413. ישעיה הנביא: משל הכרם
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
גיליון 413, שנה תשיעית, מאי 2015
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. משל הכרם הוא אחד משלושת משלי הנביאים אותם אני קורא כשירה צרופה. כתבתי כאן על 'משל יותם', ועל משל 'כבשת הרש', שלשניהם מסר חברתי חריף המוחה נגד כוחו המופרז של ההון-שלטון. 'משל הכרם' של ישעיה הנביא מציג מסר שונה לגמרי, שהוא ביטוי רגשי אנושי המיוחס דווקא לאלוהים. המשל, ככל משל, מתחיל בסיפור, בו מספר הנביא-המשורר על ידידו: "כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן־שָׁמֶן. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם־יֶקֶב חָצֵב בּוֹ". בפתיחה נעימה זו מפתה ישעיה, הידוע גם כנביא זועף וזועם, את מאזיניו, במה שעשוי להישמע כסיפור מרתק. זהו סיפור על איש-עבודה חרוץ, בעל כרם בבן-שמן, הטורח לעבוד את אדמתו, לסקל את האבנים שבה, לגדר אותה ואף לבנות בה מגדל שמירה, והוא חוצב בו גם יקב קריר שבו יוכל להפוך את יבולו ליין טוב. את מעשיו של בעל הכרם מתאר ישעיה במעין הדרגה מוסיקלית: תחילה במלה אחת, לאחר מכן בשתיים ולבסוף בשלוש ובארבע, ואפשר להבחין בכך רק אם מסדרים את המלים כפי שהן נשמעות, כלומר כשיר: וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם־יֶקֶב חָצֵב בּוֹ. אבל ישעיה מקצר במשל, ולאחר שבשני המשפטים הראשונים סיפר על חריצותו ונאמנותו של ידידו לכרמו, בא המשפט השלישי והופך את תוכנו של הסיפור על פיו: "וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים". כעת הופך הסיפור התמים לכאורה, על איש האדמה התמים והחרוץ, לסיפור על כישלון ואכזבה, כלומר לביטוי של רגשות שליליים. כאן טומן לנו הנביא, ככל מטיף דתי, פח, ומסתיר מאחורי תיאור הרגשות את הנחת-היסוד המוקדמת שלו: "וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים", הוא כותב, ומתייחס בכך לציפיות שתלה הכורם בכרמו. אבל ציפיותיו של בעל הכרם נכזבו, כאשר הכרם לא עמד בהן, "וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים". זה באמת לא נעים לגלות שהענבים בכרמך הבאישו ונרקבו, אבל במקום לבדוק את עצמו ואת עבודתו, כלומר לחפש את מקור הכישלון בו-עצמו, מזדעק בעל הכרם ומאשים את כרמו. כאן חורג ישעיה מן התיאור התמים והריאליסטי לכאורה של איש האדמה המעבד את אדמתו ונוטע בה כרם, והופך את הסיפור לגרוטסקה. אמנם לא קשה להבין את אכזבתו של בעל הכרם למראה כישלונו, אל כאשר הוא מתחיל לרקוע ברגליו ולהאשים את הצמחים והאבנים בכישלון ינודו לו השכנים בראשם מתוך אמפתיה לסבלו, אך יוקיעו אותו מתוכם אם לא יכיר באחריותו ויתקן את טעויותיו. מה שהפך את הסיפור המופרך הזה על בעל-הכרם, שהתמכר לרגשות האכזבה והכעס, לסיפור תוכחה ידוע כל-כך הוא השימוש שעשה ישעיה בשיר-משל, השובה את ליבנו ומניח בפנינו פיתיון הגורם לנו להרפות מן הזהירות ומן השכל הישר. את חלקו הגדול של המשל מקדיש ישעיה לכעסו של בעל הכרם, הפונה למאזיניו ומבקש את תמיכתם המוסרית: "וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה, שִׁפְטוּ־נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי". לכאורה, מבקש בעל הכרם את עצתם של שכניו: "מַה־לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ? מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים?" אבל לא צדק ותיקון הוא מבקש, אלא נקמה: "וְעַתָּה אוֹדִיעָה־נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר־אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי". כעת אנחנו מבינים שבעל הכרם, המדבר מפיו של הנביא, ולכאורה מבקש את עצתם של מאזיניו, אינו מבקש משפט צדק, וגם אינו מבקש באמת את עצת שכניו. הוא לוקח לעצמו את תפקיד השופט והמבצע, ומתאר את נקמתו: "הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס". לכאורה, זהו תיאור מעורר רחמים. בעל הכרם, שטרח כל-כך לגדר את אדמתו, לשמור עליה מגנבים ומבעל-חיים מזיקים, הורס במו ידיו את מה שבנה ומעניש בכך רק את עצמו. אבל למעשה זהו תיאור של תגובה פוסט-טראומטית, של מי שכל ביטחונו התערער, ומתוך כעס ויאוש נורא הוא פוגע בעצמו ורק מחמיר את נזקיו: "וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת". כעת ביטוי הזעם הפוסט-טראומטי כה קיצוני, עד שהנביא שוכח שמדובר לכאורה במשל, וממשיך בתיאור העונש הנורא שרק מי ששולט בעולם כולו יכול להטיל על הכרם העלוב והדל: "וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר". במקום לטפח את כרמו מבקש בעל הכרם למנוע ממנו את מקור החיים עצמם. רק עכשיו, לאחר שהמאזינים נוכחו שבהתלהבותו ובזעמו של הנביא-המשורר הוא גילה להם את הנמשל מוקדם מן הצפוי, מסביר ישעיה את פשר הדברים: "כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת, בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה, נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו". הכרם, לפיכך, הוא אנשי יהודה ושבטי ישראל. במשפט האחרון מסביר הנביא את פשר הזעם האלוהי הבלתי-נשלט: "וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה". זו, כמובן, חזרה על הביטוי הקודם: "וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים". המשל הזה אינו מוצלח במיוחד. כשמדובר בכרם, מי שאחראי לגידולו הוא הכורם, והאשמת הכרם בכישלון היא ביטוי לתחושת חוסר-האונים וחוסר היכולת לקחת אחריות של הכורם. אנו יודעים שישעיה רצה להמשיל את הכרם לעם ישראל המושחת, אך אם זו היתה כוונתו המשל הזה הוא כישלון גדול. בני-אדם, שלא כמו צמחים הדורשים טיפוח, אחראים למעשיהם, ואין כל קשר בין עוול מוסרי לבין צמח שנרקב, שלא באשמתו. כנביא זעם נכשל ישעיה במשל הזה, שאינו תואם לנמשל, ובאופן פרדוקסלי מחזיר את האחריות דווקא לאלוהים. אבל למרות כישלונו של ישעיה כנביא, הצלחת המשל הזה, שלא נשכח עד היום, מעידה על גדולתו כמשורר. היכולת שלו לתאר במלים מעטות את עבודתו של הכורם, ואת תחושת האכזבה העולה בו בעקבות כשלונו, מטביעה בנו את הנרטיב הכוזב המצליח להפוך את האכזבה האלוהית לתחושת אשמה אנושית. בקלות רבה אפשר לראות בישעיה עצמו משל לפוליטיקאים של ימינו, המאיימים עלינו בנבואות זעם קודרות ומאשימים עולם ומלואו במה שרק הם אחראים לו. אבל מה שמעניין במיוחד במשל הכרם של ישעיה הוא התיאור המדויק של אלוהים כמי שלקה בפוסט-טראומה, ומבטא את תסכולו בפרץ נורא של אלימות וייאוש. השיר הזה מצליח לבטא תהליך רגשי מיוחד במינו, הנובע מקריסה כוללת של תחושת המקום הבטוח, שבלעדיה איננו יכולים להתקיים בעולם. חרדת-המוות משותפת לכולנו, ואנחנו מתמודדים איתה באמצעות התעלמות מן המוות הצפוי לנו, ובאמצעות המיומנויות הרגשיות היוצרות בנו באופן זמני תחושה של מקום בטוח: הסכמים בין בני-אדם, קשרים משפחתיים וחברתיים ויצירה אמנותית היוצרת בנו תחושה של שליטה. הטראומה היא ערעור מוחלט של תחושת הביטחון, והיא נובעת מאירוע קיצוני המעורר בנו את חרדת-המוות ומשבש את המיומנויות הרגשיות שלנו. כהלום-קרב אני מכיר את הרגישות העצומה של נפגעי הטראומה, שכל שיבוש בסדר-היום המוכר מעורר בהם חרדה וכעס. משל הכרם מדגים את שיתוק המיומנויות הרגשיות של בעל הכרם הסובל מפוסט-טראומה, ולכן אינו יודע ליצור הסכם רגשי עם הכרם שלו, המתבטא בתיאום ציפיות. "וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים" פירושו ציפיה חד-צדדית של בעל הכרם, והתעלמות מתנאי השטח, ממזג-האוויר וגם מתקלות אפשריות. ציפיה חד-צדדית גורמת לאכזבה גדולה ומתבטאת בהתקפי זעם, כמו אלו של האל היהודי המבקש להשמיד את עמו בכל פעם שאינו עומד בציפיותיו. אם אלוהיו של אליהו היה מתייעץ בפסיכולוג או בפסיכיאטר, הוא ודאי היה מתמכר לציפרלקס כדי לשכך את התקפי הכעס שלו. אם היה בא אלי לסדנה של אימון רגשי הוא היה לומד לעשות שימוש יעיל יותר במיומנויות הרגשיות שלו, כדי ליצור לעצמו מדי יום, מחדש, תחושה של מקום בטוח. הגפנים העתיקים שלנו מניבים ענבים מתוקים, אך הגפנים שנטעתי בגדו בי, ואינן מניבות יבול רב. אני אינני אלוהים, ואינני כועס על הגפנים. אני שמח בכל הירוק המקיף אותי, ובגן הוורדים הנהדר שלי שעוד מעט יחל לפרוח. ![]() אפרת עובדת את האדמה,
שותלת את הכרוב החדש, ויודעת לקבל באהבה את ההפתעות של הטבע.
מוריה הופך את הקרקע ומכין אותה לירקות החדשים,
וגם יונתן ממלא את חלקו.
יונתן אוהב ליצור אופנות לבוש חדשות,
ואנדה יוצרת יצירות קטנות בפימו,
בכף ידה,
ומתעטפת בזהב שיערה.
הימים מתחממים, וזה הזמן לשחק בחוץ,
ולהמציא משחקים חדשים.
האל הכועס רחוק מן הנוף הבולגרי, ולא מפריע לגשם הטוב להרוות את הארץ ולמלא את הנהרות,
בימי הקיץ החמים.
מאפריל ועד נובמבר,
הנוף שלנו ירוק, גם כשפסגות ההרים עוד מושלגות,
והיופי הזה ממלא אותי בשמחה גדולה.
|
|||||||||||||
|
69 הרהורים חתרניים על טבע האדם ועל אימון רגשי אפשר לקרוא את הספר בחינם באתר, בלחיצה על צילום העטיפה בעקבות הספר 'אימון רגשי', המציג דרך-חיים פשוטה ויעילה, המבוססת על תפיסה חדשה ומהפכנית של טבע האדם, ובהמשך לספר 'שיחות עם הנסיך הקטן על אימון רגשי ועל טבע האדם', כתבתי 69 הרהורים המציעים מבט מקיף ומפורט על היישומים של המתודה החדשה בחיי היומיום: במישור האישי, החברתי, התעסוקתי, הכלכלי, התרבותי והפוליטי. הספר 'מקום בטוח' (508 עמודים, כריכה רכה) אינו נמכר בחנויות הספרים. אדפיס מהדורה מצומצמת של ספרים למי שירצה להזמין ספר מודפס, במחיר של 69 ש"ח (שקל אחד להרהור). להזמנת עותק מודפס כתבו אלי: drorgreen@gmail.com.
אתם מוזמנים לבלות איתנו שבעה ימים בסדנה זוגית מיוחדת במינה, אצלנו בכפר. פרטים באתר
יש זוגות מאושרים: סדנה זוגית בכפר בולגרי
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.





















