625. ריוקן: אביב

היכרתי את גבריאלה אלישע (1954-2019) כששנינו היינו בני שבע-עשרה, בביתה של חדוה הרכבי, בשכונת אבו-טור בירושלים, שבה נולדתי. אחת-עשרה שנים מאוחר יותר, כשהתחלתי לשלוח בדואר את דפי 'פיוט' למנויים, גבריאלה היתה אחת המשוררות הראשונות שפרסמתי, וכבר היינו חברים טובים. באותן שנים ערכתי והוצאתי לאור את ספרה 'מוסיקה אחרת'. אחר-כך עברתי לגור בגליל, ובבולגריה, ועברו שנים רבות מאז שנפגשנו לאחרונה. לפני כשנה דיברנו, והיא סיפרה לי על מחלתה ואפילו חשבה לבוא לכתוב בבית-הסופרים שלי בכפר הבולגרי. זה היה מאוחר מדי, ולפני שלושה חודשים היא מתה ממחלת הסרטן. 

גבריאלה חיברה אחד-עשר ספרי שירה (חלקם בשם אלה בת-ציון), תרגמה ארבעה ספרי שירה וערכה שלושה כתבי-עת לשירה. עכשיו שבתי לקרוא בספר השירים שתרגמה מאנגלית, 'כותונת אחת, קערה אחת', שירת הזן של ריוקן (בית הוצאה אלישר, 1984), אותו קיבלתי מגבריאלה בעשרים באפריל, 1984. 

רִיוֹקַן היה משורר זן יפני שחי במאה השמונה-עשרה. משערים שנולד בשנת 1758, ומת בשנת 1831. בגיל שמונה-עשרה הוא החליט להיוטת נזיר בודהיסטי, גילח את ראשו ועבר לחיות במקדש-הזן בכפר שבו גדל. לאחר חמש שנים של נוודות חזר לכפר הולדתו וחי מנדבות בבקתת ההתבודדות שלו. בגיל שישים-ותשע פגש בנזירה טֵישִׁין שהיתה צעירה ממנו בארבעים שנה, והם התאהבו ממבט ראשון. היא זו שפרסמה את שיריו לאחר מותו. 

השיר הקצר הזה של ריוקן מזכיר, בקריאה ראשונה, שיר הייקו, וכמוהו הוא מתרכז בתמונת טבע, שכאשר היא מבודדת ומובחנת היא מעוררת בנו התפעמות: "שׁוּב הִגִּיעַ הָאָבִיב ‏וַעֲצֵי דֻּבְדְּבָן פּוֹרְחִים בֶּהָרִים". אבל זה אינו שיר הייקו, והמשפט היחיד המתאר את פריחת הדובדבן אינו מתמקד רק בתמונת הטבע, אלא מעורר בנו רבדים נוספים של הרהור וחשיבה.

השורה האחרונה של השיר בן שלוש השורות יכולה הילה להיות שיר הייקו: "עֲצֵי דֻּבְדְּבָן פּוֹרְחִים בֶּהָרִים". זו תמונה מדויקת ובהירה של 'כאן-ועכשיו', של הפריחה המתרחשת ברגע זה, ואנו, הקוראים יכולים לחוש בה בגופנו, לדמיין את האירוע הקטן הזה של הילת עצי הדובדבן בהרים. 

אבל השורה האחרונה של השיר היא חלקו השני של המשפט שנפתח בשורה השניה, שמגלה את נקודת מבטו של המשורר, שפריחת הדובדבן מעוררת בו מחשבות על מעגל העונות בטבע, ועל האביב החוזר: "שׁוּב הִגִּיעַ הָאָבִיב". דווקא מתוך המחזוריות הקבוע של הטבע, כפי שמתנונן בה המשורר, יש יופי מיוחד בתיאור חד-פעמיותה של פריחת הדובדבן. ההרהור המקדים הזה של ריוקן הופך את השיר לשיר טנקה. בשעה שההייקו הוא תיאור של חוויה מצומצמת וחד-פעמית, המתמקד בתופעת טבע, לשיר הטנקה נוספת נקודת ההתבוננות המרוחקת של המשורר, המפרשת את התופעה או תוהה על משמעותה. 

למרבה ההפתעה, שירו הקצר במיוחד של ריוקן מורכב יותר משיר טנקה. אנחנו יכולים, אמנם, לקרוא את השורה השניה והשלישית כשיר טנקה, שיש בו גם התבוננות אישית, סובייקטיבית וגם תיאור המתמקד בתופעת טבע, אבל נוספת לו נקודת מבט אישית, ייחודית, הפותחת את השיר בשאלה קיומית: "אֵיךְ אֶפְשָׁר לְאַבֵּד עִנְיָן בַּחַיִּים?" 

איזו שאלה נפלאה. ריוקן אינו שואל "מַה הַטַּעַם בַּחַיִּים?", שאלה מוכרת שלא מעט פילוסופים ומשוררים שאלו לפניו. השאלה "אֵיךְ אֶפְשָׁר לְאַבֵּד עִנְיָן בַּחַיִּים?" נובעת מנקודת מבט אופטימית, חיובית, השוללת את הספקנות הקלאסית בנוגע למשמעות החיים או לטבע האדם. אם נוותר על סימן השאלה, אפשר היה לנסח את המשפט של ריוקן כאמירה אופטימית: "אִי אֶפְשָׁר לְאַבֵּד עִנְיָן בַּחַיִּים". 

השאלה האקזיסטנציאלית של ריוקן היא גם תשובה, שלאחריה מופיע שיר הטנקה הממחיש את התשובה. רגשות קשים מופיעים לעתים בחיינו, אך אם נשים לב למחזוריות בטבע, ונזכור שאחרי החורף " שׁוּב הִגִּיעַ הָאָבִיב", מתוך ההרהור הרציונלי הזה תופיע גם אסוציאציה של תמונת טבע אחת, שתזכיר לנו את יופיו של העולם: "עֲצֵי דֻּבְדְּבָן פּוֹרְחִים בֶּהָרִים". 

גם בכפר הבולגרי שלנו, לרגלי ההרים, פורחים הדובדבנים, ובראשונים שבהם מבשילים הפירות המתוקים, שטעמם טעם החיים, 

וילדי מכירים את עצי הדובדבן המקדימים להבשיל, 

וכמו בכל שנה, 

מוצאים בהם את הטעם המתוק, 

של החיים. 

הקיפוד שלנו, בחצר, מוצא את ט עם החיים במזון החתולים,  

והחתולים מביטים, ומוצאים את טעם החיים בפיהוק ובמנוחה. 

עכשיו הכל צומח במהירות, והגינה שהפכה ליער פרא זקוקה למוריה שיכסח את  הירוק המיותר. 

יונתן, כדרכו, מוצא את טעם החיים בהתבוננות בעולם מתוך קפיצה, 

ליד הנהר, 

ואנו מתחילים את היום על הסלע המשקיף אל הנהר, 

ליד בית-הסופרים. 

אין מקום טוב מזה להתבוננות, 

דרור