416. ואלאס סטיבנס: השירה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושבע-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
הרהור פואטי מאת דרור גרין
 
גיליון 416, שנה תשיעית, מאי 2015

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


ואלאס סטיבנס (1879-1955) היה מגדולי המשוררים האמריקניים במאה-העשרים. הוא כתב מגיל צעיר, אך לאחר התלבטויות בחר ללמוד עריכת דין, והצליח מאוד בניהול חברת ביטוח. רק בגיל שלושים-וחמש פרסם את ספרו הראשון, וזכה להכרה רק לאחר מותו. 

זה שיר 22 (מתוך שלושים-ושלושה) מתוך הפואמה 'האיש עם הגיטרה הכחולה', שפרסם סטיבנס בשנת 1937. בפואמה שלו הוא בוחן את היחס ליצירה ולשירה, ואת תפקיד השירה בחיינו. על כך הוא כתב, למשל, בשיר 'אדם עשוי ממלים'. 

זהו שיר ארס-פואטי, כלומר שיר העוסק במהות השירה, אבל כבר בשורה הראשונה סטיבנס מתחכם בטיעון מעגלי: "הַשִּׁירָה הִיא נוֹשֵׂא הַשִּׁיר". השורה הזו, לפיכך, אינה רק מסר ארס-פואטי המתייחס אל תפקידה של השירה, אלא גם קביעה שכל שירה חייבת להיות ארס-פואטית מעצם קיומה, ולעסוק רק בעצמה. 

זו, כמובן, הקצנה של התפיסה הרומנטית שהתפתחה במאה השמונה-עשרה, הרואה במשורר אינדיבידואל המבטא רק את הייחוד האישי שלו. תפיסה זו הובילה, מאוחר יותר, ליצירת האינדיבידואליות הקיצונית, האנוכית, שהשתלבה היטב בתרבות הקפיטליסטית. אני משער שיש קשר בין תפיסת עולמו האינדיבידואלית של סטיבנס לבין היותו חלק מן התרבות הקפיטליסטית האמריקאית, ותפקידו כמנהל חברת ביטוח. 

האם באמת השירה היא מעגל סגור, והיא עוסקת רק בעצמה? האם "מִכָּאן הַשִּׁיר נוֹבֵעַ", כלומר האם כל שיר נוצר מתוך העיסוק בשאלת מהות השירה, שהוא נושא הפואמה הזאת? האם באמת "לְכָאן הוּא חוֹזֵר"? האם לאחר שהשיר נכתב, ונדפס, או מושמע לאנשים אחרים, כלומר הופך לחלק מן המציאות, הוא תמיד שב לשאלת מהות השירה או מהות האמנות? 

סטיבנס טוען שבין שני המצבים, "בֵּין נְבִיעָה לַחֲזָרָה, יֵשׁ הֶעְדֵּר בַּמְּצִיאוּת." ההיעדר הזה, הוא כותב, הוא ה"דְּבָרִים כְּפִי שֶׁהֵם. אוֹ כָּךְ אָנוּ אוֹמְרִים". אבל בשיר הפותח את הפואמה "דְּבָרִים בְּדִיּוּק כְּמוֹ שֶׁהֵם בָּעוֹלָם" מייצגים את הדרישה האבסורדית, הפרדוקסלית, מן האמן, לבטא בעת ובעונה אחת את המציאות וגם משהו שהוא "מֵעֵבֶר". 

נדמה לי שדווקא ה"הֶעְדֵּר" הוא נושא השיר הזה. ה"הֶעְדֵּר בַּמְּצִיאוּת" אינו משהו שקשור במציאות עצמה, אלא באופן שבו אנו תופסים אותה או מבינים אותה, או אולי מפרשים אותה. הצורך לדייק בתיאור ה"דְּבָרִים כְּפִי שֶׁהֵם", המבטא את מה שהקוראים או המבקרים דורשים מן המשורר, הוא צורך אבסורדי וחסר כל סיכוי למימוש, המבטא את הניסיון האנושי הנואש להבין את המציאות. 

אבל האופן בו אנחנו מבינים את המציאות אינו תיאור של המציאות עצמה, כותב ואלאס, אלא רק האופן שבו "כָּךְ אָנוּ אוֹמְרִים". זהו טיעון חתרני, השולל את האפשרות שלנו לראות את ה"דְּבָרִים כְּפִי שֶׁהֵם". כאן מבטא ואלאס את תורתו של הפילוסוף אדמונד הוסרל (1859-1938), שידע שהכוונה שלנו משפיעה על האופן בו אנחנו חווים את המציאות. הוסרל פיתח את המתודה הפנומנולוגית, המציעה לנו לתאר את מה שאנחנו רואים ולהימנע מפירוש או ביקורת, כדי לנקות את ההתבוננות שלנו מהפרעות של דעות-קדומות ופירושים. 

ההבנה של ואלאס סטיבנס שאין לנו אפשרות לתפוס את המציאות, כלומר את ה"דְּבָרִים כְּפִי שֶׁהֵם", מתאימה גם לתפישה העכשווית של המוח כ'מחשב' שאינו מזהה את המציאות כפי שהיא, אלא רק מפרש את הגירויים שהוא מקבל באמצעות נרטיב (סיפור). גם תורת 'האימון הרגשי' שפיתחתי מבוססת על הנחה דומה, ומציעה תרגול פשוט המאפשר לנו להתאים את הנרטיב שלנו למציאות ולהימנע משיפוט ומפירושים מיותרים. 

כאן פורץ סטיבנס את המעגליות לכאורה שביטא במשפט הראשון, הארס-פואטי. לא על השירה העוסקת בעצמה הוא כותב, אלא על ה"הֶעְדֵּר", כלומר על המציאות ועל ה"דְּבָרִים כְּפִי שֶׁהֵם", שאין לנו אפשרות לחוות אותם מבלי להעניק לחוויה הזו משמעות באמצעות הסיפור או השיר. 

"הָאִם הֵם נִפְרָדִים?" הוא שואל, והוא מתכוון לפער שבין המקום שממנו "הַשִּׁיר נוֹבֵעַ" לבין המקום שאליו "הוּא חוֹזֵר", לאחר שנפגש ב"הֶעְדֵּר". 

כעת שואל המשורר "הָאִם זֶה הֶעְדֵּר עֲבוּר הַשִּׁיר", אבל זו שאלה רטורית שבהמשכה הוא מתאר את השיר כהתבוננות חפה מפירוש המעניקה משמעות למציאות אותה אנו חווים. 

אבל גם ההתבוננות ה'נקיה' מפירוש ומביקורת, לכאורה, אינה התבוננות אובייקטיבית. היא תמיד מבטאת את היכולת האמפתית שלנו, המאפשרת לנו לחוות את מה שאנחנו מתבוננים בו בגופנו, ולהיזכר ברפרטואר התחושות שלנו. 

השיר, לפיכך, הוא ביטוי לאופן שבו האמפתיה מאפשרת לנו להפוך את חוויית המציאות לסיפור, באמצעות צירופי מלים המבטאים תחושות ולא תיאור מדעי אובייקטיבי. צירופים כמו "יָרֹק שֶׁל שֶׁמֶשׁ" או "אָדֹם שֶׁל עָנָן" אינם מתארים את השמש והענן, אלא את האופן שבו אנחנו חווים אותם ברגע אחד מסוים, ואת הזיכרון הסובייקטיבי שלנו הנובע מהתבוננויות קודמות. 

כדי להדגיש את אופייה הסובייקטיבי של ההתבוננות שלנו במציאות ממשיך סטיבנס ומציע לנו צירופים המבטאים תהליכים רגשיים סובייקטיביים כגון "אֲדָמָה שֶׁמַּרְגִּישָׁה" או "שָׁמַיִם שֶׁחוֹשְׁבִים". צירופים כאלו הם, למעשה, מטפורות המאפיינות את השירה ואת האופן שבו היא מציגה בפנינו את המציאות. 

השירה, לפיכך, היא מה שממלא את הפער בין ההתבוננות שלנו לבין היכולת שלנו להבין ולפרש את החוויה של הצפיה במציאות. בשעה שהמדע יכול להבחון את התופעות ולהסביר אותן באופן אובייקטיבי, השירה מעניקה לעולם התופעות משמעות באמצעות הנרטיב שהיא יוצרת, ובאמצעות הצירופים החד-פעמיים שאנו יוצרים בדמיוננו. 

אבל סטיבנס אינו מסתפק בתיאור החוויה הסובייקטיבית שלנו, ובאופן שבו השירה, כמו כל יצירה אמנותית, מאפשרת לנו למצוא משמעות בחיינו. הוא מזכיר לנו שהחוויה הסובייקטיבית שלנו חייבת להתאים את עצמה למציאות בכל רגע מחדש, משום שעולם התופעות הוא המקום ש"מִשָּׁם הוּא נוֹטֵל", כלומר המקור לחומר הגלם המרכיב את הנרטיב הדמיוני שלנו. 

בבית האחרון בשיר מנפץ סטיבנס את המאפיינים הרומנטיים של שירתו, וחורג מן העולם האינדיבידואלי, הקפיטליסטי, שבתוכו הוא חי. הוא מזכיר לנו שהשיר חייב לפרוץ את המסגרת המעגלית שלו ולתרום משהו גם לאחרים, למקום שבו "אוּלַי הוּא מַעֲנִיק", ובכך הוא שב ומחבר אותנו ל"הִזְדַּוְּגוּת הַקּוֹסְמִית", שהיא היצירה הבלתי-פוסקת של הטבע הסובב אותנו. 


Poetry is the subject of the poem, 
From this the poem issues and 
 
To this returns. Between the two, 
Between issue and return, there is 
 
An absence in reality, 
Things as they are. Or so we say. 
 
But are these separate? Is it 
An absence for the poem, which acquires 
 
Its true appearances there, sun's green, 
Cloud's red, earth feeling, sky that thinks? 
 
From these it takes. Perhaps it gives, 
In the universal intercourse.

גם אנחנו חווים בכל יום מחדש את שירת הטבע, בשקט המופר רק על-ידי צלצול פעמוני הכבשים והעזים היוצאים אל המרעה, 

או מראה החסידה היורדת אל שפת הנהר, 

או קולות השמחה של ילדינו המחפשים את תותי הבר, 

או קוטפים את הדובדבנים הראשונים המתחילים להאדים לצידי השבילים. 

גם אצלנו בגינה, 

הכל פורח, 

ומפעים, 

ומתעופף. 

גן הוורדים הקטן שלי מאדים,  

ומווריד, ומרגש מאוד. 

אמנם החסה כבר עולה על שולחננו, 

אבל זה הזמן גם לעשב את ערוגות הצנון והבצל,  

ולהפוך את הקרקע לשעועית ולעגבניות. 

בינתיים גם התות בגינת הילדים מתחיל להבשיל. 

לצד הבית אנחנו מגלים שמשהו קורה בסלסלה.  

החתולה שלנו, ליאונרדה, המליטה,  

ואחותה, ריצ'ונרדה, שאיבדה את גוריה לא מזמן, החליטה להצטרף אליה. 

תהליך ההבשלה של השזיפים, 

והגפן, 

מזכיר לנו את השפע שהעתיד מבטיח, למרות השקיעה היומית.   

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

 

מעגל נשים

טעימה מעולם אחר

בהנחיית אפרת גרין

3-10 ביולי, 2015

שבוע של כיף בבולגריה, בכפר קטן וקסום, בין עצי הדובדבן והתפוח, ליד הנהר. 

בואו לנוח, לבלות, לגלות ולהתגלות דרך העבודה בחומר על האובניים ובידיים. נקשיב לחומר, נדבר ונצחק, נספר ונקשיב. נטייל ליד הנהר ובהרים. 

נפגוש את אנשי הכפר, נתבונן ונלמד גם מהם על העושר שבפשטות ועל החיים הנעים סביב עונות השנה תוך כדי עבודת האדמה. 

בשש השנים האחרונות אני חיה עם דרור וארבעת ילדינו בכפר דבורישטה בבולגריה. ניפגש גם עם דרור, שיספר לנו על האימון הרגשי ועל הדרך ליצור ולחיות בעולם טוב יותר. 

מדי יום ניפגש בביתנו בכפר, ומשם נצא בכל בוקר ליום של כיף שבו נפגוש את עצמנו, את אנשי הכפר, את המנהגים המקומיים ואת מלאכות היד בהן עוסקים אנשי המקום. 

מה נעשה?

נשב סביב השולחן בסטודיו שלי, נלוש וניצור בחומר.

נשב ליד האובניים וניתן להם לעזור לנו ליצור ולמצוא את המרכז שלנו.

נגלה ונאמן את היכולת שלנו לאהוב ולקבל את עצמנו ואת מי שסביבנו דרך הקשבה ונתינה.

נבשל ונאכל אוכל צמחוני, טעים ובריא. 

נסתובב בשוק האיכרים ובחנויות יד שניה בעיר הקרובה. נוכל לטבול במעינות החמים, ולטייל ליד הנחל בנוף עוצר נשימה. ובעיקר נהנה פשוט להיות ולגלות כמה יופי יש בנו ובעולם ואיך אפשר בעזרת תרגול וכלים פשוטים לעשות את החיים ואת היומיום הרבה יותר נעימים וזורמים.

איך, מתי וכמה

כל זאת במרחק של שעתיים וחצי טיסה ועוד שעה וחצי נסיעה בנופים מקסימים. 

אתן מוזמנות להצטרף לשבוע של כיף, 3-10.7.2015, 'לנשים בלבד' (קבוצה של 6 משתתפות). 

המחיר כולל את הסדנה, הסעות ואירוח מלא. 

750 יורו לאשה בחדר זוגי, במלון מקסים ומיוחד בכפר ליד קיוסטנדיל.

850 יורו לאשה בחדר לבד, במלון מקסים ומיוחד בכפר ליד קיוסטנדיל.

המחיר אינו כולל את הטיסה.

בחברת 'WizzAir' יש טיסות זולות במיוחד, 100-200 יורו. 

אפשר גם לתאם מועד לקבוצה שתתארגן לשם כך, בזמן המתאים לכן. 

לפרטים ולהרשמה כתבו אלי: greenefrat@gmail.com

או התקשרו למספר הטלפון הישראלי שלנו: 073-2248404 

אפרת גרין 

בת קיבוץ רמת-יוחנן, 1969, מתגוררת בכפר דבורישטה בבולגריה עם דרור וארבעת ילדיהם, הגדלים בחינוך ביתי בחיק הטבע. 

למדה מנהל עסקים ושיווק, ועסקה בהם מגיל צעיר בישראל ובעולם. טיילה ולמדה שפות ותרבויות. 

 

 
מאמנת אישית ועסקית. בסטודיו שלה לקדרות היא יוצרת כלים שימושיים ומשחקים, מלמדת, מדריכה ומאמנת למצוא את המקום הבטוח דרך החומר.

"ארוחות מפנקות, טיולים מהנים בחברת המשפחה, ובנוסף הסדנה המלמדת וההתנסות בחימר. אפרת ודרור הכירו לנו דרך חיים משלהם, ובין לבין הכרנו גם את ילדיהם המקסימים. שבוע של התרגשות והנאה, בצד חוויות חדשות של פעם בחיים" (סמדר אברהמי). 

 

"השהות שלי במהלך כל השבוע, במקום נעים ובטוח, בתוך החווה של משפחת גרין,  בכפר קטן בבולגריה, לא רחוק מנהר ויער, הייתה חוויה נפלאה אשר ניתקה אותי מעומס חיי היומיום שלי ועטפה אותי באהבה, בנדיבות וברוגע, מלווה כל העת בשמחת הילדים(מלכה). 

 

"זו לא רק התנסות בעוד גישה חדשה או נוספת אלא ממש אימון הפנמה, כל אלה התאפשרו בזכות המקצועיות והנדיבות של דרור ואפרת. עבורי זו הייתה חוויה מעצימה ומרגשת(שוש רוטשטיין - מטפלת באמצעות אומנויות). 

 

"דרור ואפרת אירחו אותנו בתוך חייהם, בכפר פסטורלי שופע ירק, בועה אקס-טריטוריאלית קסומה. נפלא להתחיל את היום עם הציפורים והתרנגולות בטיול בטבע, להמשיך אותו עם סדנת אימון רגשי בסטודיו המחבק של דרור, להתמרכז על האובניים של אפרת הנדיבה, להכין ארוחה בריאה עם כל בני המשפחה המלבבת, לקנח בסדנה נוספת עם דרור, להאזין לנגינה בפסנתר של בני הבית ולהשתעשע עם הילדים(ברכה ועידו, מאי 2013). 

 

"זו היתה חוויה שלא נשכח, ואנו מקווים מאד שיתאפשר לנו לחזור בעתיד למשכן האהבה והשלווה שבנו דרור ואפרת בכפר הקטן בבולגריה(אלי ותמר). 
 
"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת, סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת(דנה ואביה). 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.