536. קרן אלקלעי-גוט: שיר

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 536, שנה אחת-עשרה, ספטמבר 2017

קרן אלקלעי-גוט בת השבעים-ושתיים לימדה ספרות אנגלית באוניברסיטאות בן-גוריון, בר-אילן ותל-אביב וגם באוניברסיטת קולומביה, תרגמה לאנגלית משוררים רבים ושיריה שנכתבו באנגלית תורגמו לעברית ולאיטלקית. שיריה הודפסו על בגדים של בית האופנה קום איל פו, והיא שיתפה פעולה עם מוסיקאים רבים והוציאה דיסק משותף עם ליז מגנס (אצלה למדתי פעם אלתור בפסנתר). היא פרסמה שישה-עשר ספרים, ושמונה מספרי השירה שלה תורגמו לעברית. היא פרסמה גם מאמרים רבים. השיר שבחרתי מופיע בספרה החדש 'דרכים לאהוב', בתרגום מאנגלית מאת עודד פלד (הוצאת 'קשב לשירה', 2017). 

הספר 'דרכים לאהוב' מוקדש לאהבה ולתשוקה, המבטאות בדרך-כלל את תחושת הביטחון והאמון האופטימלית, אבל מתחת לפני השטח בוחנת המשוררת רגשות אחרים, אפלים יותר, של חרדה ובדידות, כלומר את היעדרה של האהבה. השיר הזה, הפותח את הספר, מתאר את האהבה לא כמצב אידיאלי, רומנטי, שיש לשאוף אליו, אלא כתהליך בלתי-פוסק של שינוי והתאמה. תהליך זה הוא 'עבודת האהבה'. 

השיר נפתח בהצהרה: "מִדֵּי יוֹם אֲנִי נִשְׁמֶטֶת מֵאַהֲבָה וְשָׁבָה לְתוֹכָהּ". זהו תיאור האהבה כתהליך סיזיפי, שביר, החוזר על עצמו שוב ושוב "מִדֵּי יוֹם". במלים "נִשְׁמֶטֶת מֵאַהֲבָה" מתארת המשוררת את ההיזקקות לאהבה כמה שמעניק לחייה נקודת אחיזה, או את הצורך הנואש שלה שמישהו יאחז בה ויתמוך בה. זה אינו תהליך טרגי, משום שלמרות הקושי היא תמיד "שָׁבָה לְתוֹכָהּ". 

כעת, לאחר שתיארה את התהליך האישי, המעגלי, של ההישמטות והחזרה מן האהבה, מזכירה לנו קרן אלקלעי-גוט שמדובר בתהליך הדדי של היקשרות בין איש לאשה. זו אינה היקשרות מובנת מאליה, סופית ומובחנת ובטוחה, אלא היקשרות שיש ליצור מדי יום בחדש, משום ש"אַתָּה תָּמִיד מִישֶׁהוּ אַחֵר". האהוב והאהובה, כמו כל דבר בעולם ובטבע הסובב אותנו, משתנים בכל רגע מחדש, ולכן הם "תָּמִיד מִישֶׁהוּ אַחֵר", שצריך לשוב ולחדש איתו את הברית. כל אחד מבני-הזוג "זוֹכֵר עָבָר שׁוֹנֶה", מנקודת המבט המיוחדת שלו, ולמרות שהוא "מְיַחֵל לְיוֹם מְיֻחָד", כלומר חולם על האהבה המתאימה לו, ולמרות השוני ששב ומרחיק בין בני-הזוג, זהו "עֲדַיִן אוֹתוֹ אָהוּב שֶׁהִכַּרְתִּי שׁוּב וְשׁוּב". 

המשוררת מכירה ב'עבודת האהבה' ובצורך להסכין אליה, מדי יום מחדש: "וְגַם אֲנִי מִשְׁתַּנָּה עִם שִׁנּוּיֶיךָ". היא יודעת שמה שמאפיין את 'עבודת האהבה' יותר מכל היא השינוי היומיומי, וההכרח להסתגל אליו. האהבה, לפיכך, אינה קשר מסוג מסוים או ביטחון מסוג מסוים או קרבה מסוג מסוים, אלא תהליך עיקש החוזר על עצמו שוב ושוב של התאמה הדדית. 

הרי הוא "פָּשׁוּט וְצָלוּל כְּמַיִם". 

מבעד לחלון 'בית הסופרים' שאני בונה ליד הנהר נשקף אלי הירוק הצומח על גדותיו. 

וגם החיוך שליד הנהר "פָּשׁוּט וְצָלוּל כְּמַיִם". 

גם הפנטסיה של שוברט לארבע ידיים פשוטה וצלולה, 

ויונתן ואנדה מפליאים בה מדי יום. 

הסתיו הצונן מחזיר אותנו הביתה, 

וכל עוד העזים נותנות חלב אני ממהר להכין את הגבינה הטובה הזו. 

לאחר ימי הקיץ החמים מקשטים העננים את השמים, 

וערפל הבוקר הופך את חצרנו לגן קסום. 

השקיעה, מבעד לעננים, יפה במיוחד, 

שבת שלום,

דרור