English עברית
כניסה

   ד"ר דרור גרין

ההריון שלא היה

(הקדמה לספר 'הריון מדומה' מאת פרויד וברויאר)

כל הזכויות שמורות ל'ספרים, הוצאה לאור'. 

בפתיחת הסיפור על אנה אוֹ בת העשרים־ואחת כותב ברויאר ש"היסוד המיני היה בלתי מפותח בצורה מפתיעה. החולה, שחייה היו שקופים לפני, במידה שרק לעיתים רחוקות חייו של אדם עשויים להיות שקופים לפני אדם אחר, מעולם לא חוותה אהבה, ובהזיות הרבות שפקדו אותה בשעת מחלתה המרכיב הזה של חיי הנפש לא עלה מעולם." אין זו אמת, וברויאר הסתיר מן הקורא מידע חשוב, אותו לא השכיל להבין בעת שהדברים התרחשו.

בשבעה ביוני, 1882, שנה בדיוק לאחר שאושפזה בכפיה בבית כפרי מחוץ לווינה, החליטה בּרתה פּפּנהיים, המכונה אנה אוֹ, לסיים את הטיפול של ד"ר ברויאר. הטיפול היה מוצלח, וכמעט כל הסימפטומים ההיסטריים מהם סבלה סולקו. באותו הערב נקרא ברויאר בדחיפות לשוב אל ביתה של המטופלת הצעירה, ומצא אותה מתפתלת כיולדת מהתכווצויות בבטנה וצועקת: "עכשיו מגיע התינוק של ד"ר ברויאר". הוא הרגיע אותה באמצעות היפנוזה, והעביר אותה לטיפולו של רופא אחר.

ברויאר, רופא יהודי מצליח ואהוד בסוף המאה התשע־עשרה, לא ידע כיצד להתמודד עם המסר המיני הבוטה בדבריה של המטופלת שלו, וחשש מדימויו המהוגן ומאשתו הקנאית. הוא לא ניסה להבין את דבריה התמוהים של בּרטה פּפּנהיים, אותה כינה בשם 'אנה אוֹ', ולאחר שסיפר על כך לפרויד, כשנה לאחר מכן, לא שב לדבר על כך לעולם. זו גם הסיבה שעברו עשר שנים נוספות עד שנעתר ברויאר להפצרתו של פרויד לפרסם את סיפור המקרה.

חששותיו של ברויאר מהתמודדות עם נושאים מיניים לא היו יוצאי־דופן בתקופתו, וייצגו את ההשקפה הרווחת של הבורגנות השמרנית בסוף המאה התשע־עשרה. לא היה זה חשש שנבע מחשיפת המאפיינים המיניים של המטופלת שלו, שהרי כרופא נפגש מדי יום גם בביטויים של מיניות. הקושי של ברויאר נבע מחוסר היכולת שלו לדון באופן כלשהו במיניותו שלו או בהתייחסות מינית המופנית אליו, כפי שנדרש מהתנהגותה המוזרה של ברטה פפנהיים. הניסיון לייחס לו קשר מיני עם החולה שלו היה כה שערורייתי בעיניו, עד שנמנע לחלוטין מכל תגובה ומיהר להתרחק ממנה ולהשכיח מעצמו את החוויה הקשה. בנובמבר 1907 כתב ברויאר לפסיכיאטר אוגוסט פורל: "אני מודע לכך שצלילה לתוך המיניות בתיאוריה ובפרקטיקה אינה לטעמי."

מאותה סיבה היה ברויאר מוכן לוותר גם על התגלית החדשה שלו, אליה התוודע באמצעות החולה שלו. היתה זו שיטת הטיפול החדשה שלו בהיסטריה, טיפול באמצעות דיבור, ששינתה את ההיסטוריה של הטיפול הנפשי. אילולא סיפר לפרויד על ההתנסות החדשה שלו לא היתה הפסיכואנליזה באה לעולם, והתרבות של המאה־העשרים היתה חסרה את אחד המרכיבים המהותיים ביותר שלה.

 

הלידה שלא היתה

את פשר הלידה המדומה לא ניתן למצוא בסיפור המקרה של אנה אוֹ, או במאמריו של פרויד. בשנת 1953 פרסם ארנסט ג'ונס את הביוגרפיה של פרויד, ובה חשף את זהותה של אנה אוֹ, ואת סיפורו של ברויאר. על־פי ג'ונס ברויאר התמכר למטופלת הצעירה שלו, ולא הפסיק לדבר עליה בביתו עד שמתילדה, אשתו, נתקפה בקנאה. ברויאר היה הרופא המצליח ביותר בווינה, שיכולתו המקצועית השתלבה בקסם האישי שלו, ובקשרים המיוחדים שיצר עם מטופליו. לקנאתה של מתילדה היה על מה להסתמך, כפי שכתבה מרתה, ארוסתו של פרויד, במכתב לבעלה לעתיד: "אתה תצחק לי, יקירי, אני כה מזדהה עם גב' מתילדה ]ברויאר[ עד שבקושי יכולתי להירדם אמש."

וכך, למחרת הלידה המדומה לקח ברויאר את אשתו לוונציה, לבלות בה ירח־דבש שני, שבעקבותיו נולדה להם בת נוספת )שהתאבדה בניו־יורק בגיל שישים(.

אבל לקנאתה של מתילדה ברויאר לא היתה סיבה מוצדקת, וללידה המדומה ניתן הסבר אחר, הנובע ממצבה המיוחד של החולה. שלושה חודשים לפני סיום הטיפול בבּרטה פּפּנהיים, באחד־עשר במרץ, 1882, נולדה לברויאר בתו דורה. כלומר, מתילדה ברויאר התעברה בדיוק שנה לפני סיום הטיפול )כשברטה נשלחה בכפיה לבית־הכפר(, בשבעה ביוני, 1881. במהלך הטיפול, בשנת 1882, התגלתה תופעה מיוחדת במינה. מדי ערב, בשעת היפנוזה, חוותה החולה בדיוק את אותו היום, כפי שהתרחש שנה קודם לכן. בדרך זו היא החזירה את עצמה אל הימים בהם טיפלה באביה, לפני מותו. וכך, כאשר ביום האחרון לטיפול סבלה מהתכווצויות, התפתלה וצעקה "עכשיו מגיע התינוק של ד"ר ברויאר", היא לא חוותה את רגע לידת התינוק של ברויאר אלא את רגע היווצרותו, שנה קודם לכן. כך מימשה ברתה פפנהיים את המשיכה המינית שלה לברויאר, ואת ההתאהבות הלא־מודעת שלה בו. בכך, אולי, נגעה ברתה גם בפנטזיות הכמוסות של ברויאר, שלא הסתיר את התפעלותו מן המטופלת הצעירה, היפה, החכמה והעשירה שלו. יתכן שתחושות האשמה שלו על משיכתו לברתה הן שגרמו לברויאר להפסיק באופן פתאומי את הטיפול בה, ולתקן את יחסיו עם אשתו בירח־דבש שני שיוביל להולדתה של בת נוספת.

 

בּרטה פּפּנהיים

ברטה פפנהיים, המכונה אנה אוֹ, נולדה בעשרים ושבעה בפברואר, 1859, למשפחת מיליונרים יהודית, השלישית מבין ארבעת ילדי המשפחה. משפחתה עברה לווינה בשנות הארבעים, והוריה נישאו בשנת 1848. כבולה במסורת המשפחתית ובמגבלות החוק, שלא אפשרו לה לזכות בהשכלה גבוהה כאחיה, היא שקעה במצוקת שעמום, עד שאביה נפל למשכב והיא הקדישה לטיפול בו את כל זמנה. כתוצאה מכך חלתה גם היא, במה שהפך למקרה מורכב של היסטריה. היא שקעה בחלומות בהקיץ במשך שעות ארוכות, אותם כינתה בשם 'התיאטרון הפרטי שלי'. לאחר מכן סבלה משיעול עצבני ומהפרעות גופניות קשות וביניהן שיתוק וחוסר־תחושה, וכן מניתוק מן המציאות הסובבת אותה, שהתבטאה בחוסר יכולת לזהות את המקורבים אליה, ובשיכחת השפה, מה שגרם לה לדבר אנגלית בלבד.

הטיפול של ברויאר הקל על הסימפטומים של ברטה, אך לאחר הסיום הדרמטי מצבה הידרדר, היא אושפזה והתמכרה למורפיום, אותו קיבלה כדי להקל על הכאבים בפניה. היא המשיכה לסבול, לסירוגין, עד שנת 1887, אך באמצעות כישוריה המיוחדים התגברה על הקשיים ופיתחה קריירה עצמאית שביטאה את היכולת היצירתית שלה וגם את העניין שלה בעזרה לאחרים.

בשנת 1888 פרסמה ברטה סיפורי ילדים בספר קטן המזכיר את הסיפורים שסיפרה לברויאר. בשנת 1890 היא הוציאה לאור בשם בדוי )פאול ברטולד( ספר שכותרתו 'בחנות היד־השניה', ובו סיפורים קצרים. אחד הסיפורים מתאר בעל נטוש הפוגש את בתו האובדת, ונפשו הפצועה מחלימה.

בשנת 1890 היא החלה בפעילות חברתית, בה באו לידי ביטוי הזהות היהודית והמחויבות הנשית שלה. תחילה התנדבה לעבוד בבית־תמחוי למהגרים יהודים ממזרח אירופה, אחר־כך בגן־ילדים יהודי קטן ובשיעורי תפירה לילדות. בשנת 1895 היא התמנתה לאם הבית בבית יתומות בפרנקפורט, ובשנת 1897 הפכה למנהלת הקבועה, משרה שנמשכה עד שנת 1907.

את ההשכלה המסודרת שנמנעה ממנה השלימה ברטה בקריאה, ואחד ממקורות המידע שלה היה כתב־העת 'האשה', אותו ערכה הלן לאנגה, שהיתה ממובילות התנועה הפמיניסטית בגרמניה.

בשנת 1898 פתחה ברטה גם בקריירה עיתונאית, וכתבה על נושאים חברתיים. היא תרגמה לגרמנית את המאמר של מארי וולדסטונקראפט, 'הגנה על זכויות הנשים'. בשנת 1900 היא כתבה על 'בעיית היהודים בגליציה', על השפעת העוני על נערות צעירות שנאלצו לעסוק בזנות. היא התבססה על מסע־מחקר שערכה על זנות וסחר בנערות יהודיות במזרח אירופה, ברוסיה ובמזרח התיכון. היא הקימה את 'איגוד הנשים היהודיות' ושימשה כנשיאה עד שפרשה בשנת 1924. בשנת 1907 הקימה מעון לנערות בסיכון ולילדים לא־חוקיים. למרות שלא סיימה את שלושת חודשי הקורס התיאורטי בהכשרת אחיות, נחשבה ברטה ל'עובדת הסוציאלית הראשונה בגרמניה המודרנית'.

היא מעולם לא התחרטה על שנמנעה מנישואין, שכן לא זכתה מעולם באהבה, כפי שביטאה בשיר שכתבה:

 

הָאַהֲבָה לא בָּאָה אֵלַי -
אָז אֲנִי חַיָּה כְּמוֹ הַצְּמָחִים
בַּמַּרְתֵּף, לְלא קֶרֶן אוֹר.
 
הָאַהֲבָה לא בָּאָה אֵלַי -
אָז אֲנִי נִשְׁמַעַת כְּמוֹ כִּנּוֹר
עִם קֶשֶׁת שְׁבוּרָה.
 
הָאַהֲבָה לא בָּאָה אֵלַי -
אָז אֲנִי קוֹבֶרֶת אֶת עַצְמִי בָּעֲבוֹדָה
וּמִתְיַסֶּרֶת, מְמַלֵּאת אֶת חוֹבָתִי.
 
הָאַהֲבָה לא בָּאָה אֵלַי -
אָז אֲנִי אוֹהֶבֶת לַחְשׁב עַל הַמָּוֶת
כְּעַל פָּנִים יְדִידוּתִיּוֹת.

 

הטיפול בילדים שימש עבורה תחליף לאמהות, כפי שכתבה: "נשים שנאלצו לוותר על האושר שבאמהות אמיתית יוכלו לקבל הזדמנות לאמהות רוחנית, אם ילכו בנתיב השקט של דאגה לילדים ולאנשים צעירים שנדחו או ננטשו על־ידי האמהות שילדו אותם."

בביקור בבית אחיה בווינה מצאה באילן היוחסין המשפחתי את שמה של גליקל מהמלין, שכתבה בסוף המאה השבע־עשרה, ביידיש, יומן של אשה עצמאית שניהלה עסק עצמאי מאתיים שנה לפני שנשים זכו לשוויון זכויות. היא הזדהתה עם בת משפחתה המפורסמת, תרגמה לגרמנית את הספר והוציאה אותו לאור בעזרת אחיה.

סיפור חייה המיוחד של ברטה פפנהיים אינו שונה מסיפוריהן של המטופלות ההיסטריות של פרויד. אלו הן נשים מיוחדות, שהשכלתן ופעילותן נבלמו על־ידי מוסכמות חברתיות, הפליית נשים וקשרים משפחתיים מורכבים. תיאוריהן של נשים אלו, כפי שהם מופיעים בסיפורים של פרויד ושל ברויאר, מעוררים תהיות בנוגע לאבחונן כ'היסטריות', ומציגים אותן כקורבנות היחס החברתי לנשים בסוף המאה התשע־עשרה.

 

לידה אחרת

ברטה פפנהיים לא ילדה את התינוק של ברויאר, אך בזכות עיניו החדות של פרויד היא ילדה גישה מהפכנית לטיפול נפשי, שהשפיעה באופן מהותי על תרבות המאה־העשרים.

ברטה זכתה לטיפול מיוחד במינו, שאין לו תקדים בהיסטוריה של הרפואה. גם ברויאר עצמו הופתע מכך. הוא אמנם השתמש בטכניקות של ההיפנוזה, כדי לנסות לסייע לברטה בסילוק הסימפטומים ההיסטריים שלה, אך שלא כמו רופאים אחרים לא ניסה להשפיע על התנהגותה באמצעות ההיפנוזה. הוא שיתף את המטופלת שלו בממצאיו, וגילה שכאשר הוא מחזיר אותה, באמצעות ההיפנוזה, לרגע היווצרותו של הסימפטום, הסימפטום נעלם.

ברויאר הבין את גודל תגליתו רק כאשר החולה שלו ניסחה אותה במלים, וכינתה את שיטת הטיפול שלו בשם 'טיפול בדיבור'. בהומור המיוחד שלה היא קראה לתהליך הזה בשם 'ניקוי ארובות', כינוי המתאר להפליא את הפורקן הבא בעקבות תהליך ה'טיפול בדיבור'.

זיהוי התופעה המיוחדת של טיפול באמצעות דיבור היה, למעשה, ההריון של החשיבה החדשה על טיפול נפשי, והוא צמח ב'בטנה' של ברטה פפנהיים. ההריון הזה היה זקוק ל'מיילד' שיוציא אותו לאור ויגדל אותו באהבה ובחום.

נהוג להניח, שפרויד היה המיילד של הגישה הטיפולית החדשה, שזוהתה לראשונה על־ידי ברטה פפנהיים. שהרי אילולא הוקסם פרויד מסיפורו של ברויאר אודות החולה שלו, ואילולא היה משדל את ברויאר לפרסם את הסיפור, יתכן שה'טיפול בדיבור' כלל לא היה בא לעולם.

לכאורה זוהי הנחה נכונה. בזכות ברטה פפנהיים והגילוי שלה פיתח פרויד את הפסיכואנליזה, והפך אותה לגישה חלוצית וייחודית לטיפול נפשי. הוא ויתר על השימוש בהיפנוזה, ובאמצעות הטיפול בדיבור, בתוספת השיטה המיוחדת שלו של 'אסוציאציות חופשיות', הוא שאף להפוך את המניעים הלא־מודעים של המטופלים שלו למודעים, ובכך לסלק את הסימפטומים מהם סבלו.

פרויד התאכזב מברויאר, ואולי גם בז לו לאחר שנבהל מן הפנטזיות המיניות של החולה שלו. הוא ראה את עצמו כמיילד של הפסיכואנליזה, למרות שתמיד הזכיר את חלקו הגדול של ברויאר בגילוי הזה. ובאמת פרויד 'יילד' את הגישה הפסיכואנליטית שצמחה בחשיבתה המיוחדת של ברטה פפנהיים. בעיניו האפשרות להפוך את הלא־מודע למודע, ובכך לסלק את הסימפטומים ההיסטריים, היתה התגלית המרכזית שהביאה ליצירתה של הפסיכואנליזה.

אבל הרעיון הפסיכואנליטי, הטכני בעיקרו, היה רק מחצית מן ההריון. את המחצית השניה, החשובה לא פחות, ואשר השפעתה על הפסיכותרפיה של ימינו הולכת וגדלה, יילד ברויאר מבלי משים.

ברויאר היה רופא מיוחד במינו. הוא ידע להקשיב לחולים שלו מבלי לשפוט אותם או למהר ולנסות להשפיע עליהם. כך הוא זכה באמונם המלא, והם חשפו בפניו את סודותיהם הכמוסים ביותר. החולים שלו נהגו לומר שכאשר הוא נכנס לחדר הם החלו להרגיש טוב יותר.

יכולת ההקשבה של ברויאר, והאמון שנתנו בו חוליו, הם שאפשרו את הדיבור המרפא לא פחות מאשר החיפוש אחר המקור הלא־מודע של הטראומה והפיכתו למודע. באמצעות המאפיינים המיוחדים האלו 'יילד' ברויאר את הפסיכותרפיה המודרנית, והשפיע על התפתחותה לא פחות מאשר השפיע פרויד באמצעות הפסיכואנליזה. כיום מקובל להניח שהקשר המיוחד בין מטפל למטופל, היוצר אמון ותחושה של 'מקום בטוח', חשוב הרבה יותר מאשר ההנחות התיאורטיות להצלחת הטיפול.

 

היהודים של וינה

בסוף המאה התשע־עשרה, בזכות האמנסיפצה שהעניקה שיוויון זכויות ליהודי בוהמיה, היגרו משפחות יהודיות מבוססות רבות לווינה. כך נוצר בווינה חוג של יהודים שקיימו ביניהם יחסי חברות, קשרי נישואין ומשפחה, יחסי מסחר ושירותים. משפחותיהם של פרויד וברויאר השתייכו לחוג הזה, כמו גם משפחותיהן של רבות מן המטופלות שלהם, ומחוץ למסגרת המקצועית התקיימו ביניהם גם קשרים חברתיים ענפים.

כשברויאר סיפר לפרויד לראשונה על בּרטה פּפּנהיים, הוא ביקש ממנו שלא לספר זאת למרתה ארוסתו, עד אשר תהפוך לאשתו החוקית, כדי לשמור על חובת הסודיות. אבל פרויד לא התאפק, וכתב על כך במכתביו לארוסתו.

מרתה לא היתה זקוק למידע שמסר לה פרויד. ברטה פפנהיים היתה ידידה קרובה שלה, כמעט קרובת משפחה. לאחר שאביה מת ביקשה אמה של מרתה מאביה של ברטה לשמש כאפוטרופוס לבנה ולשתי בנותיה. וכך הכירה מרתה את השתלשלות מחלתה של ידידתה הקרובה לא פחות מברויאר ומבעלה לעתיד. מידע נוסף הגיע לידיה מאמה רובּן, אשתו של בן־הדוד של ברטה, שהתגוררה גם היא בווינה.

לא רק מאשתו שמע פרויד על החולה של ברויאר. מספר שנים לאחר סיום הטיפול הוא קיבל דיווח על מצבה של ברטה מן הידיד המשותף לו ולברויאר, קארל בטלהיים, שטיפל בה בשנת 1887.

התרבות המשותפת והקשרים החברתיים הענפים הקלו על יצירת הקשר בין ברויאר למטופלת המפורסמת שלו, אך בד בבד סיכנו את התהליך הטיפולי, המבוסס על סודיות ובלעדיות. השמועות שעברו במהירות בווינה על הלידה המדומה של ברטה, הכריחו את ברויאר לסיים את הטיפול ולנטוש למעשה את החולה שלו, כדי להציל את חיי הנישואין שלו. פריצת גבולות הסודיות והקשרים המקבילים פגעו גם בברטה, שהפנטזיות הארוטיות שלה על ברויאר הפכו לפתע לממשיות ואיבדו את איכותן ה'טיפולית'. בעקבות נטישתו של ברויאר היא איבדה את אמונה בגברים, ונמנעה כל חייה מקשרים עם גברים.

 

פרויד וברויאר

במבוא למהדורה השניה של 'מחקרים בהיסטריה', שבה מופיע תיאור־המקרה של אנה אוֹ, כותב ברויאר: "ככל שאני עצמי מעורב בכך, לא עסקתי בנושא זה מאז באופן פעיל. אין לי כל חלק בהתפתחויות החשובות ואינני יכול להוסיף דבר למה שנכתב בשנת 1895."

התיאור היבש והמתומצת של ברויאר מסתיר מאחוריו מערבולת רגשית, הנובעת מן התהפוכות שעברו על הקשר המורכב בין פרויד לברויאר. המקרה של ברטה פפנהיים משקף את מורכבותם של יחסים אלו ואת הגורם להסתבכותם.

כשפגש פרויד את ברויאר לראשונה היה הוא רופא צעיר ועני בתחילת דרכו, וברויאר, המבוגר ממנו בחמש־עשרה שנים, היה רופא מצליח, מפורסם ואמיד. בשעה שברויאר שימש מעין דמות־אב ומורה עבור פרויד, התקרב פרויד גם למתילדה אשתו, והיה בן בית בביתם של בני־הזוג.

באותם ימים התקשה פרויד להרוויח כדי פרנסתו, וברויאר הנדיב העניק לו סיוע כספי, במסווה של הלוואות שאין צורך להחזירן, ואף הפנה אליו חולים. נדיבותו של ברויאר עוררה בפרויד רגשות מעורבים של הכרת תודה וכפיות טובה. מצד אחד הוא קרא לבתו הבכורה מתילדה, על שם אשתו של ברויאר, ואולי גם העניק למטופלת המפורסמת שלו, אידה באואר, את השם 'דורה' על־שם בתו הקטנה של ברויאר. מצד אחר שנא פרויד להיות תלוי באחרים, והוא חיפש תואנות לניתוק הקשר עם ברויאר. חילוקי־הדעות המקצועיים אפשרו לו לעשות זאת.

גם את המקרה של אנה אוֹ, ששינה את דרכו המקצועית והוביל אותו להישגיו המופלאים, קיבל פרויד במתנה מברויאר. ברויאר שיתף אותו במחשבותיו ובעבודתו, ולמרות התנגדותו הקודמת הסכים לפרסם את סיפור הטיפול המיוחד בברטה פפנהיים שתים־עשרה שנים לאחר שהסתיים. פרויד הודה בחוב האינטלקטואלי שלו לברויאר, אך גם הכרת טובה זו עלתה לו במאמצים רבים. לאחר שהשיג את מבוקשו בפרסום הסיפור של אנה אוֹ הוא ניתק את קשריו עם ברויאר, שלא אימץ את התיאוריה שלו בשלמותה, והביע את כעסו עליו בשיחות אישיות.

התנהגותו המבישה של פרויד כלפי ברויאר העיקה עליו במשך שנים רבות. כאשר מת ברויאר בשנת 1925 סיפר בנו רוברט לפרויד על העניין שגילה אביו בצמיחת הפסיכואנליזה, ופרויד כתב לו בתגובה שהידיעה על התעניינותו של ברויאר בעבודתו היא עבורו כתרופה לפצע שלא נרפא.

הסיפור של ברטה פפנהיים, ששימש את פרויד כמקור הצלחתו המקצועית וכאבן־הפינה למפעל חייו, נשא עמו תמיד גם את זכר יחסיו המורכבים עם ברויאר, וכפה עליו להתמודד שוב ושוב עם חולשותיו האנושיות ועם החללים שהותיר בדרכו אל התהילה.

 

פאני מוֹזֶר

בסיפור על אמי פוֹן נ', שהופיע בסמוך לסיפורה של אנה אוֹ בספרם המשותף של פרויד וברויאר, משחזר פרויד את תגליתו של ברויאר, במטרה להסיר את הסימפטומים ההיסטריים של החולה שלו באמצעות 'טיפול בדיבור'.

פרויד טיפל בברונית פאני מוֹזר, אותה כינה בשם אמי פוֹן נ', בשנת 1889 ובשנת 1990. עוד בתחילת הטיפול החליט פרויד להשתמש בטכניקה שלמד מברויאר, ובאמצעות היפנוזה לנסות להבין את המניעים לסימפטומים ההיסטריים ולסלק אותם באמצעות סוגסטיה ומוּדעות.

פאני מוזר נולדה בשנת 1848, למשפחה גרמנית שווייצרית. היו לה שלושה־עשר אחים ואחיות, ומקרי המוות והמחלות במשפחה טבעו בה זיכרונות טראומטיים רבים. תשעה מאחיה מתו במהלך ילדותה. כשהיתה בת חמש־עשרה מצאה את אמה שרועה על הרצפה כתוצאה משבץ, וארבע שנים מאוחר יותר נוכחה במותה.

כשהיתה בת עשרים־ושלוש נישאה לידיד המשפחה, יצרן שעונים מצליח שהיה מבוגר ממנה בארבעים שנה. הוא מת לאחר הולדת בתם השניה, ולאחר מותו האשימו ילדיו מנישואיו הקודמים את פאני בכך שהרעילה אותו בכוונה לרשת את כספו. לא היתה כל עדות לכך, אך משפחת בעלה המשיכה לרדוף אותה ולהכפיש את שמה באמצעים שונים.

פאני היתה אחת הנשים העשירות באירופה, אך השמועות המכוערות רדפו אותה לכל מקום. היא הקימה סלון ספרותי, בו אירחה אמנים ואנשי מדע ידועים, וכבשה לעצמה מקום כנדבנית התומכת באמנות.

מאז מות בעלה חלתה פאני וסבלה באופן קבוע מרמות משתנות של קושי. בשנים 1888-1889 היא סבלה מדיכאון ומאיבוד הזיכרון, התענתה בכאבים, מקשיים בדיבור ומהזיות. בווינה היא פגשה את ברויאר, ואולי בהמלצתו פנתה לבקש את עזרתו של פרויד.

פרויד ראה במפגש עם הברונית הזדמנות ליישם את הרעיונות החדשים, שכללו את טכניקת החקירה של ברויאר. פאני הקסימה אותו בתכונותיה וביושרה, והוא החליט להקדיש חלק נכבד מזמנו כדי להבריא אותה מחולייה. הקלות שבה ניתן היה להפנט אותה סייעה להחלטתו זאת.

בתחילת הטיפול עשה פרויד שימוש רב במניפולציות, בהתאם לדגם החשיבה הרפואי שעליו התחנך. הוא ניסה למחוק את הזיכרונות הטראומטיים של פאני מוֹזר, ובנוסף להיפנוזה העביר את כפות ידיו על פניה של החולה ואף עיסה את כל גופה מדי יום.

לא רק באמצעות ההיפנוזה פעל פרויד כמנהל־על המנסה לארגן מחדש את מחשבותיה הלא־מודעות של החולה שלו. הוא עשה זאת גם באופן מודע, באמצעות סוגסטיה, שאלות חודרניות וניסיונות לשכנע אותה להבין את כשלי החשיבה שלה.

בכך התעלם פרויד מהישגו הגדול של ברויאר ביצירת קשר של אמון המבוסס על הקשבה לא שיפוטית. אבל את מה שהחמיץ למד מחדש מפיה של פאני, שגערה בו וביקשה שיפסיק לדבר כל־כך הרבה. כך הוא למד את משמעות השתיקה וההקשבה, ואת תפקידיהן ביצירת הסביבה הטיפולית, שבעתיד תהפוך לאחד הכלים המרכזיים של הפסיכואנליזה ושל כל גישה לטיפול נפשי.

באמצעות הטיפול בפאני למד פרויד להכיר במגבלותיה של השיטה החדשה, וגם במגבלותיו שלו, והסיק מסקנות מרחיקות לכת. הוא הבין את חשיבות הקשר הטיפולי ואת מקומה של ההקשבה הנייטרלית, והסיק שהטכניקה ההיפנוטית מיותרת. בעקבות הניסיון הזה הוא ויתר על ההיפנוזה ופיתח את שיטת האסוציאציות החופשיות, שהפכה לכלל־היסוד של הפסיכואנליזה.

פרויד לא חשש, כמו ברויאר לפניו, לזהות את המניעים המיניים של הסימפטומים ההיסטריים. הוא עדיין לא עשה שימוש ישיר בתובנות אלו במקרה של פאני מוזר, ואינו עימת אותה עם השאלות הנוגעות למיניותה.

את ההתנזרות המינית של פאני לאחר מות בעלה תלה פרויד באישיותה המוסרית, ובהחלטתה שלא להינשא שוב כדי שלא לפגוע בזכויות הירושה של בנותיה.

למרות שהיה מודע למיניות המודחקת של פאני, ולהשפעתה על התופעות ההיסטריות, לא הצליח פרויד להבקיע את מעטה הסודיות בו עטפה החולה שלו את חייה האינטימיים.

למרות ניסיונותיו להבין את המניעים המיניים של ההיסטריה, נכשל פרויד במקרה של פאני מוזר. למרות שטיפל בה בביתה, ואף התארח בו למספר ימים ופגש את ידידיה, לא הגיעו לאוזניו השמועות על הרומנים הסודיים של פאני ועל הנטיות האירוטיות שלה, שהיו ידועות לבנותיה ולשכניה.

בזמן שהתארח בביתה סיפרה לו פאני, שאחד האורחים הציע לה נישואין, ורק מאוחר יותר הבין פרויד שבכך ביטאה את הצורך שלה בבן־זוג.

יתכן שעיוורונו של פרויד בנוגע למיניות של פאני נובע מכך שהיא לא השתייכה לחוג המטופלות היהודיות שלו, ולכן לא נחשף לרכילות החברתית שסיפקה לו מידע במקרים אחרים. אבל המודעות שלו למניעים המיניים ולחשיבותם להבנת מקורות ההיסטריה הובילה אותו לחיפוש דרכים אחרות לגילויים ולפענוחם.

בשנת 1918 פנתה אל פרויד בתה הבכורה של פאני, שסיימה את לימודי הרפואה, וסיפרה לו על הרומן שאמה בת השבעים מנהלת עם אדם צעיר, לו היא רוצה להינשא. הבת תיארה את אמה, שניתקה את יחסיה עם בנותיה, כעריצה, וביקשה חוות דעת רפואית של פרויד שתסייע לה בתביעה נגד האם.

אבל פרויד לא שכח שבתחילת הטיפול בפאני ביקש ממנה להיפרד משתי בנותיה, כדי שיוכל לטפל בה. למרות שהעריץ את פאני על בחירתה להינזר מיחסים עם גברים לאחר מות בעלה, כדי שלא לפגוע בירושת בנותיה, הוא לא נטש אותה כשגילה שטעה בניחושו. וכך כתב לבתה:

"התנהגותה של אמך כלפיך וכלפי אחותך רחוקה מלהיות מסתורית בשבילי כפי שאינה מסתורית בשבילך. אני יכול להציע לך פתרון פשוט, ואומר שהיא אהבה את ילדיה באותה רכות שבה גם שנאה אותם )מה שאנו מכנים אמביוולנטיות(, ושכך היה גם אז, בווינה. מטבעה היתה אמך ראויה להערכה כאשה מוסרית וצנועה שהונחתה על־ידי תחושת החובה המחמירה - ואפשר שהאופי האצילי הזה נהרס על־ידי הקונפליקטים הלא־פתורים של חייה."

קשריה של פאני עם אותו צעיר לא נמשכו, והיא חיתה עוד שש שנים כשהיא סובלת מן האשליה שהיא עניה, למרות המיליונים שעוד היו ברשותה.

 

הסיפורים של פרויד

לא במקרה נקראים סיפוריו של פרויד כמו סיפורי מתח בלשיים. מגיל צעיר התלבט פרויד בין השאיפה להפוך לסופר לבין הנטייה למחקר ולמדע. הוא העריץ את ליאונרדו דה־וינצ'י ואת גתה, ששילבו בעבודתם את שני התחומים, ושאף ללכת בעקבותיהם. את ספרו של לודוויג ברנה, שבו המאמר 'כיצד להפוך לסופר מקורי בשלושה ימים', שמר פרויד בספרייתו במשך יותר מחמישים שנה.

פרויד אהב לכתוב סיפורים ואף לאמץ סיפורים של אחרים ולשלב אותם בעבודת חייו. כך הוא שכתב את הסיפור הקלאסי על אדיפוס המלך, והתאים אותו לצרכי החשיבה הפסיכואנליטית, וכך הפך את סיפורי מטופליו למקור ראשון להבנת גישתו הטיפולית.

אין זה מקרה שהטקסט עליו מבוססת התיאוריה של פרויד, הראוי לשם 'הטקסט המכונן' של הפסיכואנליזה, הוא הסיפור של ברויאר על אנה אוֹ. פרויד השקיע מאמצים רבים כדי לשכנע את ברויאר להעניק לו את הסיפור ולפרסם אותו יחד עם תיאורי־המקרים האחרים שלו, ולמעשה הוא הפקיע את הסיפור מרשותו של ברויאר והתאים אותו לחשיבה החדשה שלו.

הסיפור של אמי פוֹן נ' הוא היצירה הספרותית־פסיכואנליטית הראשונה של פרויד, ובה מתגלה השילוב המיוחד שבין כישוריו הספרותיים וחשיבתו המהפכנית. הסיפור כתוב כיומן אישי המתעד את העבודה הטיפולית של פרויד עם הברונית פאני מוזר.

הסיפור של אמי פוֹן נ' מוסווה כתיאור כרונולוגי של הטיפול, המבוסס על היומן שניהל פרויד בזמן הטיפול, ואשר נכתב מדי ערב בסיום הפגישה שלו עם פאני מוזר. לכאורה מציג בו פרויד תיעוד אותנטי של הטיפול.

באותם ימים ראשונים של הפסיכואנליזה חיפש פרויד את הסגנון הספרותי המתאים לכתיבת תיאורי־המקרים שלו, וכל אחד מארבעת תיאורי־המקרים הראשונים שלו כתוב בסגנון שונה.

הסיפור של העלמה לוסי ר' כתוב בסיפור עלילתי, בה משלב פרויד את סיפורה של המטופלת בסיפור האישי שלו, שילוב שהפך מאוחר יותר לסימן ההיכר של סגנונו המיוחד.

הסיפור של קתרינה כתוב כאגדה קסומה, המשלבת תיאורי־נוף קסומים בדיאלוג פשוט.

הסיפור של העלמה אליזבת פוֹן ר' כתוב בסגנון הנובלות של היינריך פוֹן קלייסט, תיאורים המציגים את העובדות היבשות, ללא דיאלוגים, סגנון מעין־מדעי.

למרות ההבדל המהותי שבין ארבעת הסגנונות השונים, ניתן לגלות בהם את המכנה המשותף, שהפך למאפיין הייחודי של תיאורי־המקרים של פרויד. לכאורה מוקדשים הסיפורים לתיאור מטופליו של פרויד, שעל שמם מכונים הסיפורים. אבל למעשה מציג פרויד את מטופליו כגיבורי משנה, כאשר הוא עצמו מככב בסיפורים כגיבור הראשי. הסיפורים כולם, בסגנונות השונים, כתובים בגוף ראשון על־ידי הגיבור )פרויד(, המשמש כבלש החוקר את מסתרי הנפש האנושית.

מאפיין נוסף, המיוחד לתיאורי־המקרים של פרויד, שבא לידי ביטוי כבר בסיפור של הגב' אמי פוֹן נ', הוא השילוב שבין סיפור העלילה לבין הפירוש התיאורטי של הסיפור. זו המצאה ספרותית ראשונה בסוגה, שבה היצירה כוללת גם את פירושה. וכך, בסופו של הסיפור מוסיף פרויד 'הערכה ביקורתית', שבאמצעותה הוא מנתח את הדברים שכתב לפני כן, ומאפשר גם לקורא להבין מחדש את הדברים שקרא. סגנון זה, המשלב למעשה סיפור בתוך סיפור, מעניק ממד חדש של התבוננות למקרים של פרויד, ומאפשר גם לקורא לבחון את עצמו ואת דרך התבוננותו. בכך משחזר פרויד עבור קוראיו את העבודה הפסיכואנליטית, ומאפשר להם להזדהות, באמצעות הקריאה, עם עבודתו של המטפל. קריאה כזו היא גם חוויה טיפולית כשלעצמה, והיא משמשת עבור הקוראים תרגול של אמצעי חדש להתבוננות־עצמית.

גם סיפורו של ברויאר על אנה אוֹ משלב את תיאור מהלך הטיפול ואת החשיבה התיאורטית של המחבר, אבל כתיבתו של ברויאר אינה חורגת מן החשיבה המדעית המאורגנת והמסודרת, וחסרה בה הדואליות המבחינה בין ההתבוננות החווייתית־ראשונית של המטפל לבין הפירוש המאוחר של הדברים שכתב, באופן שעושה זאת פרויד.

הסיפור של אמי פוֹן נ' מציג בפני הקורא הלכה למעשה את הדרך שבה קלט פרויד את החידוש של ברויאר, שהוצג בצורה בנאלית וטריוויאלית, והפך אותו לכלי טיפולי חדשני גם בפרקטיקה וגם באופן התיאור המיוחד.

הקריאה בשני תיאורי־המקרים, במקביל, מאפשרת לנו לראות בהם וריאציות על נושא משותף, ולהבין את גדולתו של פרויד, שהבחין בפוטנציאל הגלום בתגליתו של ברויאר ומימש אותו בדרך ששינתה את החשיבה האנושית בנוגע לנפש.

 

בחזרה לברויאר

יותר ממאה שנים חלפו מאז פרסמו פרויד וברויאר יחד את סיפורי המטופלות שלהם. פרויד הפך בינתיים לאחד האנשים שהשפיעו על התרבות המערבית, וברויאר נזכר כאנקדוטה שולית, בזכות תרומתו להתפתחות הפסיכואנליזה.

בינתיים גדלה הפסיכואנליזה כמו כדור־שלג, ובעקבותיה התפתחו מאות גישות חדשות לטיפול נפשי, שרובן מטילות ספק בעקרונותיה. איש אינו חולק על תרומתו הייחודית של פרויד להתפתחותה של הפסיכותרפיה המודרנית, אך הקריאה מחדש בסיפורה של אנה אוֹ עשוי להאיר את תרומתו של ברויאר, ואת הרלוונטיות שלו לפסיכותרפיה בת־זמננו.

בשעה שפרויד התעניין בריפוי החוליים של הנפש, ולכן גילה עניין בטכניקה של 'טיפול בדיבור' ובחקר המקורות הלא־מודעים של הסבל האנושי, נשכחה תרומתו של ברויאר ליצירת מסגרת חדשה לקשר שבין רופא לחולה ובין מטפל למטופל.

בשנים האחרונות הולכת וגוברת המודעות לחשיבות הקשר הטיפולי, לתפקידה של האמפתיה וליצירת אמון, המשמשים כתנאי מוקדם לכל תהליך טיפולי.

מחקרים רבים הוכיחו שיצירת 'מקום בטוח' המבוסס על אמון בין מטפל למטופל תורמת להצלחת הטיפול יותר מאשר התיאוריה הטיפולית או הכשרתו של המטפל.

הסיפור על הטיפול באנה אוֹ מציג לראשונה את יצירתו המוצלחת של קשר כזה באמצעות אמפתיה, הקשבה וויתור על שיפוט והתנשאות. בתקופה שבה היתה הרפואה מבוססת על אוטוריטה ועל תקשורת שהבליטה את ההבדל שבין הרופא לחולה, ההצעה של ברויאר היתה מהפכנית.

גם היום יכולים מטפלים ללמוד מברויאר על יצירת קשר של אמון עם מטופליהם, כמצע לכל תהליך טיפולי. הסיפור של אנה אוֹ יכול לשמש כמודל למטפלים ולמטופלים, וחשיבותו היום גדולה אפילו יותר מאשר בעת פרסומו.