397. מרים איתן: צירופים

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 397, שנה תשיעית, ינואר 2015

השבוע הלכה לעולמה המשוררת והמתרגמת מרים איתן (1935-2015), שפרסמה שישה ספרי שירה, והיתה ידועה בתרגומי כתביו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור, עליהם זכתה גם בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת. 

לפני שלושים ושלוש שנים, כשהתחלתי לשלוח את דפי 'פיוט' בדואר למנויים, מרים היתה אחת המשוררות הראשונות שהיכרתי (היינו שכנים בשכונת רחביה בירושלים). באותם ימים החלה מלחמת-לבנון הראשונה, ושלחתי למנויי 'פיוט' את שירה 'עוד חורף בלבנון', שהיה עדין ומרומז למרות שביטא אמירה פוליטית חריפה, וגם את שירה 'פאטמה', שהקדים בשנים אחדות את האינתיפאדה הראשונה. 

בשנת 1984 ביקשה ממני מרים להוציא לאור פואמה, שהיתה צירוף של שירים בודדים היוצרים יחד סיפור אישי של התבוננות וגעגועים, וגם עצב ופיקחון. היא רצתה שהספר יצא לאור במהדורה מצומצמת, שלא תימכר בחנויות הספרים, ושתודפס באיכות גבוהה ובצירוף איורים. 

בדרך-כלל אינני אוהב לשלב איורים בספרי שירה, אבל מרים העניקה לי חופש בחירה, וכך נזכרתי בציוריו המיוחדים של הצייר הירושלמי מני סלמה, אותם צייר בעט על-גבי ריבועי נייר צהובים קטנים, שכל צירוף שלהם יצר סיפור שיש בו עלילה. 

באופן מפתיע יכולתי לצרף כל אחד מן הציורים של מני לכל אחד משירי הפואמה של מרים, ולכן בחרתי את המלה 'צירופים' לכותרת הספר. בכל עמוד ימני הופיע שיר, ומולו, בעמוד השמאלי, ציור על-גבי ריבוע צהוב. ערכתי ועיצבתי והוצאתי לאור ספרים רבים, אך הספר הזה, שבו הייתי משוחרר משיקולים מסחריים או אילוצים כלשהם, יפה בעיני מכולם. 

השיר שבו בחרתי היום קצר ביותר, בן חמש מלים ועשר הברות, קצר אפילו משיר הייקו: "וְלֹא נוֹתַר לִי אֶלָּא לְחַכּוֹת". 

האם חמש מלים הן שיר? אינני יודע. אינני מבקר שירה, ואני בוחר בשירים שאני שולח לכם מדי שבוע כאשר הם מעוררים בי רגשות (כלומר תחושות גוף מסוימות) הפותחים חלון להבנה שונה של המציאות. 

חמש המלים של מרים איתן, המופיעות בעמוד הימני של הספר, והציור של מני סלמה, אותו בחרתי להציג בעמוד השמאלי, מעוררות בי תחושות עזות, ואני תמיד שב ונזכר בהם כשאני חושב על הספר הזה, שיצא לאור בדיוק לפני שלושים שנה. 

 

 

 

 

 

 

 

אולי בהשפעתו של הפילוסוף הדני האקזיסטנציאלי סרן קירקגור, שאת כתביו תרגמה מרים לעברית, יצרה מרים את המשפט הזה, המבטא את אחד המושגים המרכזיים של החשיבה האקזיסטנציאלית, המתמקדת ב'כאן-ועכשיו'. 

אבל צירוף המלים של מרים אינו מבטא את המסר הבנאלי והמובן, על היות ה'כאן-ועכשיו' הזמן היחיד של חיינו, מסר המקובל על מי שמוחה נגד התרבות הצרכנית-קפיטליסטית ההישגית, המבססת את מקור כוחה על מה שהיה ומתמקדת בשאיפות עתידיות. 

להפך. המשפט המיוחד הזה של מרים מבטא דווקא את הוואקום האקזיסטנציאלי, המבטא את המחיר שמשלם כל מי שמוכן להתמודד עם המציאות של ה'כאן-ועכשיו', לוותר על הנוסטלגיה ועל המרוץ השאפתני להישגים ולעמוד מול החרדה הקיומית, חרדת-המוות המלווה אותנו כל ימי חיינו. 

אמנם ה'כאן-ועכשיו' הוא המציאות היחידה של חיינו (העבר כבר איננו והעתיד עדיין לא קיים), אבל באופן פרדוקסלי אין לנו כל אפשרות לתאר את ההווה ברגע התרחשותו, אלא רק לחוות אותו. את החוויה הזו מעבירה מרים במלים, דווקא באמצעות ההתייחסות לעבר ולעתיד. 

המלים "וְלֹא נוֹתַר לִי" מתייחסות לעבר שכבר נעלם, לשירים הקודמים הפותחים את הספר, ולכל מה שהוא 'אַיִן'. המלים "אֶלָּא לְחַכּוֹת" מרמזות על עתיד צפוי, הכפוי על המשוררת, ועלינו. המשפט המלא, "וְלֹא נוֹתַר לִי אֶלָּא לְחַכּוֹת", מבטא את את החוויה האנושית הבסיסית של חרדת המוות, ואת ההבנה שאין לנו כל אפשרות להתמודד עם המוות הצפוי לכולנו, "אֶלָּא לְחַכּוֹת" לבואו. 

זה אינו מסר של יאוש וחוסר-אונים, אלא ביטוי לתפיסה האקזיסטנציאלית של החיים כהשלמה עם החרדה הקיומית. הפועל "לְחַכּוֹת" אינו מביע פסיביות אלא השלמה אקטיבית עם המציאות המאיימת, שמעשינו 'כאן-ועכשיו' מעניקים לה משמעות. 

גם הציור של מני אינו מתאר ציפיה פסיבית, אלא את העוצמה הטמונה בכל רגע בחיינו, כשהחרדה אינה משתקת אותנו אלא אוצרת בנו את כל כוחותינו, בהתאם לאינסטינקט הבסיסי שלנו, לקראת הזינוק. 

מה שמעניק משמעות לחיינו, על-פי הוגים אקזיסטנציאליסטים רבים, הוא החיים עצמם, ובעיקר היחסים שלנו עם אחרים, וההבנה שהפרט הוא תמיד חלק בקהילה הסובבת אותו. על כך כתבה מרים בשיר אחר המופיע בספר: 

לא המלים, או האמיתות (הפילוסופים האקזיסטנציאלים לא האמינו בקיומן של אמיתות מוחלטות) מעניקות משמעות לחיינו או ליחסים שלנו עם אחרים, אלא מעשינו, והיכולת שלנו לשתף אחרים בחיינו, ובסבל שלנו. מה שיוצר את הקשר הוא השיתוף: "חָלַקְנוּ לֶחֶם, יַיִן". 

השיתוף נובע מן היכולת האמפתית שלנו, כלומר היכולת שלנו להתבונן בזולת ולחוש בכאבו. השיתוף, כפי שהוא מתואר גם בציור של מני סלמה, הוא גם שיתוף בחרדה האקזיסטנציאלית ובתחושת חוסר-האונים, והוא קיים גם כאשר אין בו "לוּ שֶׁמֶץ מַחְמַדִּים". 

גם אצלנו החיים הם אך ורק מה שקורה 'כאן-ועכשיו', באור התכול על ההרים, 

או במבט המצפה של החתול, 

וגם לנו לא נותר "אֶלָּא לְחַכּוֹת", כמו בציור של מני סלמה. 

שאפשר לרוץ ולהחליק עליו בשמחה, 

וגם למצוא בו חברות חדשה. 

'כאן-ועכשיו' משחקים אצלנו, 

או מנגנים. 

 'כאן-ועכשיו' יפה לנו השקיעה.  

שבת שלום,

דרור 

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).