506. כּריס בְּרֶדְשוֹ: אפלה
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
 
בעריכת דרור גרין
גיליון 506, שנה אחת-עשרה, פברואר 2017
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2016` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
גם השיר הזה של כְּרִיס בְּרֶדְשׁוֹ, הסופר, המשורר והכורך מעיר הספרים היי-און-ווי, לקוח מתוך ספרו 'ללא שינוי'. בשעה שהשיר הקודם, 'שליחותו של המשורר', כתוב בצורת הוִילַנֶל בת תשע־עשרה שורות מחורזות, לא קשה להבחין בכך שהשיר 'אפלה' כתוב בצורת הסוֹנֶטָה המבוססת על ארבע־עשרה שורות. כריס נמשך לצורות הקלאסיות, ואחד מספריו מוקדש לצורת הסונטה הפּטררקית. למרות שהבחירה בצורת הסונטה אפיינית לשירים רבים שכתב, אני תוהה מדוע בחר בה דווקא לשיר זה, שלא קשה להבחין שהוא שיר־תשובה לשירו הידוע של דילן תומאס, 'אל תיכנע לזה הלילה־טוב' (שיר אהוב עלי במיוחד, אותו תרגמתי לפני שנים). שירו של כריס נפתח במלים, "לִפְנֵי שֶׁתִּסְתַּיֵּם שְׁקִיעַת הָאוֹר, לִפְנֵי שֶׁהַמְּשׁוֹרֵר יִדְרֹשׁ לִזְעֹק", המתייחסות באופן ישיר לשירו של דילן תומאס, שהוא שיר מחאה נגד המוות, או נגד האופן שבו אנחנו נכנעים לחרדת־המוות, שיר המביע גם את כאבו של תומאס על מותו הצפוי של אביו. למרבה ההפתעה, שירו של דילן תומאס כתוב בצורת הוִילַנֶל, בתשע־עשרה שורות מחורזות, בחמישה בתים בני שלוש שורות ובבית אחרון בן ארבע שורות. מדוע בחר כּריס בּרדשוֹ, המיטיב לעשות שימוש בצורת הוִילַנֶל הנשכחת, לכתוב את שיר התגובה שלו לדילן תומאס בצורת הסונֶטָה ולא בצורה שבה נכתב 'אַל תִּכָּנַע לְזֶה הַלַּיְלָה־טוֹב'? אינני יודע, כמובן, למה התכוון המשורר, ואינני מתכוון לשאול אותו בנוגע לכך. כוונתו של המשורר אינה חשובה בעיני יותר ממה שכל קורא יכול למצוא בשירו. כשם שמה שמאפשר לי לתרגם את השיר הוא האמפתיה, כשאני נכנס לרגע לנעליו של המשורר, גם הקורא יכול לזהות בתוכו את רגשותיו של המשורר, באמצעות האמפתיה המאפשרת לו לקרוא את השיר. כריס פותח את שיר התשובה שלו במלים "לִפְנֵי שֶׁתִּסְתַּיֵּם שְׁקִיעַת הָאוֹר, לִפְנֵי שֶׁהַמְּשׁוֹרֵר יִדְרֹשׁ לִזְעֹק, אָשׁוּב אֶל הַבָּמָה וְלֹא אֶשְׁתֹּק, לַמְרוֹת שֶׁלֹּא אֵדַע מָה טוֹב לִבְחֹר." אולי כך מבין כריס את 'שליחותו של המשורר'. אולי שירו של דילן מעורר בו את השליחות הזו, והוא לוקח את מקומו על "הַבָּמָה", ומזכיר לנו את שירו של דילן תומאס:
כּריס בּרדשוֹ אינו יודע "מָה טוֹב לִבְחֹר", כשהוא עומד אל מול חרדת־המוות, אבל הוא מקבל את צוואתו של תומאס והוא מוכן להעז פנים אל מול המוות, מצויד בכלי־הנשק שלו: השירה. הבחירה לעמוד זקוף מול פני המוות היא הבחירה לראות את החיים כפי שהם, ולמרות שהשירה ומעשה היצירה מעניקים רגע של תחושת מקום בטוח המשורר מוותר על הבלי־החיים ועל האופן שבני־האדם מסתירים מעצמם את חרדת־המוות באמצעות מקומות בטוחים כוזבים, שהם רק "רִיבֵי שָׁוְא" המעידים על "טִפְּשׁוּתָם פּוֹרַעַת הָחֹק" אשר "נִמְשֶׁכֶת עַד לָאֹפֶק הָרָחוֹק", של אלו שאינם מוכנים להכיר בנוכחותו של המוות בחייהם. אבל הוא, המשורר, מרכין את ראשו: "אֶשָּׂא דְּבָרַי בְּרֹךְ אֶל מוּל הַשְּׁחוֹר". הוא יודע ש"שָׁם לֹא יִשְׁמְעוּ אֶת שֶׁאוֹמַר", אבל אינו מתלונן על כך: "וְכָךְ נָכוֹן". זו אינה כניעה לעצם קיומו של המוות, שכנגדה מוחה דילן תומאס, אלא הבנה שהמחאה חשובה, גם אם היא חסרת סיכוי. הוא יודע ש"כִּכְלּוֹת הַכֹּל מִחוּצָה לִי הֵן לֹא אֵדַע דָּבָר", שהרי המוות הוא חסר פשר, אבל המחאה, כמו השירה, מעניקה טעם לחיים עצמם, ומכאן נובעת חשיבותה.
Chris Bradshow / Dark
Before the final dying of the light,
before the poet tells me I must rage
against it, I shall stand upon my stage
regardless of not knowing what is right.
But I have done with any kind of light
against such fools as foolishly rampage
where none but fools with other fools engage:
I'll gently speak my piece into the night.
Where none shall hear me, nor what I have said.
And that is only proper; since after all
I know nothing outside of my own head.
Ant then I'll lay me down, and dream of you.
And I'll accept the gentle feathered fall
into the dark, where maybe dreams come true.
כריס ברדשו מקבל את הזמנתו של דילן תומאס להתמודד באומץ עם חרדת־המוות, אך הוא עושה זאת בדרכו שלו, עליה הוא מכריז כבר בשעה שהוא בוחר בצורת הסונטה, ולא בוִילַנֶל של תומאס. הוא מלגלג על "הַמְּשׁוֹרֵר", ש"יִדְרֹשׁ לִזְעֹק", ובכל זאת הולך בעקבותיו. הוא מוותר על הרגלי היומיום הכוזבים של "רִיבֵי הַשָּׁוְא", ובוחר לשוב באומץ אל "הַבָּמָה" שלו, בימת השירה, כדי לשאת מעליה את האמת הפנימית שלו, גם אם לא יאזין לו איש. רק אז, לאחר שימלא את 'שליחותו של המשורר', "אָז אֶשְׁכַּב, עָלַיִךְ אֶחֱלֹם". הוא משתמש כאן במלה "אֶשְׁכַּב", המסמלת את המוות, שלעתים משווים אותו לשינה, או לחלום. רק כאן, כשהוא מקבל בשלווה את קיומו של המוות, הוא נזכר במה שמעניק משמעות לחייו, ומרחיק מהם את חרדת־המוות. זוהי האהבה, או החלום על האהובה. השילוב הזה, בין ההכרה בסופיותם של החיים לצורך באהבה שתעניק להם משמעות, מאפשר לו להיות מוכן "לִפֹּל בָּעֲדִינוּת לָאֲפֵלָה", ולא בזעקה, כפי שמציע דילן תומאס, משום שקבלת המוות אינה כניעה, כל עוד יש בה גם תקווה: "אוּלַי בָּהּ יִתְגַּשֵּׁם חֲלוֹם". גם אני, כמובן, מודע לחרדת-המוות ולאפלה שהיא מפזרת סביבה, אבל למרות שאני מוכן "לִפֹּל בָּעֲדִינוּת לָאֲפֵלָה" ומוותר על המלחמה במוות אני מעדיף לראות את האור ולהמשיך לחלום. החורף תמיד מחזק את תחושת ה'אפלה' בחיינו, ומעורר גם חרדות, אבל גם בימים האחרונים של החורף אני מוצא גם במבני-תעשיה עגומים דווקא את יופיו של העשן הפורץ אל האוויר הקר,
ולמרות עליבותם של הבתים בשכונת הצוענים העשן הנפלט מהם מעורר בי גם את תחושת החום שבפנים, מסביב לעצים הבוערים בקמין.
ימי הקור האחרונים הם עוד הזדמנות לצאת לסקי על ההר. יונתן מתעטף במעיל חם וכפפות,
ואפרת מתעטפת במשהו שיחמם אותה ויעניק לה מראה חדש.
החורף השנה היה קר במיוחד, ואנחנו ממהרים לממש את מלאי העץ להסקה,  וכולם מתגייסים לפנות את הערימה שבכניסה לחצר,
ולסדר את העצים ליד הבית.
בבית חם, ואנחנו מסיימים את חגיגות יום ההולדת למאיה וליונתן,
בעוגות ובאורחים.
אפרת מלמדת את השכנים להכין סושי,
וכולם מתגייסים למלאכה,
וגם לאכילה.
זה הזמן להירגע ולסרוג,
להתעורר מול הנוף היפה ולקרוא,
או לשקוע בהארי פוטר ליד הקמין החם.
האביב כמעט כאן, ואפשר לראות אותו בניצנים הפורחים סביב עץ האגוז שלנו.
שבת שלום, דרור
|
|
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.