושירתה תישכח. במחוז פיאריה, דרומית לעיר סלוניקי בימינו, מתנשא הר האולימפוס, שבו היה גם משכנן המקודש והנסתר של המוזות. "הַוְּרָדִים שֶׁל פִּיאֶרִיָּה" מסמלים לפיכך את מתנת המוזות, שהיא תהילת הנצח של המשורר. 

האם יש סתירה בין שני הפרגמנטים? נדמה לי שלא. המסרים השונים, הנראים כסותרים, מאפשרים לנו להתוודע להתוודע לרגשותיה העזים והמשתנים של המשוררת בזמנים שונים. בפרגמנט הראשון היא נפעמת ממעשה היצירה עצמו, בו היא מייחסת את ההתלהבות שבכתיבת השיר להשראת המוזות. זהו רגע שבו היצירה מעניקה לה תחושה עזה של מקום בטוח. בפרגמנט השני היא מהרהרת, כמו כולנו, במוות, וחוששת שתחושת המקום הבטוח הנלהבת בזמן היצירה היתה תחושה כוזבת. ברגע כזה חרדת-המוות שלה מתבטאת בחשש שאיש לא יזכור אותה. שתי התחושות הן שני הקטבים המניעים את כולנו בעולם: חרדת-המוות הטבעית המלווה כל אחד מאיתנו מרגע לידתנו, ומולה הצורך הבלתי-פוסק ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח באמצעות יחסים עם הסובבים אותנו ובאמצעות היצירה. 

חציו הראשון של השיר מתמקד בחֶסֶר, או ברִיק שנוצר עם סיום החיים, כשהמשוררת מתארת את גופה השוכב חסר חיים, ואת החיים הנמשכים בלעדיה בעולם. חציו השני של השיר מתאר ריקנות אחרת, את המוות עצמו, ה"שְּׁאוֹל", כמושג שניתן לתאר אותו רק בתארים שליליים, כלומר במה שאין בו. זהו ביטוי של ייאוש, השולל את אפשרות קיומם של חיים לאחר המוות. המשוררת המתה, לפיכך, תאבד מן הזיכרון בעולם המציאות, ותאבד את כל יכולותיה האנושיות, המעניקות לקיומה משמעות כלשהי. 

ספּפו עושה, לכאורה, שימוש במושגים שהיו מקובלים בתקופתה, ובדיכוטומיה שבין חיים לחיים שלאחר המוות, כמו גם בדיכוטומיה שבין גוף לנפש, אך למעשה היא מטילה ספק בדיכוטומיה הזו ושוללת אותה. מותו של הגוף הוא גם מותה של ה'נפש', שהיא היצירה או השירה, כותבת ספּפו, ולכן מותה יוביל בהכרח לשיכחה. לאחר מות הגוף גם המוות יהפוך למושג חסר-משמעות, משום ש"חַסְרַת־פָּנִים" היא "תְּשׁוֹטֵט" בו "בְּלִי מַטָּרָה". היא שוללת את המיתולוגיה היוונית העשירה בסיפורי השאול. בניגוד לסיפורו של אורפיאוס, שנולד בפיאריה, זכה לברכת המוזות והצליח לרדת לשאול ולחזור משם בשלום, ספּפו מגלה שגם ב'ארץ המתים' לא תפגוש איש, משום ש"הַמֵּתִים הוֹלְכִים וּנְמוֹגִים", כמו הזיכרון הנמוג של החיים. 

השיר או ההרהור הקצר הזה של ספּפו מציג באכזריות ובכנות את הרגשות המניעים אותנו בחיינו, את חרדת-המוות ואת החיפוש אחרי המקום הבטוח, באמצעות ניסיון להשאיר זכר בזיכרון האנושי באמצעות היצירה האמנותית. ספּפו מעזה לכפור באמונות המקובלות, המנסות להשכיח את עצם קיומו של המוות באמצעות הסיפור על השאול ועל חיי העולם הבא ועל קיומה של 'נפש' שנותרת לאחר שהגוף כלה. 

כדאי מאוד, עם סיום הקריאה בשיר הזה, לשוב לפרגמנט האחר של ספּפו, המציע את השירה, כלומר את מעשה היצירה, כדרך להתמודד עם חרדת-המוות ולהעניק משמעות לחיינו. גם אם זו אמונה כוזבת, יש בה נחמה: 

הַמּוּזוֹת עָשׂוּ אוֹתִי מְאֻשֶּׁרֶת

בִּימֵי חַיֵּי 

 

וּכְשֶׁאָמוּת 

לְעוֹלָם לֹא אֶשָּׁכַח 

גם אני חי בחרדת-מוות גדולה, המלווה אותי מטראומת ילדותי ומטראומת המלחמה שבה השתתפתי, והמפגש השבועי עם השיר מעניק לי נחמה, וגם תחושה זמנית של מקום בטוח. כמו השיר, השב ונשכח, אני מוצא את היופי בסחלב ששב וחידש את פריחתו, 

והוא ממלא אותי שמחה לאחר שחששתי ששוב לא יפרח לעולם. 

אני מוצא את היופי והאהבה במאיה המנגנת באך או מוצארט, 

ביונתן המנגן סונטה של בטהובן, 

ובמוסיקה הנפלאה שהם מנגנים יחד, 

בארבע ידים (פנטסיה של שוברט). 

לעתים אני מוצא את היופי ואת המשמעות בארץ אחרת, כשאפרת ואני יוצאים לאכול ארוחת-צהרים במקדוניה השכנה, המושלגת עדיין, 

ומגלים כנסיה מן המאה האחת-עשרה, 

שציורי קדושים מעטרים את תקרותיה, 

וציורי החוטאים הנשרפים באש הגיהינום מפארים את קירותיה, 

והיא בוערת לעת השקיעה. 

בדרכנו חזרה מלווה אותנו ירח מקדוני, 

דרור