402. גבי דניאל: אני אוהב אנשים

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 402, שנה תשיעית, פברואר 2015

המשורר והצייר גבי דניאל, שחי באמסטרדם ושיריו פורסמי בספר 'שירי גבי דניאל' (מגיש בנימין הרשב, דיוקן המשורר והערות: א.נ. לוריא, ציורים: משה קופפרמן, ספרי סימן קריאה 1990) ואשר כתב על ההוויה הישראלית "בראיה מן החוץ ושאל שאלות קיום מטרידות מנקודת מבטו של גולה (כפי שכתב בהקדמה פרופ' בנימין הרשב), הוא דמות בדיונית. 

פרופ' בנימין הרשב בן השמונים ושבע המציא את הדמות הזאת לפני כשלושים שנה, כמעין מסיכה שאפשרה לו לפרסם את שיריו שלו. לא קל לפרופסור לספרות, הנוהג לבקר אחרים, לפרסם את שיריו ולהיחשף לביקורתם של אחרים. באמצעות הדמות הבדויה הגיש בנימין הרשב את יצירתו במעטפת הומוריסטית בדויה, הכוללת בתוכה גם את הביקורת הצפויה (במבוא לספר 'כועס' פרופ' הרשב על השמועות שהוא עצמו חיבר את השירים). 

זו לא הפעם הראשונה שבנימין הרשב (הרושובסקי) מפרסם את שיריו מאחורי מסיכה. את שיריו ביידיש, או את תרגומיו, נהג לפרסם תחת השם ה' בנימין. 

אני אוהב משוררים המפרסמים את שיריהם בשמות בדויים. בדרך-כלל המסיכה מאפשרת להם להרגיש בטוחים ומוגנים יותר, והם מבטאים בשיריהם את מה שאינם מעזים לבטא בחיי היומיום שלהם או בדמותם המוכרת. כך פרסם המשורר ישראל אלירז שירים נפלאים בשמו של משורר פלסטיני בדוי, ג'ורג' מתיא איברהים, וכך פרסמה את שיריה משוררת תל-אביבית שעד היום מסתתרת מאחורי השם דליה פלח. גם את ספר שירי היחיד, 'נהר האהבה', פרסמתי לראשונה כאילו היה תרגום של שירי-אהבה סיניים. 

גדול המשוררים המתחזים היה המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה, שהסתתר מאחורי יותר משבעים שמות בדויים. אבל פסואה לא הסתפק בשמות בדויים. הוא המציא לכל אחד מן השמות שברא אישיות משלו, קורות-חיים וסגנון כתיבה מיוחד. בדרך-זו הוא ביטא את הצד החיובי של מה שמכונה בטעות על-ידי הפסיכותרפיסטים בשם 'אישיות רבת-פנים'. 

גם פרופ' בנימין הרשב, בספרו 'שירי גבי דניאל', לא הסתפק בכתיבה בפסידונים, אלא ברא דמות שלמה של צייר ישראלי המתגורר באמסטרדם, אותו לא פגש מעולם, ואשר את כתב-היד של שיריו קיבל מדמות בדויה אחרת, איש-עסקים ישראלי בשם אלפרד נוח לוריא, אותו פגש באנטיקוואריאט (חנות לספרים עתיקים) של דמות בדויה נוספת, שלום זייגערמאכער. 

שמו של הצייר המשורר היה מישה, אך גם הוא, כדמות בדויה, חתם על שיריו בשם בדוי, 'גבי דניאל'. כלומר: בדיה על-גבי בדיה. 

מדוע נזקק בנימין הרשב לבדיה המפולפלת הזו? אינני יודע. אולי משום שבדרך זו יכול היה לכתוב שירה מבלי לחשוב מביקורתם השנונה של עמיתיו באוניברסיטת תל-אביב, או כדי שיוכל להפסיק להעמיד פני ישראלי, ולבטא את העבר הגלותי שלו, ואת ההווה שלו באוניברסיטה אמריקנית. ואולי רצה לבטא ללא חשש את רגשותיו הכמוסים על התרבות הישראלית, על הקליקה הספרותית ועל הסופרים והמשוררים עליהם כתב בספריו האקדמיים. 

השיר 'אני אוהב אנשים' מספק הסבר מסוים לשאלה זו. 

השיר פותח בהצהרה, שהיא גם כותרתו: "אֲנִי אוֹהֵב אֲנָשִׁים". מה פשוט ומובן יותר מזה? אבל מה שנראה פשוט בעינינו הופך למורכב יותר בעיניו של פרופסור לספרות. ההצהרה הזו נמשכת במשפט נוסף, ההופך אותה על פיה: "אִלְמָלֵא אָהַבְתִּי אֲנָשִׁים לֹא הָיִיתִי בּוֹרֵחַ מֵאֲנָשִׁים". 

המשפט השלישי מסביר את המשפט השני: "כִּי כְּשֶׁאֲנִי אוֹהֵב אֲנָשִׁים בָּאִים אֵלַי הָאֲנָשִׁים וּמַרְאִים לִי אֵיךְ שֶׁהֵם אוֹהֲבִים אֲנָשִׁים". המשפט הזה הוא משחק מלים המטשטש את המשמעות הראשונה של ההצהרה "אֲנִי אוֹהֵב אֲנָשִׁים". אבל המשפט אינו מסתיים כאן, והוא ממשיך ב"וּלְיֶתֶר דִּיּוּק: אֵיךְ שֶׁהֵם כּוֹתְבִים עַל אֲנָשִׁים שֶׁאוֹהֲבִים אֲנָשִׁים". זה אינו סוף המשפט, אבל כאן אנחנו יכולים להבין שההצהרה "אֲנִי אוֹהֵב אֲנָשִׁים" היתה רק פיתוי, שמשך אותנו אל התסבוכת המילולית הזו הקרויה שיר. כעת המשפט הופך כמעט מעגלי, משום שהוא חוזר אל המשורר עצמו, הכותב את הדברים. משהו במעגליות הזו מזכיר לי את הציור של אשר, שבו מופיעה יד המציירת את עצמה. 

וכעת נמשך המשפט: "וּבְעֶצֶם: עַל אֲנָשִׁים שֶׁאוֹהֲבִים לִכְתֹּב עַל אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים אֲנָשִׁים". וכאן מגיע היפוך המשמעות של ההצהרה הראשונה, כאשר האנשים שכותבים על אנשים אוהבים לכתוב על "אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים אֲנָשִׁים". 

כדי להגיע מן ההצהרה: "אֲנִי אוֹהֵב אֲנָשִׁים" אל המלים "אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים אֲנָשִׁים" נזקק המשורר (או, למעשה, הפרופסור לספרות המסתתר מאחורי המשורר) להרחקה באמצעות מתווכים: אנשים שבאים אליו כדי להראות לו איך הם כותבים על אנשים אחרים שואהבים לכתוב על אנשים שאינם אוהבים). 

והמשפט עדיין לא הסתיים. אבל עכשיו, לאחר שהמחבר הצליח לבטא את המלים "אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים אֲנָשִׁים", המשפט מתפתל למקום אחר לגמרי: "וּכְשֶׁבָּאִים אֵלַי הָאֲנָשִׁים עִם הַרְבֵּה חִבּוּרִים אֲרֻכִּים וּלְלֹא חֲזָרוֹת (כִּי אֵין לָהֶם שְׁנֵי מִשְׁפָּטִים שֶׁאוֹמְרִים דְּבָרִים דּוֹמִים) הַנּוֹגְעִים בִּכְתָבִים שֶׁל אֲנָשִׁים, שֶׁדַּוְקָא מַרְבִּים חֲזָרוֹת וַחֲרוּזִים, אָז מִתְמַלֵּא זְמַנִּי בָּאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם חוֹזְרִים זֶה עַל זֶה, שֶׁאֵינָם מַקְבִּילִים, וְרוֹבְצִים עַל כָּל הַמַּדָּפִים מִסָּבִיב". 

כעת לא קשה לנו לנחש שהמחבר אינו המשורר אלא הפרופסור לספרות, הנאלץ לקרוא הרבה "חִבּוּרִים אֲרֻכִּים וּלְלֹא חֲזָרוֹת", ממש כמו המשפט הארוך הזה, שעדיין לא הסתיים, "כִּי אֵין לָהֶם שְׁנֵי מִשְׁפָּטִים שֶׁאוֹמְרִים דְּבָרִים דּוֹמִים". אלו, כמובן, חיבורים של תלמידיו של הפרופסור, (וזו ביקורת צינית על אנשי האקדמיה המרבים במשפטים ארוכים החוזרים על עצמם שוב ושוב). הסטודנטים והחוקרים "נוֹגְעִים בִּכְתָבִים שֶׁל אֲנָשִׁים, שֶׁדַּוְקָא מַרְבִּים חֲזָרוֹת וַחֲרוּזִים". כלומר הם הכותבים מאמרים על משוררים מייגעים החוזרים על עצמם, או לפחות כך הם מפרשים את יצירות המשוררים בביקורתם. האם אין זו עדות על חששו של בנימין הרשב מן הביקורת של עמיתיו על שיריו? 

המשפט הארוך הזה נמשך בתלונתו של הפרופסור: "אָז מִתְמַלֵּא זְמַנִּי בָּאֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם חוֹזְרִים זֶה עַל זֶה, שֶׁאֵינָם מַקְבִּילִים", כלומר בסטודנטים שעליו לבדוק את עבודותיהם. עומס העבודות שעליו לבדוק מטריד את בנימין הרשב, המתבונן בדפים ה"רוֹבְצִים עַל כָּל הַמַּדָּפִים מִסָּבִיב וְאוֹרְבִים: תֵּן לִי צִיּוּן". 

אבל לא רק ציון מבקשים הסטודנטים הזקוקים להערכה: "תַּגִּיד שֶׁאֲנִי מֵבִין". 

והפרופסור, שעכשיו הוא גם משורר, נאנח: "אֲנִי מֵבִין. כַּמָּה שֶׁאֲנִי מֵבִין". 

עכשיו הוא יכול לסיים את השיר הזה, שהוא שיר קינה על עבודתו של המבקר המבקש להיות משורר: "אִלְמָלֵא הֵבַנְתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים לֹא הָיִיתִי בּוֹרֵחַ מֵהָאֲנָשִׁים". 

זה סיום מבריק, משום שהוא מחזיר אותנו אל ההצהרה המעגלית שהוצגה בתחילת השיר: "אִלְמָלֵא אָהַבְתִּי אֲנָשִׁים לֹא הָיִיתִי בּוֹרֵחַ מֵאֲנָשִׁים". כאן כדאי לשים לב לדקויות, משום שהמשפט המסיים דומה למשפט שהופיע בפתיחה, אך גם שונה ממנו באופן מהותי. בפתיחה, כשמדובר היה לכאורה באהבה, ברח המשורר "מֵאֲנָשִׁים" באופן כללי, כלומר מכל האנשים. עכשיו, כשמדובר בסטודנטים ובחוקרים המציפים אותו במאמריהם, הוא בורח "מֵהָאֲנָשִׁים", בה' הידיעה. 

לכאורה, יש משהו מתחכם בשיר הזה המסביר את חרדת השירה של הפרופסור לספרות, אבל אם נשוב ונקרא בו נגלה שזהו שיר על מהות השירה, המפרקת את המושגים והרגשות הבסיסיים ביותר, מתיכה אותם ובונה מהם מבנה חדש המאיר את עינינו ומגלה לנו מבט חדש על המציאות. זהו שיר על התשוקה לאהבה וגם על חרדת-האהבה, על הביקורת המסרסת את השירה, ובמיוחד על הצורך האנושי הנואש כל כך להבנה: "תַּגִּיד שֶׁאֲנִי מֵבִין". 

אז בואו נגיד לו שאנחנו מבינים. קצת. 

אנחנו אוהבים אנשים, וגם את שאר העולם, כלומר את הטבע העוטף אותנו, את השמש הבוהקת בבוקר מבעד לחלון חדר השינה, 

את הציפורים הנודדות מעל לראשנו כשאנו מטיילים בין שבילי הכפר, 

את העזים של השכנים השמחות בהולדת הגדי החדש, 

ואת הניצנים המופיעים על ענפי הדובדבן. 

אנחנו אוהבים לפגוש את הנוף המשתנה, 

מלפנים ומאחור,  

לקטוף פריחה שהתייבשה, 

ולהתקשט בה. 

במזג האוויר ההפכפך, המתחמם ומתקרר, אפשר גם להתאמן בחצר,  

ונעים לשוב הביתה, לשחק במשחק חדש ליד הקמין הבוער, 

ובעוד משחק חדש. 

אנחנו אוהבים גם את הלילה היורד על הכפר,  

את השמים הבהירים של טרם אביב,  

ואת הירח הנולד מחדש, שוב ושוב, אל תוך חיינו. 

שבת שלום,

דרור 

 

"הגענו עם ציפיות גבוהות ויצאנו עם תוצאות יוצאות דופן, הרבה מעבר למה שיכולנו לדמות" (אורית מקלר ואיריס קטעבי-נחמני, אוגוסט 2014).

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).

---