204. אנטון שמאס: צמרפלדה
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
![]()
בעריכת דרור גרין
מאי 204
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2011` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא בפורום של קוראי `פיוט`. הגיליון השני של כתב-העת 'פרוזה' משנת 1976, שהוציא לאור יוסי קריים, נפתח בשני שירים שכתב המשורר הפלסטיני אנטון שמאס על יונה וולך. אמנם אנטון אינו מזכיר את יונה בשני השירים, אבל לא קשה לנחש את כוונותיו. כשהכרתי את יונה, חמש שנים לפני מותה, אנטון כבר היגר לארצות-הברית, אבל יונה סיפרה עליו בערגה ובגעגועים, כעל אהוב דמיוני שהיה ואיננו עוד. גם הוא אהב אותה מאוד, בדאגה ובהתמסרות, אך נדמה לי שלא קל היה לו לשהות בקרבתה באותם ימים פרועים וסוערים. בשיר הראשון, 'שיר האיילה', הוא מתאר געגועים שלאחר פרידה, המעורבים בכאב גדול של אבדן הסערה המינית הגדולה. כשהוא כותב "בִּסְבַךְ הָאַיָּלָה שַׂעֲרוֹתֶיךָ" הוא מרמז על אבשלום המקראי שמצא את מותו כששערותיו נתפסו בסבך האלה, וגם אל שירה הידוע של יונה, 'אבשלום', שבו היא נזכרת בבנה אבשלום ששערותיו נתפסו ברחמה, ואומרת ש"בְּגִלְגּוּל אַחֵר אַבְשָׁלוֹם יִהְיֶה אֲהוּבִי". אנטון מזהה את עצמו עם הדימוי של הבן הדמיוני אבשלום, ולא במקרה הוא מזהה את יונה עם האיילה מתוך שירה הידוע 'מפלצת האיילה', כשהאיילה היא המשוררת שמשכה אותו כל-כך: "וְהִפְלִיאָה מִכֻּלָּן לָשִׁיר הָאַיָּלָה" באותם ימים ש"שִׁיר הָאַיָּלָה הָיָה שִׁיר אַהֲבָתִי". אבל זו גם האיילה שהפחידה אותו כל-כך בטירופה, ואולי במיניות שלה, שבסופו של אותו שיר "נָפְלָה מֵהַגַּג וְשָׁבְרָה אֶת הָרֹאשׁ". אנטון לא הכיר את יונה האחרת, זו ששתתה מים "בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים", בשיר הנפלא שמצאתי בביתה ביום שבו נפגשנו לראשונה. 'הילדה צמרפלדה' היא יונה הכפולה, הרכה מבפנים ושורטת מבחוץ, כפי שהיתה כל ימיה, עד למחלת הסרטן שריככה אותה מאוד. כשם שבשיר הראשון, 'שיר האיילה', מבטא אנטון געגועים אל המיניות הבוטה של יונה, ב'שיר הילדה צמרפלדה' הוא מתגעגע אל המשוררת הנחבאת מתחת לצמר הפלדה הגס. 'הילדה צמרפלדה' היא תזכורת לאחד משיריה הראשונים של יונה, 'לוטה': "בְּמַפְתֵּחַ שְׁוֶדִי לוֹטָה מִסְתָּרֶקֶת, שַׂעֲרוֹתֶיהָ קְפִיצִים". כשיונה תיארה כך את לוטה, בשפתה המיוחדת, היא תיארה את עצמה כנערה ש"לוֹקַחַת כַּדּוּרִים כְּנֶגֶד הַרְגָּשׁוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁל מִסְתּוֹרִין". כמו יונה, "לוֹטָהּ לָקְחָה כַּדּוּרִים וְעַכְשָׁו הִיא מְבִינָה רַק מִלִּים." ובאמת, אנטון מתגעגע אל יונה שמתחת לצמר הפלדה, המרחיק והמכאיב. הוא מגלה שרק באמצעות השתיקה הוא יכול לחלחל אל תוך בשרה האוהב, והוא "מַפְצִיר בָּהּ לְהִשָּׁאֵר בְּתוֹךְ הַשִּׁיר".
בְּמַפְתֵּחַ שְׁוֶדִי לוֹטָה מִסְתָּרֶקֶת
שַׂעֲרוֹתֶיהָ קְפִיצִים
לוֹקַחַת כַּדּוּרִים כְּנֶגֶד הַרְגָּשׁוֹת
שׁוֹנוֹת שֶׁל מִסְתּוֹרִין
לוֹבֶשֶׁת שִׂמְלַת קוּרִים
וְיוֹצֵאת לָהּ מַה
שֶׁלּוֹטָה קוֹלֶטֶת בִּמְקוֹם
הָאֱמֶת הִיא שֶׁיֵּשׁ לָךְ גּוּף נִפְלָא
אָז לָמָּה לָךְ מִקְטֶרֶת מִלְחָמָה
אֲבָל לוֹטָה לָקְחָה כַּדּוּרִים
וְעַכְשָׁו הִיא מְבִינָה רַק מִלִּים.
אנטון עושה שימוש מכוון בסגנונה המיוחד של יונה, כדי לבטא את געגועיו. יש משהו מיוחד בשיריו של אנטון, כמו גם בשיריה של יונה, שמאפשר לנו, הקוראים, להתחבר אליהם בקלות. משוררים רבים מתייחסים אל שירתם כאל הרהור פילוסופי, ושוכחים שהתוכנה הרגשית המניעה אותנו מבוססת תמיד על עלילה, על סיפור. יונה ואנטון יודעים לספר סיפור, ובכל שיר שלהם יש סיפור קטן ובו עלילת חיים שלמה. היכולת לספר סיפור היא מה שהופך בעיני רוחנו, הקוראים, את השיר למקום בטוח ומוכר, גם כשתכניו קשים וכואבים. השיר של אנטון מעורר גם בי געגועים אל יונה. גם אני הכרתי את יונה כ'צמרפלדה' מצד אחד וכילדה קטנה ומפוחדת מן הצד האחר. הכרתי את יונה בביתה, מצחיקה ורגישה, וגם כשיצאה מביתה במכנסי-עור צמודים ונעלי עקב גבוהים, סוערת וחרדה. כתבתי פעם על החרדה וההומור שלה, אבל ככל שאני ממשיך לקרוא בשיריה, לא כנער בן שלושים אלא ממרחק השנים, אני מגלה בה גם פנים חדשות. את הרכות שהיתה בה באגף הסרטן, וגם שכבות חדשות של משמעות שלא מצאתי קודם בשיריה. ואני ממשיך וקורא בה, כפי שאני מתבונן מדי יום בעליו המשתנים של עץ הדובדבן, שעד לא מזמן היו עירומים, ועוד מעט יתמלאו בפירות אדומים ומתוקים.
וכשאני מיטיב להתבונן בגזעי העצים, אני מגלה לעתים את החסידות השבות לקנן בהם, כמדי שנה.
גם העץ המתבונן אלי מדי בוקר מן החלון כבר אינו בודד, והוא מוקף בצמרות מוריקות.
וגם חלבה שלנו מתבוננת כל היום, ומגלה את העולם מחדש, בעינים פקוחות.
שבת שלום, דרור |
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.





