533. מאיר שלו: חצבים

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 533, שנה אחת-עשרה, אוגוסט 2017

מאיר שלו הוא הסופר העברי האהוב עלי, משום שהוא משתעשע בשפה העברית כמו מאהב ויוצר בה צירופים חדשים ומשום שהוא יודע לספר סיפור. הוא אינו משורר (למרות שהוא בנו של משורר), אבל כמו עגנון הוא משבץ בסיפוריו קטעי שירה נסתרים, ואני אוהב לצוד אותם ולקרוא אותם מחדש. בדרך-כלל שיריו הנסתרים של מאיר שלו הם שירי אהבה לטבע. כתבתי כאן פעם על שיר כזה, מתוך הספר 'הדבר היה ככה', ועכשיו מצאתי שיר נוסף בספרו החדש, 'גינת בר' ('הוצאת עם עובד', 2017). איורים: רפאלה שיר. 

אני מתגעגע לרומנים הגדולים של מאיר שלו, ומצפה כבר שנים לרומן חדש, ובינתיים אני נהנה גם מן הסיפורים הביוגרפיים שהוא מפרסם בשנים האחרונות. בהנאה גדולה קראתי את 'גינת בר', ואת סיפור אהבתו של מאיר שלו לצמחי-בר, שבתוכו מסתתר גם סיפור אחר, על מעגל חייו הגיאוגרפי, המתחיל בנהלל, נמשך בירושלים ומגיע לביתו בכפר היפה אלוני אבא שבעמק יזרעאל. 

אינני מכיר את מאיר שלו, אבל גדלנו באותו הנוף, למדנו באותו בית-ספר תיכון ונתקלנו זה בזה ברחובות ירושלים של שנות השמונים ובבתי-הקפה שלה. אני מכיר את הריחות והצלילים והרחובות והבתים שהוא מתאר, ואפילו כשהוא מתאר את הגינה הקטנה שטיפחה אמו ליד ביתם בקרית-משה אני נזכר שביקרתי פעם בבית-הוריו, ופגשתי את אחותו רפי, שאיירה את הספר הזה באקווארלים יפהפיים, שמקומם בספר אינו פחות חשוב מן הטקסט. 

בילדותי היתה ירושלים עיר כמעט מדברית, שאדמתה אדמת גיר קשה ויבשה ובין הבתים בכפר הערבי שבו גדלתי, שהפך לשכונת גבול נטושה (אבו-טור) צמחו עצי זית לא מטופחים. איש לא חשב על גינת נוי באותם ימים, כשהמים היו מצרך מבוקש (מתחת למטבח שלנו היה בור מים שאליו נאספו מי הגשמים). מה שמאיר שלו מגדל עכשיו בגינת הבר שלו היה נקודות האור שהטבע הצמיח בילדותי באדמת ירושלים היבשה. אני זוכר את הנרקיסים שפרחו בחצר פעם בשנה, את הפריחה של עץ המשמש שפירותיו מתולעים, ובמיוחד את החצבים שפרחו בבת-אחת בין הסלעים על הרי ירושלים. 

לפני עשרים ושלוש שנים גם אני עזבתי את ירושלים, קניתי בית קטן ליד צפת ולראשונה בחיי גיליתי את חדוות עבודת האדמה. סביב הבית (רבע דונם) נטעתי דובדבנים ולימונים ותפוזים ואשכוליות ואפילו בננה שהרקיעה שחקים, גידלתי ירקות ותבלינים וטיפחתי את גן הוורדים שלי שפרח בכל עונות השנה. גילוי עבודת האדמה שינה את חיי, ומאז לא יכולתי לשוב ולהתגורר בעיר, ואפילו הרחקתי משם אל הכפר הבולגרי הקטן והנידח שיש בו אדמה בשפע, מים בשפע וארבע עונות שלמות ויפות. 

אם ציפיתי לקרוא בספרו של מאיר שלו על התהליך הרגשי של המעבר מן העיר אל הכפר, דבר מכל זה לא מצאתי בו. זהו ספר שהאנשים המעטים הנזכרים בו אינם חשובים כלל, והם נועדו רק כדי לתאר ולהסביר את עבודת הגן ועבודת הגנן. מה שמייחד את הספר הזה מכל ספריו האחרים של מאיר שלו, וגם מספריהם של אחרים על גננות ועל חיי-טבע, הוא התעלמות מוחלטת מחייהם ומעלילותיהם של בני-האדם, שמאז המצאת ההומניזם ראו את עצמם כנזר הבריאה האלוהית. מחוץ להיזכרות האוהבת של הסופר באמו ובגן שטיפחה ליד הבית בירושלים, נדמה שהמחבר ערירי בעולם, ושאין בחייו ובביתו אנשים נוספים. תחילה נדמה היה לי שחסרונם של בני-האדם מבטא את בדידותו של הסופר, שעבר בגיל מאוחר להתגורר בכפר קטן בעמק יזרעאל, אבל לא מצאתי בספר לא בדידות ולא געגועים, לא התנשאות וציניות ולא כעס או חמלה. חסרונם של בני-האדם קיים רק בדמיונם של קוראים המבקשים למצוא סיפורים 'אנושיים' בכל מקום בו שולט האדם. גם בטבע. 

לרגע נדמה היה שהקיץ עוד כאן, בכפר הבולגרי שלנו, ולפתע, בין הימים החמים, הופיע הסתיו. אולי היונים הן הראשונות שרואות אותו שב. 

עכשיו, כמעט בסתיו, גן-הירק שלנו עמוס בעגבניות ובפלפלים ובקישואים ובמלפפונים ובכל מה שצומח בגן-ירק, 

ואפרת, שאחראית לכל היופי הזה, קוטפת ומשמרת גם לחורף, 

ויונתן פורח תוך הגן. 

עכשיו נעים לצאת לעת ערב,

לפגוש את סבה החוזרת מן המרעה, 

לנסוע עד לכפר הסמוך, 

ולשוב הביתה בשלום. 

ובינתיים, בית הסופרים שאני בונה ליד הנהר כמעט מוכן, ועוד מעט אוכל לשבת בו ולכתוב, וגם לארח סופרים שיבואו לכתוב בו. 

כבר עכשיו מתרוצצות התרנגולות ליד השער, 

ובחצר אפשר לטעום מפרי הגפן, 

ולהתבשם באשכולות הירוקים, 

 

וגם בענבים השחורים. 

תמיד חלמתי לכתוב מול חלון הצופה אל הנהר, 

לשבת ולהקשיב לנהר הזורם מתחת לבית, 

לטייל באחו הירוק שליד הנהר, 

לטבול במים הקרירים שבעיקול הנהר, 

דרור