565. חדוה הרכבי: תורך

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 565, שנה שתים-עשרה, אפריל 2018

לפני שנתיים כתבתי כאן על השיר 'פניו', מתוך ספרה של חדוה הרכבי 'ציפור שבפנים עומדת בחוץ - שירים 1962-2008' (הוצאת הקיבוץ המאוחד' והוצאת 'מוסד ביאליק', 2009), שכלל מבחר מתוך כל ספריה. השיר הופיע בפרק מתוך ספר שעדיין לא יצא לאור, 'מיגו' (הוא שם החיבה של אלישע, בנה של חדוה). עכשיו קיבלתי את הספר 'מיגו, שירים 2016-2008' ('הוצאת הקיבוץ המאוחד', 2017), שהוא ספר אהבה וספק קינה לאלישע, בנה היחיד של חדוה, שנולד בשנת 1975, ומת מתאונת ירי בשנת 2003. 

אני מכיר את חדוה מילדותי, כשגרנו בשכונת אבו-טור בירושלים, על גבול ממלכת ירדן, שממנו ירו עלינו בלילות חיילי הלגיון הירדני. חדוה גרה בבית שהיה צמוד לגדר הגבול, בימים שאורחים חששו לבוא לבקר, אך אלישע נולד לאחר מלחמת ששת-הימים, לאחר כיבוש הצד הירדני של הכפר הערבי בו התגוררנו. 

היכרתי אותו רק בילדותו, וכשהיה בן שבע פרסמתי ב'פיוט' (תשמ"ב, 1982) את שירה של חדוה 'כששקעה המוסיקה', המסתיים במלים: "וְלֹא הָיָה לֶי דָּבָר עַל הָאָרֶץ: לֹא אֲדֹנָי, לֹא עִיר בָּהּ לָקוּם, מֵחָדָשׁ, לִתְחִיָּה, לֹא חֲלוֹמוֹ שֶׁל יֶלֶד". בשיר 'הנדיר הזה' כתבה חדוה דברים מפורשים יותר: "וְהַנָּדִיר הַזֶּה, כְּלוֹמַר יַלְדְּי, רַק יַלְדִּי. אַחַר-כָּךְ אֱלֹהִים וְרֵעָיו" (מתוך המחזור 'מיגו' בספר 'ציפור שבפנים עומדת בחוץ'). 

השיר 'תורך' סוגר את הספר 'מיגו', אך צילום כתב-היד של חדוה מופיע דווקא בפתיחת הספר, ואפשר לראות בו את עבודת-הכתיבה של חדוה על כל שיר, שלפעמים נמשכה חודשים רבים, בטיוטות רבות הנראות לעתים כמו ציור (חדוה היא גם ציירת מיוחדת במינה). 

עברו שנים רבות מאז מותו של אלישע, אך כאבה של חדוה נותר חי ומדמם בשיריה. בשיר 'תורך', המסיים את הקובץ, מבקשת חדוה מאלישע לשחרר אותה מן הכאב ומן הקינה. 

השיר מתאר רשימת פעילויות יומיומיות, לכאורה סתמיות, היוצרות, כשהן באות בזו אחר זו, את רצף החיים. הוא נפתח בוו החיבור, ויוצר בנו תחושה של המשכיות, כאילו נכנסנו לסרט באמצע ההקרנה וצפינו במשוררת במהלך העשיה: "וְגַם הָיִיתִי בְּחֲנוּת בְּגָדִים", היא מספרת, ומאפשרת לנו להציץ אל תוך חייה היומיומיים, הפשוטים, שאינם מגלים אפילו טפח מן הכאב ומן השכול. 

התיאור נמשך בהצהרה חסרת משמעות, לכאורה: "רָצִיתִי שְׂרוֹכִים". אבל זו אינה הצהרה חסרת משמעות, אלא הצצה ראשונה אל חוסר הנחת. "בְּחֲנוּת בְּגָדִים" אי-אפשר לקנות "שְׂרוֹכִים". בעדינות ועדיין ללא אזכור של ממש, מתארת חדוה תחושה של חסר, של רצון במשהו שאינו בהישג ידה, ויש בו אולי צל חיוור לגעגועים לילד אותו לא תראה לעולם. 

התנועה נמשכת. "אַחַר־כָּךְ הָיִיתִי ‏בְּהוֹפָעָה שֶׁל פַּנְקִיסְטִים", היא מספרת, ואנחנו מבינים שמדובר כאן בזיכרון ישן מתקופה אחרת (מי יודע היום מה זו "הוֹפָעָה שֶׁל פַּנְקִיסְטִים"?). כעת נוצרת בשיר תחושה של האצה הקשורה בחוסר הנחת, והיא מלווה בהחלפה מהירה של בגדים: "הֶחְלַפְתִּי שִׂמְלָה, גַּרְבֵּי מֶשִׁי, ‏זָ'קֶט, מַגָּפַיִם, כְּפָפוֹת". 

זהו שיר חסר-נחת, הנאמר בנשימה אחת עד שהוא יוצר בנו, הקוראים, תחושה של קוצר נשימה, תחושה של מהירות ההולכת ומתגברת: "לָמַדְתִּי לִנְסֹעַ בְּכָל מִינֵי ‏מְהִירֻיּוֹת". 

בשתי השורות האחרונות קופצת המצלמה למקום אחר: "חָזַרְתִּי הַבַּיְתָה". לכאורה אנו אמורים לחוש כעת בהאטה בסיפור, בתחושת החזרה אל הבית, אל 'המקום הבטוח', אל המנוחה. אבל המשוררת אינה נחה, והיא ממשיכה בפעילות ניקיון אובססיבית בבית, במטרה להתגבר על איזו חרדה או תחושה קשה וליצור תחושה של שגרה: "רָחַצְתִּי אֶת הַכֵּלִים. שָׁטַפְתִּי אֶת ‏הָרִצְפָּה. ‏סִדַּרְתִּי אֶת הַמַּצָּעִים". 

רק המשפט האחרון מציג את נושא השיר: "הִשְׁאַרְתִּי אֶת הַשַּׁח עַל הַשֻּׁלְחָן". בתוך ההמולה ורצף הפעולות יש משהו שאי-אפשר לשנות, שעוצר את הזמן, ומעיד על קיומו של מישהו הנעדר מן התמונה, שחקן השח שבלעדיו לא ניתן יהיה להמשיך את המשחק. 

האסוציאציה הפרטית שלי מחזירה אותי אל סרטו של אינגמר ברגמן, 'החותם השביעי', בו משחק הגיבור נגד המוות, ומנסה לדחות כך את מותו שלו. פעולות היומיום לא מצליחות לעצור את זכר המוות, וחדוה נאחזת בלוח המשחק שנותר מיותם על השולחן, ומזכירה לנו מה עוצר את הזמן שלה. 

השיר מסתיים במלה אחת, "תּוֹרְךָ", שבה פונה המשוררת אל בנה המת, ומזכירה לו שטרם סיים את המשחק, שעזב לפני הזמן, ללא פרידה, בהפתעה, ולא מילא את חלקו בהסכם, שהוא הסכם החיים והסכם האהבה שבין אם לבנה. השיר מסתיים ללא נקודה, וכפי שאלישע לא סיים את המשחק עם אמו, גם לכאבה אין סוף ואין סיום הנראה לעין. 

השיר הזה כואב לי מאוד, כקורא, ואני נזכר בדמותו המיוחדת של הילד הזה, שהיה חולף לעתים על פני ברחובות השכונה. לא היכרתי אותו בבגרותו, אך הצצה בסיפוריו מגלה שגם הוא היה כותב מוכשר ומיוחד. 

ובצהרים היא חוזרת בשיער קצר, ומנגנת בפסנתר, 

חדשה וקורנת.  

עכשיו היא יכולה ברעננות לשחק פינג-פונג, 

עם מוריה, 

שגם הוא הסתפר השבוע. 

ביתנו ריק מעט, משום שאנדה טסה עם חברתה יאנה לפריז. 

בינתיים הגיע האביב, והירוק שב לגננו, 

הנרקיס כבר פורח, 

והיקינטון זוקף ראשו. 

דרור