374. בוריס כריסטוף: לבדי

בעריכת דרור גרין

 

אוגוסט 374

את המשורר הבולגרי בוריס כריסטוף היכרתי כשטיילתי בכפר העתיק והיפה לשטן בדרום בולגריה, בו הוא גר כמעט לבדו עם אשתו הציירת ובנו הקטן. בגלריה היפה שלו, המשקיפה מבעד לחלונות ענקיים אל נוף יפהפה, מוצגים ציוריה של אשתו, ספרי השירה שלו וגם אלבומי הצילומים המיוחדים שלו, המשולבים בשיריו. בוריס מצלם עצים ואבנים, ומתבונן בהם מקרוב כמו חוקר המגלה את פלאי הטבע. 

בוריס בן השישים-ותשע, שהיה תסריטאי ועורך סרטים ואנתולוגיות לשירה, בחר להתרחק מסופיה הבירה ולגור בכפר נידח, כמונו. נדמה לי שהשיר הזה, אותו תרגמתי מאנגלית (מספרו 'כנפי המבשר') מבטא את הבדידות שבה בחר מרצון, ואת הקשר שבין המקום הפיסי בו הוא נמצא לבין התהליכים הרגשיים המניעים אותו. 

בשיר הקצרצר הזה מציג בוריס שני מקומות, שכל אחד מעורר בנו רגשות עזים. תחילה הוא מציג את ה"מִּדְבָּר", המעורר אסוציאציות ותחושות של בדידות, של שממה, של כל מה שמנוגד לצרכים האנושיים המובהקים: מים, צמיחה ירוקה, בני-אדם, ציוויליזציה (ואצלי גם אסוציאציות של מלחמה ומוות). לא מרבים לדבר ולכתוב על כך, אבל המִדְבּוּר, כלומר השינויים האקלימיים שגורמים להתפשטות המדבר בעולם, ובעיקר באפריקה, באוסטרליה ובאמריקה, הוא אחת הסכנות הגדולות לשלום העולם, המאיימות על כמיליארד בני-אדם וגורמות להגירה הגדולה לארצות המערב. 

המדבר שבוריס מציג בשירו הוא היפוכו של הנוף הבולגרי הירוק, שאפילו עכשיו, בימי הקיץ החמים, משופע בגשם רב. הוא מתייחס בעיקר לאסוציאציות של שממה ובדידות, ולכן השיר נפתח במלים "לְבַדִּי בַּמִּדְבָּר". מול הדימוי המדכא הזה של המדבר, הוא מציג את ה"מָּקוֹם הַהוֹמֶה בְּיוֹתֵר". אני משער שבוריס מרמז בכך על סופיה, בירת בולגריה, שבה מתגוררים יותר משני מיליון בני-אדם והיא תמיד הומה מאנשים, אבל התיאור הזה מתאים, למעשה, לכל מרכז קניות, שהוא אולי הביטוי האופייני ביותר של התרבות המערבית הצרכנית, הקפיטליסטית. 

אבל זה אינו שיר על שני הקצוות של התרבות האנושית, אלא דווקא על המכנה המשותף לכולנו, בין אם אנו מתבודדים במדבר או מוקפים בהמון אדם. זהו שיר על החרדה הקיומית, חרדת-המוות שהיא המאפיין המיוחד של הטבע האנושי שלנו. לא רק הידיעה שאנו בני-תמותה, ושאנו עתידים למות ביום מן הימים, היא הגורם לחרדת-המוות הטבעית. המציאות שבה אנו חיים היא מציאות מעוררת חרדה, וגם מי שאינו חי במקום רווי מלחמות אינו יכול לחמוק משפע המידע על אסונות ומוות המתרחשים כל הזמן בעולם הסובב אותנו. 

כל חיינו אנחנו משתדלים להתרחק מן החרדה הקיומית ולהסיר אותה מתודעתנו בדרכים שונות. יש מי שבורח אל לב המדבר, לבדו, כדי לשכוח את ההמולה והרעש ואת האלימות שהצפיפות האנושית מעוררת. ויש אחרים, המעדיפים להשכיח את חרדת-המוות דווקא במקומות רועשים וסואנים, במרכזי קניות, במוסיקת רקע רועשת, בעשיה בלתי-פוסקת ובחיים חברתיים סוערים. 

בשלוש שורות המתמצתות את המצב האנושי מזכיר לנו בוריס כריסטוף שאין לנו לאן לברוח, ושלכל מקום אנחנו נושאים איתנו את אותה חרדה קיומית. "היא זאת שמנהלת את חיי," הוא אומר, "תַּחַת כֹּבֶד דַּאֲגוֹתַי". 

ובין שלוש השורות מסתתר משהו נוסף, שמאפשר למשורר, וגם לנו הקוראים, להתמודד באופן אחר עם החרדה הקיומית: זהו מעשה השיר. השיר הקצר הזה, כמו כל שיר, גם כאשר הוא מבטא את חרדת-המוות המאיימת על כולנו, מאפשר לנו לנצור ולנסח ולעבד את החרדה ולהעניק לה צורה חדשה, היוצרת בנו תחושה של שליטה ומקום בטוח. אני מכנה זאת בשם 'אימון רגשי', שהוא היכולת לזהות ולנסח את רגשותי מדי יום מחדש, ובכך להרחיק ממני את חרדת-המוות וליצור לעצמי תחושה של מקום בטוח. 

על דש הספר הוסיף המתרגם לאנגלית, רולנד פלינט, שיר משלו: 

נעלי-בית 

 

בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם אַתָּה מְתַרְגֵּם שִׁירִים בְּנֵי שָׁלוֹשׁ שׁוּרוֹת, 

קְסָמִים בּוּלְגָּרִיִּים, מֵאֵת בּוֹרִיס כְּרִיסְטוֹף, 

שֶׁבָּא לְבַקֵּר וְנָעַל אֶת נַעֲלֵי־הַבַּיִת שֶׁלְּךָ. 

 

בְּבֹקֶר הַמָּחֳרָת אַתָּה נוֹעֵל אוֹתָן, 

מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת רָאוּי לִצְעֹד 

בְּנַעֲלֵי־הַבַּיִת שֶׁכְּרִיסְטוֹף נָעַל לְרַגְלָיו. 

וגם אני, בשיר השבועי שאני בוחר לשלוח לכם, נכנס שוב ושוב לנעלי-הבית של אלו שיודעים לנסח את הפחד ואת החרדה במלים חדשות, המאפשרות לנו להתבונן בהן בהשלמה, וללמוד להפוך את החרדה הגדולה למעשה יצירה והתבוננות, הפותח בפנינו חלון למקום בטוח, מדי שבוע מחדש. 

אני אינני חושש מן הבדידות, לא במדבר ולא במקומות הומי-אדם, ואני חי בשלום עם חרדת-המוות שלי, ועם השינויים שאינם פוסקים סביבי, כמו הירח המשתנה מיום ליום. 

גם בשבוע עמוס של סדנה מבוקר עד ערב אנחנו מטיילים בטבע, ליד הנהר, 

בין העצים, 

רצים, 

ליד הנחל, 

מלקטים תות פרא, 

מתבוננים בפטריות העץ, 

ובפרצופים הנחבאים בגזעים. 

הענף האהוב עלינו הוא כבר מקום בטוח, בחיק הטבע.   

ואצלנו בחצר זה הירוק משתלח,  

וזה הזמן ללקט שעועית,  

לנקות אותה,  

ולהכין אותה לאכילה. 

מאיה החליטה לנגן בתוף,   

ואנדה מנגנת במהופך. 

https://www.youtube.com/watch?v=2YWOEXf9zrI&feature

בחוץ השקיעה הנהדרת מבטיחה יום יפה גם מחר.  

שבת שלום,

דרור 

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).