English עברית
כניסה

447. זלדה: בשדה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 447, שנה תשיעית, דצמבר 2015

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


את השנה התשיעית של 'פיוט' אני מסיים בשיר נעורים של זלדה, שהתגלה במזוודה ששמרה מתחת למיטתה בביתה שברחוב אלעזר הקליר בירושלים (האם רק במקרה גרה זלדה ברחוב הקרוי על שמו של פייטן יהודי מן המאה השישית לספירה?). זלדה הפקידה את כתבי-היד שלה בידי רובי קסל וביקשה ממנו למנוע את פרסומם עד שיעברו עשרים שנה מיום מותה. עברו עוד עשר שנים עד שרובי קסל, בשיתוף עם ד"ר רבקה גולדבר ויונתן קפלון הוציאו לאור את הכתבים בספר 'ציפור אחוזת קסם'. 

היכרתי את זלדה שניאורסון-מישקובסקי (1914-1984), שהיתה שכנתי, רק בשנות חייה המאוחרות, אך גם בזקנתה היא היתה אותה ילדה סקרנית ותמה, חפה מגינונים, המתבוננת בעולם בסקרנות ובחרדה ושואפת טוב לכולם, כפי שאפשר לשוב ולגלות בשירי הנעורים שלה. 

בשיר 'בשדה' מתכתבת זלדה עם שירו של ביאליק, שגם כותרתו 'בשדה'. ביאליק בורח אל הטבע כדי לחמוק מן העצב האנושי: "בָּרַחְתִּי הַיּוֹם אֶל-הַשָּׂדֶה מִפְּנֵי עִצְּבוֹן יָדַי בְּלִי כֹחַ". שם הוא שומע את קולו השלו של האלוהים: "אֵצֵא לִי הַשָּׂדֶה וְאֶשְׁמַע מַה-דִּבֶּר אֲדֹנָי מִן-הַקָּמָה". זה המקום שאליו מוליכים אותו רגשותיו: "וּלְשָׁם – כָּל-רִגְשׁוֹתַי יִנָּהוּ וּשְׂעִפַּי יִנְהָרוּ". בטבע, בשדה, מוצא ביאליק את המקום הבטוח שלו, והוא יודע להקשיב לשפתו של הטבע: "אַט אָזְנִי אֶל-לַחַשׁ הָעֵצִים וְאֶשְׁמַע סוֹד שִׂיחַ עֲלֵיהֶם". 

אמנם זלדה היתה אשה חרדית, אך היא לא נזקקה לפאתוס הדתי של ביאליק כדי להתקרב לטבע, ולא ביקשה לשמוע בשדה את קולו של האלוהים. השדה של זלדה הוא הטבע כפי שהוא, הבריאה בהתגלמותה, והיא עצמה חלק ממנה. היא אינה בורחת אל השדה כמו ביאליק בתיאור הדרמטי שלו, והיא מתארת את המפגש שלה עם הטבע כפשוטו: "הָלַכְתִּי לַשָּׂדֶה". 

זלדה רואה את עצמה, בשיר הזה, כחלק מן הבריאה ולא כמשהו זר לשדה ולצמחים הגדלים בו, ולכן "הָעֵצִים קִבְּלוּ אוֹתִי בְּחִבָּה וּבְפַשְׁטוּת". ההתבוננות האמפתית של זלדה מאפשרת לה למצוא את החיבה והפשטות שהיא מרעיפה על העולם גם בעצים ובצמחים שבשדה. 

כמה יפה משחק המלים והצלילים "הָאֶבֶן הֵבִינָה", המאפשר לזלדה להעניק אפילו לאבן הדוממת את היכולת האמפתית, כדי למצוא את המשותף לה ולטבע, הצומח והדומם. 

זלדה אינה זקוקה לדימויים אידיליים כאלו של ביאליק, המתאר את "  זְהַב תַּלְתַּלֵּיהֶן  " של השיבולים, והיא מקבלת באהבה גם את החוחים, המחזירים לה אהבה: "חוֹחַ הַזָּהָב לֹא דָּקַר". למרות גילה הצעיר, מקבלת המשוררת את הטבע כפי שהוא, על הטוב והרע שבו, ושמחה שחוח הזהב "לֹא הִזְכִּיר כִּשְׁלוֹנוֹת". 

ביאליק, בשירו, מעצים גם את השמים כתופעה אלוהית רחוקה, "עַרְפִלֵּי הַטֹּהַר יִמּוֹגוּ, יִמַּסּוּ בִּמְרוֹם הָרָקִיעַ", המייצגת מהות שאינה בהישג ידו של המשורר. אבל השמים של זלדה אנושיים וקרובים יותר, והיא מלגלגת מעט על האידיליה של ביאליק: "וְהַתְּכֵלֶת יָרְדָה אֵלַי לְהַגִּיד לִי: "אַל תַּאֲמִינִי... הַטֹּהַר אֵינֶנּוּ פְּגַם...". 

השמש של ביאליק רחוקה, והיא שוקעת מעבר להרים: "הַשֶׁמֶשׁ אֶל-קִצְבֵי הֶהָרִים יָרָדָה". השמש של זלדה קרובה ואוהבת: "מְאֹד מְאֹד נָשְׁקָה אוֹתִי הַשֶּׁמֶשׁ וְהִבְטִיחָה נִפְלָאוֹת". אבל זלדה מקבלת את המציאות כפי שהיא, ומבינה לליבה של השמש המנסה לנחם אותה: "עָצוּב לָהּ, שֶׁהִיא תִּשָּׁאֵר תָּמִיד יָפָה וַאֲנִי אָמוּת". 

אי-אפשר לזלזל בפואמה הרומנטית של ביאליק, על הפאתוס שבה, אבל זלדה הצעירה מפתיעה ביכולת שלה להרפות מן האנוכיות ההומניסטית, השמה את האדם במרכז ההוויה, ולראות את עצמה כחלק פעוט מן הטבע, ואפילו לקיים איתו דיאלוג אמפתי שאין בו אשליה או הסתרה. הנערה הצעירה מודעת להיותה בת-תמותה, והיא אינה מנסה להסתתר מפני חרדת-המוות הטבעית, בשעה שהיא מוצאת בטבע את המקום הבטוח הזמני, שכמו השמש השוקעת וזורחת, יש לשוב וליצור אותו בכל יום מחדש. 

גם אצלנו, בכפר הבולגרי, הטבע גדול מאיתנו, ויופיו מזכיר לנו עד כמה אנו חסרי חשיבות בעולם ההולך וקופא עם העלים לפנות בוקר, 

על פסגות ההרים המקיפים אותנו, 

ועל החורש שבמורדות ההר. 

ובינתיים, עד שהשלג יכסה הכל, הירוקת עדיין מטפסת על גזעי העצים שליד הנהר. 

הירח ממשיך להתמלא בשמי הערב הקפואים, 

ומתמלא מבעד לערפילי הבוקר האפרפרים. 

שבת שלום, ושנה טובה,

דרור 

Bookmark and Share

"מה שמרגש בנובלה הקצרה של דרור גרין אינו הסיפור הישן על משולש אהבה ורעות בין שני גברים ואשה, וגם לא המבט רווי הגעגועים אל זיכרונות גיל ההתבגרות של הגיבורים. מה שמייחד את יצירת הפרוזה הראשונה של דרור גרין איננה אפילו ההתייחסויות הרבות ל'סיפור אהבים', שירו הנפלא של דוד אבידן, אלא האיפיון המקורי של זיקות בין שיגעון לשפיות, בין שפה פנימית לשפה חיצונית" (בתיה גור, 'הארץ'). 

הנובלה 'הסתלקותו של,  פטירתו של, אחריתו של, מותו' יצאה לאור בהוצאת 'שוקן' לפני שלושים שנה ואזלה מן החנויות. כעת ניתן לקרוא את הספר בפורמט דיגיטלי, המתאים לכל המכשירים (קינדל, סמרטפונים וטאבלטים): 20 ש"ח.

להזמנת עותק דיגיטלי כתבו אלי: drorgreen@gmail.com. 

למנויי 'פיוט', כל ספר דיגיטלי נוסף ב-10 ש"ח בלבד. 

להזמנה, כתבו אלי: drorgreen@gmail.com

Bookmark and Share

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.