533. מאיר שלו: חצבים

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושש-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 533, שנה אחת-עשרה, אוגוסט 2017

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2016` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


מאיר שלו הוא הסופר העברי האהוב עלי, משום שהוא משתעשע בשפה העברית כמו מאהב ויוצר בה צירופים חדשים ומשום שהוא יודע לספר סיפור. הוא אינו משורר (למרות שהוא בנו של משורר), אבל כמו עגנון הוא משבץ בסיפוריו קטעי שירה נסתרים, ואני אוהב לצוד אותם ולקרוא אותם מחדש. בדרך-כלל שיריו הנסתרים של מאיר שלו הם שירי אהבה לטבע. כתבתי כאן פעם על שיר כזה, מתוך הספר 'הדבר היה ככה', ועכשיו מצאתי שיר נוסף בספרו החדש, 'גינת בר' ('הוצאת עם עובד', 2017). איורים: רפאלה שיר. 

אני מתגעגע לרומנים הגדולים של מאיר שלו, ומצפה כבר שנים לרומן חדש, ובינתיים אני נהנה גם מן הסיפורים הביוגרפיים שהוא מפרסם בשנים האחרונות. בהנאה גדולה קראתי את 'גינת בר', ואת סיפור אהבתו של מאיר שלו לצמחי-בר, שבתוכו מסתתר גם סיפור אחר, על מעגל חייו הגיאוגרפי, המתחיל בנהלל, נמשך בירושלים ומגיע לביתו בכפר היפה אלוני אבא שבעמק יזרעאל. 

אינני מכיר את מאיר שלו, אבל גדלנו באותו הנוף, למדנו באותו בית-ספר תיכון ונתקלנו זה בזה ברחובות ירושלים של שנות השמונים ובבתי-הקפה שלה. אני מכיר את הריחות והצלילים והרחובות והבתים שהוא מתאר, ואפילו כשהוא מתאר את הגינה הקטנה שטיפחה אמו ליד ביתם בקרית-משה אני נזכר שביקרתי פעם בבית-הוריו, ופגשתי את אחותו רפי, שאיירה את הספר הזה באקווארלים יפהפיים, שמקומם בספר אינו פחות חשוב מן הטקסט. 

בילדותי היתה ירושלים עיר כמעט מדברית, שאדמתה אדמת גיר קשה ויבשה ובין הבתים בכפר הערבי שבו גדלתי, שהפך לשכונת גבול נטושה (אבו-טור) צמחו עצי זית לא מטופחים. איש לא חשב על גינת נוי באותם ימים, כשהמים היו מצרך מבוקש (מתחת למטבח שלנו היה בור מים שאליו נאספו מי הגשמים). מה שמאיר שלו מגדל עכשיו בגינת הבר שלו היה נקודות האור שהטבע הצמיח בילדותי באדמת ירושלים היבשה. אני זוכר את הנרקיסים שפרחו בחצר פעם בשנה, את הפריחה של עץ המשמש שפירותיו מתולעים, ובמיוחד את החצבים שפרחו בבת-אחת בין הסלעים על הרי ירושלים. 

לפני עשרים ושלוש שנים גם אני עזבתי את ירושלים, קניתי בית קטן ליד צפת ולראשונה בחיי גיליתי את חדוות עבודת האדמה. סביב הבית (רבע דונם) נטעתי דובדבנים ולימונים ותפוזים ואשכוליות ואפילו בננה שהרקיעה שחקים, גידלתי ירקות ותבלינים וטיפחתי את גן הוורדים שלי שפרח בכל עונות השנה. גילוי עבודת האדמה שינה את חיי, ומאז לא יכולתי לשוב ולהתגורר בעיר, ואפילו הרחקתי משם אל הכפר הבולגרי הקטן והנידח שיש בו אדמה בשפע, מים בשפע וארבע עונות שלמות ויפות. 

אם ציפיתי לקרוא בספרו של מאיר שלו על התהליך הרגשי של המעבר מן העיר אל הכפר, דבר מכל זה לא מצאתי בו. זהו ספר שהאנשים המעטים הנזכרים בו אינם חשובים כלל, והם נועדו רק כדי לתאר ולהסביר את עבודת הגן ועבודת הגנן. מה שמייחד את הספר הזה מכל ספריו האחרים של מאיר שלו, וגם מספריהם של אחרים על גננות ועל חיי-טבע, הוא התעלמות מוחלטת מחייהם ומעלילותיהם של בני-האדם, שמאז המצאת ההומניזם ראו את עצמם כנזר הבריאה האלוהית. מחוץ להיזכרות האוהבת של הסופר באמו ובגן שטיפחה ליד הבית בירושלים, נדמה שהמחבר ערירי בעולם, ושאין בחייו ובביתו אנשים נוספים. תחילה נדמה היה לי שחסרונם של בני-האדם מבטא את בדידותו של הסופר, שעבר בגיל מאוחר להתגורר בכפר קטן בעמק יזרעאל, אבל לא מצאתי בספר לא בדידות ולא געגועים, לא התנשאות וציניות ולא כעס או חמלה. חסרונם של בני-האדם קיים רק בדמיונם של קוראים המבקשים למצוא סיפורים 'אנושיים' בכל מקום בו שולט האדם. גם בטבע. 

קסמו של 'גינת בר' נעוץ בהתבוננות חדשה לגמרי בטבע, לא רומנטית ('החזרה אל הטבע') ולא מטאפורית, אלא התבוננות בעולם הסובב אותנו, כפי שהוא, ללא התערבות אנושית מוגזמת, התבוננות שיש בה אהבה רבה ורגישות עצומה. כפי שסופר טוב (כמו מאיר שלו) יודע לתאר ברומנים שלו ברגישות גדולה את דמותם של הגיבורים המאכלסים את סיפוריו, יודע מאיר שלו להתבונן במבט חדש בחיי הטבע המתרחשים במקביל לחיים האנושיים, ובנפרד מן הנרטיב המפרש והמבקר ההופך כל התבוננות למטאפורה. 

בשיר 'חצבים' (כלומר, בטקסט אותו מסגרתי כ'שיר') מתאר שלו מעגל חיים שלם של צמח המעורר בצופה תחושה של אהבה. התחושה האנושית הזו מנותקת ממעגל הצמיחה של החצב, ודווקא משום כך מכבדת כל-כך ומאפשרת לנו להבחין בו כפי שהוא, ובכך גם לוותר מעט על ההתנשאות האנושית שלנו. 

השיר נפתח בתמונת קלוז-אפ קולנועית של השנה הראשונה בחייו של הצמח: "בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה מוֹצִיא הַזֶּרַע עַלְעַל אֶחָד, פִּגְיוֹן זָעִיר וְיָרֹק, וּמְפַתֵּחַ בְּצַלְצַל קָטָן וְעָנֹג". נדמה לי שמאיר שלו משתעשע בנו, הקוראים, כשהוא מלעיט אותנו במטאפורה "פִּגְיוֹן זָעִיר וְיָרֹק", המזכירה לנו שמה שאנו 'רואים' אינו הטבע עצמו, אלא רק הפירוש שלנו ("בְּצַלְצַל קָטָן וְעָנֹג"). הוא רומז לנו שמה שאנו מפרשים ככלי-מלחמה או כעונג מיני נמצא תמיד בעיני המתבונן. 

לאחר ההתחלה המפתה אנחנו צופים בתהליך הצמיחה: "שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה הוּא מִתְפַּתֵּחַ וְגָדַל, מוֹצִיא וּמְעַבֶּה שָׁרָשִׁים, מַרְבֶּה גְּלָדִים לְמַטָּה וְעָלִים מֵעַל, וּבְהַגִּיעוֹ לְגֹדֶל שֶׁל אֶגְרוֹף יָכֹל הַבָּצָל לְהַצְמִיחַ אֶת שַׁרְבִיט הַפְּרִיחָה הָרִאשׁוֹן שֶׁלּוֹ". גם כאן מבחין המחבר בין מה שקורה במציאות לבין האופן שבו המלים משרתות אותנו, ומטעות אותנו. כעת ה"פִּגְיוֹן הַזָּעִיר" הופך ל"שַׁרְבִיט פְּרִיחָה", והבצל מגיע "לְגֹדֶל שֶׁל אֶגְרוֹף". 

כעת ממסמס המחבר את הגבולות  שבין המתבונן לבין החצב. "אַחֲרֵי עֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁל הַמְּתָנָה וְסַבְלָנוּת", הוא כותב, ואיננו יודעים אם מדובר ב"הַמְּתָנָה וְסַבְלָנוּת" של החצב או של המחבר-הגנן, "הַפְּרִיחָה הָרִאשׁוֹנָה מְמַלֵּאת אֶת הַלֵּב שִׂמְחָה מְיֻחֶדֶת". כאן מסובב מאיר שלו את המצלמה המתעדת את הפריחה ומתבונן בעצמו, כשהוא מנציח את ה"שִׂמְחָה מְיֻחֶדֶת" בתמונת 'סלפי'. 

שמחתו של הגנן אינה מבטלת את קיומו הנפרד של החצב, והמחבר המתבונן והמתעד את התהליך אינו גולש לסנטימנטליות אנוכית השבה ומציבה את 'האדם' במרכז הקיום. הוא גם אינו מבטל את עצמו, כמתבונן, ומזכיר לנו בעדינות שהשמחה הזו, שמחת ההתבוננות ושמחת החיים המשותפים עם צמחי הבר, היא גם השמחה של המחבר בתפקידו כמתבונן וכמתעד. "כְּמוֹ צִפִּיַּת יָמִים רַבִּים", הוא מתאר את הציפיה שלו ואולי גם את ה'ציפיה' של הבצל ההופך לחצב, ומזכיר לנו ציפיה אחרת של "יָמִים רַבִּים", שבזכות האהבה נחווים "כְּיָמִים אֲחָדִים" (בראשית, כ"ט, כ'). לא במקרה מזכיר מאיר שלו את האהבה הגדולה של יעקב לרחל, ואת השנים שחלפו בזכותה "כְּיָמִים אֲחָדִים". הצירוף האכזרי הזה הוא, כמובן, גם כותרת אחד מספרים הנפלאים של מאיר שלו. האם אותה אהבה הנדחית שוב ושוב, של יעקב לרחל, ואולי גם של המחבר לכתיבת הרומנים הגדולים שלו, הפכה כעת לאהבת ההתבוננות השקטה, הסבלנית, בחיי צמחי הבר שלו?  

כשקראתי את השיר הזה עם אנדה ומוריה, הם התרעמו על כך ש"זה לא שיר" אלא פרוזה, משום שאין בו חריזה ומשקל של שיר. דיברנו על השירה המודרנית ועל השירה הפרוזאית, אך הם לא השתכנעו. אולי בצדק, שהרי החלוקה לשורות קצרות לא הופכת פרוזה לשיר. 

ובכל זאת, בעיני השורות היפות האלו של מאיר שלו הן שירה שהתחפשה לפרוזה. הפרוזה והסיפור נחוצים מאוד לחיינו, ויש להם מסגרת ועלילה ותנאים המגדירים אותם. השירה, לעומת הפרוזה, מיותרת לחלוטין, ודווקא משום כך היא חשובה. בניגוד לפרוזה, היוצרת ממלים ומשפטים משמעות חדשה, השירה מפרקת את השפה ממשמעויותיה המקובלות, ומעוררת את מוחנו לפעולה. כדי לקרוא שיר עלינו להרכיב מחדש את המלים, בדרכנו, וכל קורא שירה יוצר בעצמו את משמעות השיר, בכל קריאה מחדש. כשמאיר שלו מתבונן, לכאורה, בתהליך הפשוט והארוך של היווצרות החצב, הוא אינו מתאר תהליך אורגני אלא מפרק את תהליך ההתבוננות האנושי בעולם הטבע, ומציב לידו תהליך אחר, לכאורה ללא קשר, תהליך של אהבה  וסבלנות. החיבור המופרך, לכאורה, והצירוף שבפרוזה יהיה חסר משמעות, מאפשר לנו להפעיל את מוחנו בדרך חדשה, להעניק משמעות למציאות הסובבת אותנו ולממש את היכולת האמפתית שלנו, המחברת בינינו לבין העולם הסובב אותנו. 

לרגע נדמה היה שהקיץ עוד כאן, בכפר הבולגרי שלנו, ולפתע, בין הימים החמים, הופיע הסתיו. אולי היונים הן הראשונות שרואות אותו שב. 

עכשיו, כמעט בסתיו, גן-הירק שלנו עמוס בעגבניות ובפלפלים ובקישואים ובמלפפונים ובכל מה שצומח בגן-ירק, 

ואפרת, שאחראית לכל היופי הזה, קוטפת ומשמרת גם לחורף, 

ויונתן פורח תוך הגן. 

עכשיו נעים לצאת לעת ערב,

לפגוש את סבה החוזרת מן המרעה, 

לנסוע עד לכפר הסמוך, 

ולשוב הביתה בשלום. 

ובינתיים, בית הסופרים שאני בונה ליד הנהר כמעט מוכן, ועוד מעט אוכל לשבת בו ולכתוב, וגם לארח סופרים שיבואו לכתוב בו. 

כבר עכשיו מתרוצצות התרנגולות ליד השער, 

ובחצר אפשר לטעום מפרי הגפן, 

ולהתבשם באשכולות הירוקים, 

 

וגם בענבים השחורים. 

תמיד חלמתי לכתוב מול חלון הצופה אל הנהר, 

לשבת ולהקשיב לנהר הזורם מתחת לבית, 

לטייל באחו הירוק שליד הנהר, 

לטבול במים הקרירים שבעיקול הנהר, 

וסתם כך להקשיב לזרם השקט. 

גם מי שבונה בית צריך לעמוד ב"הַמְּתָנָה וְסַבְלָנוּת", להסתגל ל"צִפִּיַּת יָמִים רַבִּים", עד "שהחלום מתממש. וכשיודעים להמתין בסבלנות, אפשר לשבת בשקט ולצפות בשמש השוקעת, 

ובצבעים המשתנים עם רדת יום. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

אני מומחה ל'טיפול נפשי', וכך גיליתי שעל מה שבאמת מאפשר לנו חיים טובים ויצירתיים איש אינו מדבר. הספר 'אימון רגשי' מציע תפיסת עולם מהפכנית ודרך פשוטה ויעילה לניהול רגשות, שכל אחד יכול לממש בכוחות עצמו. 

הספר לא נמכר בחנויות הספרים, ואפשר להזמין אותו רק בהזמנה ישירה, בעותק מודפס או דיגיטלי.

להזמנה:  drorgreen@gmail.com

 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.