English עברית
כניסה

755. לימור אזולאי: מה ששלנו

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 755, שנה חמש-עשרה, נובמבר 2021

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2021` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


אינני מכיר את לימור אזולאי ואת שיריה, ורק לאחרונה קראתי את ספרה 'סימני חיים' (הוצאת ספרי עתון 77, 2021). 

בשיר 'מה ששלנו' מדברת המשוררת עם בן-זוגה על מה שיוצר את הזוגיות ואת המשפחה. 

לימור אזולאי מתארת את הזוגיות ואת המשפחה כ"מַסָּע" משותף, שיש בו חלוקת תפקידים, הרבה מעגלים החופפים בחלקם, ומעט מאוד זוגיות. השיר נפתח בהגדרת הזוגיות: "בַּמַּסָּע הַזֶּה אַתָּה נוֹהֵג, אֲנִי מְצַלֶּמֶת נוֹפִים". זו אינה חלוקת התפקידים המוכרת בעולם הפטריארכלי, שבו האשה דואגת לבית פנימה, מגדלת את הילדים ושומרת על המסגרת המשפחתית, והגבר נמצא 'בחוץ' ודואג לפרנסת המשפחה. זו גם לא חלוקת התפקידים של 'המשפחה החדשה', השיוויונית, בה שני בני-הזוג מנהלים קריירות מקבילות. למעשה, אין כאן משפחה, אלא גבר ואשה שכל אחד מהם עסוק בענייניו: הגבר "נוֹהֵג", והאשה "מְצַלֶּמֶת נוֹפִים". משהו בתיאור הזה מזכיר לי את תיאור הזוגיות של חנה ומיכאל גונן, בספרו של עמוס עוז 'מיכאל שלי', כשני זרים שנקלעו במקרה לקרון רכבת. 

מה שנרמז בשורה הראשונה זועק בשורה השניה: "בֵּינֵינוּ דְּמָמָה". זה, אמנם, מסע משותף, אבל השיתוף הוא רק מסגרת חיצונית המחפה על תהום. זו אינה סתם "דְּמָמָה", אלא "דְּמָמָה הַמְּכִילָה אֶת הָרְעָשִׁים כֻּלָּם". אנחנו, הקוראים המתבוננים מן החוץ, איננו יודעים מהם  "הָרְעָשִׁים כֻּלָּם", וכל אחד מאיתנו מייחס לזוגיות הזו את האופן שבו הוא עצמו חווה זוגיות. לימור אזולאי שומרת באופן עקבי על עמימות ועל דו-משמעות, ולא מאפשרת לנו לשפוט את הזוגיות שלה. היא כופה עלינו התבוננות, כפי שמבקשת המתודה הפנומנולוגית של הוסרל, התבוננות ללא שיפוט, שהיא משימה קשה למדי. 

השורה הרביעית, המסיימת את חלקו הראשון של השיר, שוב מתעתעת בנו: "דְּמָמָה כְּהוֹדָיָה". גם כאן המשוררת בוחרת במלה דו-משמעית. "דְּמָמָה כְּהוֹדָיָה" מרמזת על הביטוי המוכר במשפט האזרחי, "שְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה", שפירושה שכאשר הנתבע במשפט אינו מכחיש את ההאשמה השתיקה מתקבלת כהודאה באשמה. בלשון חז"ל אין הבדל בין "הוֹדָיָה" לבין "הוֹדָאָה". עם זאת, למלה "הוֹדָיָה" יש משמעות כפולה, והיא מבטאת גם אמירת תודה. דו-המשמעות המסיימת את חלקו הראשון של השיר מרמזת על מורכבותו של הקשר הזוגי המתואר בו, כדי שלא נמהר להעניק משמעות חיובית או שלילית ל"רְעָשִׁים" שהדממה בין בני-הזוג מכילה. 

חלקו השני של השיר נפתח בהכרזה על התהום הפעורה בין בני-הזוג: "אַתָּה נוֹסֵעַ עַל סַף עוֹלָמְךָ, אֲנִי עַל שֶלִּי". אבל המשוררת אינה מניחה לנו להתענג על הצורך שלנו לשפוט ולבקר את הזוגיות שלה, והיא מפתיעה אותנו כשהיא משנה את נקודת המבט ומרחיבה את הגדרת הזוגיות: "אַתָּה נוֹסֵעַ עַל סַף עוֹלָמְךָ, אֲנִי עַל שֶלִּי, וְעוֹד שְׁלוֹשָׁה עוֹלָמוֹת אִתָּנוּ". זהו מפנה מפתיע בעלילה, המשנה את משמעותה. עכשיו אנחנו מבינים שהכותרת 'מה ששלנו' אינה מתייחסת לזוגיות אלא למשפחה שיש בה גם שלושה ילדים. 

"אֲנַחְנוּ נוֹדְדִים בָּהֶם יַחַד", ממשיכה לימור אזולאי, ומתכוונת ל"שְׁלוֹשָׁה עוֹלָמוֹת" שהם העולמות של ילדיהם המשותפים. ה"מַּסָּע", לפיכך, אינו מתאר את הזוגיות אלא את ההורות, שבה שני בני-הזוג משתפים פעולה, ולמעשה זהו תיאור של משפחה. 

"זֶה מָה שֶׁשֶּׁלָּנוּ", טוענת לימור אזולאי, "מִשְׁפָּחָה". הדברים ברורים, לכאורה, אבל בקריאה שניה ושלישית הם נותרים עמומים. האם המשוררת מאמינה שזוגיות היא קרון ריק שאינו מכיל דבר עד שהוא הופך למשפחה כאשר ממלאים אותו בילדים, או שהיא מתארת רק את המקרה הפרטי שלה, של זוגיות שמיועדת אך ורק ליצירת משפחה, כלומר לגידול ילדים. 

אינני יודע למה התכוונה המשוררת, אבל העמימות הופכת את השיר למורכב ובעל משמעות, משום שהיא מאפשרת לכל קורא לבדוק את הגדרת הזוגיות שלו, ואת משמעות המשפחה. 

במשך שנים רבות הקדשתי את רוב משאבי לזוגיות ריקה מאינטימיות, שהיתה מבוססת על גידול ארבעת ילדינו, זוגיות הדומה לזו המתוארת בשיר של לימור אזולאי. אני מאמין בזוגיות ובשיתוף, ועוד יותר מזה במשפחה גרעינית שהיא הבסיס לכל סדר חברתי ולכל קהילה. גם עכשיו, כשאני מגדל לבד את ארבעת ילדי, בחינוך ביתי, המשפחה הקטנה שלנו היא מרכז עולמי. 

בינתיים אני מחליף את הזוגיות באינטימיות המרגשת של הטבע, הסובב את הכפר הבולגרי. 

לאחר הבדידות של ימי הקורונה אנחנו מארחים את תמי חברתנו, ושמחים לצאת לטייל, 

בכפרים נידחים, 

בנופים מרהיבים,  

בין הבתים ברחובות הסובבים את בית-הסופרים שלי, 

ובמקומות בהם הבתים משתלבים וצומחים מן האדמה. 

אנחנו מגלים מעיינות נשכחים, 

צוללים אחרי ההשתקפויות במעיין, 

וממשיכים בהשתקפויות בנהר הגדול, 

לאחר שעלי הסתיו נשרו כולם, 

והנהר ממשיך בדרכו הארוכה לחופי יוון. 

אנחנו מטיילים לאורך הנחל, 

מתפעמים מעצי הסקויה, 

כמו גמדים לרגלי ענקים, 

ונאספים לצילום משפחתי נדיר, 

כמעט כולנו יחד,  

ומאיה מתבוננת בנו בין העצים. 

אנחנו חוגגים למוריה הבכור יום-הולדת עשרים-ואחת, 

ומנמנמים ליד הקמין הבוער, 

כשבחוץ שקיעה בוערת, 

מדליקה את ביתנו, 

וירח מלא מאיר את שמי הכפר, 

ומציץ בנו בין ענפי עץ האגוז. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

הטיסות לבולגריה התחדשו, וזה הזמן להזמין מקום בבית ליד הנהר, המיועד לסופרים ויוצרים, ולכל מי שרוצה מקום שקט וקסום לחשוב ולכתוב ולנוח בו.  

הבית שוכן על גדת נהר הסטרומה,

בכפר בולגרי קטן,

ואפשר לשמוע בו את השקט.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, 

חדר שינה קטן, 

עם פינת כריות,

מטבחון שאפשר לבשל בו,

ומבואה מוארת, 

שאפשר להתרגע בה.

בשני צעדים אפשר להגיע אל הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.