735. גבריאלה אלישע: לא נעים לי לחשוב

מאת דרור גרין

 

גיליון 735, שנה חמש-עשרה, יולי 2021

היכרתי את גבריאלה אלישע (1954-2019) בביתה של המשוררת חדוה הרכבי כשהיינו בני שבע-עשרה, שנתיים לפני שיצא לאור ספרה הראשון, והיינו חברים במשך שנים רבות. היא היתה מראשוני המשוררים שאת שיריהם שלחתי ב'פיוט' שבאותם ימים היה שיר שנשלח במעטפה למאות מנויים, ונפגשנו לעתים קרובות בביתי ברחביה או בחדרה על גג בית הוריה במרכז שוק מחנה-יהודה, ואפילו יצאנו לרקוד מדי פעם בדיסקוטקים. הרבינו לשוחח בטלפון, ובשנת 1983 ערכתי והוצאתי לאור את ספרה 'מוסיקה אחרת'. היא פרסמה אחד-עשר ספרי שירה, תרגמה את שירת הזן של ריוקן ואת שיריה של המשוררת האמריקאית הלסבית אלזה גידלאו וגם שירים של פול אלואר ורובר דסנוס. היא ערכה והוציאה לאור את כתב-העת לשירה 'מרפסת' ואת כתבי-העת האינטרנטיים 'שיר חדש' ו'אספקלריה'. היא זכתה בפרסים רבים, וביניהם פרס היצירה של קרן ראש-הממשלה ופרס אקו"ם. בשנת 1984 היא שינתה את שמה לאלה בת-ציון ולאחר כעשרים שנה חזרה לשמה המקורי.  

את השיר 'לא נעים לי לחשוב' קראתי בספרה השני של גבריאלה, 'ליל הזמרת' (הוצאת 'מסדה', 1976). 

פעם, כשהיינו ילדים, בכיתות הראשונות של בית-הספר היסודי, היינו כותבים על המחברת את שמנו וכתובתנו כך:

זו האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחי בשעה שקראתי את השיר הזה. לפני שאנחנו לומדים לכתוב ולקרוא מרכז חיינו הוא הבית שבו נולדנו ובו אנו גרים. הבית מסמל ומסמן את תחושת המקום הבטוח שאנחנו כה זקוקים לה, מרגע לידתנו, משום שהיא משכיחה מאיתנו את החרדה הקיומית הנובעת מהיותנו בני-תמותה. 

ככל שאנחנו מתבגרים תמונת-העולם שלנו מתרחבת, ותחושת המקום המוכר והבטוח שלנו מתרחבת גם היא. אנחנו מכירים את הרחוב בו אנו גרים, מזהים את השכנים, את הירקן ואת בעל המכולת ואת מחלק העיתונים. מאוחר יותר אנחנו מכירים את השכונה ואת הדרך לבית-הספר, את העיר ואת הארץ בה אנו גרים. אפשר להסתפק בכך אבל המודעות לסכנה שיש בכל מה שאינה מוכר, בגיל שבו תודעתנו מתרחבת בעקבות היכולת לקרוא וללמוד ולחשוב, גורמת לנו לרצות להכיל בדמיוננו את כל העולם כולו, ולנצח את הפחד מכל מה שזר ואינו ידוע. זו הסיבה, שאנו רושמים על המחברות גם את 'כדור-הארץ' ואת 'היקום'. 

בשיר הזה מתארת גבריאלה את המעבר בין התמימות הילדותית הבטוחה בחדר-הילדות ובבית-ההורים, לבין הידיעה שכל מקום בטוח גובל במשהו לא-מוכר ומאיים. תהליך ההכרה הזה מקביל להתפתחות האינדיבידואציה וההבחנה שבין ה'אני' לבין כל מה שהוא אחר. 

המודעות לקיומו של הלא-נודע מעוררת בנו חרדה, אותה אנחנו חווים בגופנו כמשהו מאיים ו"לֹא נָעִים". היכולת הזאת להבחין בין הנעים והבטוח לבין ה"לֹא נָעִים" והמאיים היא, לפי תורת 'האימון הרגשי' שפיתחתי, המיומנות של מוּדעוּת רגשית, המבוססת על היכולת להבחין בגופנו בין סכנה למקום בטוח. 

"לֹא נָעִים לִי לַחְשֹׁב שֶׁהַחֶדֶר הַזֶּה מְמֻקָּם בִּרְחוֹב", כתבה גבריאלה, ותיארה את הרגע שבו מבחין הילד בהבדל שבין פנים לחוּץ, בין מה שמוכר ובטוח לבין כל מה שאינו מוכר ובטוח. "לֹא נָעִים" לה גם ש"שְׁנֵיהֶם מִשְׁתַּיְּכִים לִשְׁכוּנָה הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם", היא ממשיכה להרחיב את גבולות התודעה וההכרה במציאות המאיימת, ו"לֹא נָעִים" לה "שֶׁהַחֶדֶר הַזֶּה הוּא לֹא כָּל הַמָּקוֹם אֶלָּא רַק חֵלֶק מִמֶּנּוּ". זה תיאור מדויק של הרגע שבו התינוק, שבימים הראשונים להיוולדו נאחז בתחושה האומניפוטנטית שהוא שולט בכל מה שקורה סביבו, מגלה את התסכול שבחוסר השליטה. הפסיכואנליטיקנית מלני קליין קישרה את הגילוי הזה לרגע שבו נגמר החלב באחד משדיה של האם, והתינוק מזהה את ההבדל בין 'השָׁד הטוב' לבין 'השָׁד הרע'. הידיעה שיש במציאות משהו שאיננו שולטים בו היא ידיעה מאיימת, כמו הידיעה "שֶׁהַחֶדֶר הַזֶּה הוּא לֹא כָּל הַמָּקוֹם אֶלָּא רַק חֵלֶק מִמֶּנּוּ", כלומר שיש גם מקום לא ידוע ומעורר חרדה. 

למרות השורות הקטועות השיר כתוב ברצף אחד, פרוזאי, שאין בו מאפיינים שיריים כמו חרוז ומשקל ומקצב. אבל בקריאה שניה אפשר לחלק אותו לארבעה בתים המבחינים בין הנושאים השונים וההתפתחות ביניהם: 

לֹא נָעִים לִי לַחְשֹׁב שֶׁהַחֶדֶר הַזֶּה מְמֻקָּם בִּרְחוֹב 

וּשְׁנֵיהֶם מִשְׁתַּיְּכִים לִשְׁכוּנָה הַנִּקְרֵאת בְּשֵׁם 

שֶׁהַחֶדֶר הַזֶּה הוּא לֹא כָּל הַמָּקוֹם 

אֶלָּא רַק חֵלֶק מִמֶּנּוּ 

 

לֹא מַפְרִיעַ לִי שֶׁהַחֶדֶר הַזֶּה נִמְצָא גַּם בְּתוֹךְ 

עִיר וְאֶרֶץ וְכַדּוּר-אֶרֶץ 

 

אֲנִי יְכוֹלָה לְהִתְיַחֵס רַק לַבַּיִת שֶׁלִּי 

לָרְחוֹב וּלְשֵׁם הַשְּׁכוּנָה 

 

מִכָּל מָקוֹם הַחֶדֶר הַזֶּה אֵינֶנּוּ נָוֶה 

עַד שֶׁשַּׁלְוָה תִּהְיֶה בִּשְׁבִילִי גַּם נְבִיחוֹת 

כְּלָבִים וְכוּ' 

הבית הראשון מציג, כאמור, את הגילוי המוקדם של ההבחנה בין החדר והבית כ'מקום בטוח' לבין כל מה שמחוץ לבית, המעורר בנו חרדה. 

הבית השני מתאר את תהליך ההכרה בהרחבת גבולות המקום הבטוח הבסיסי, כלומר 'הבית', והניסיון להשליך על העולם כולו את הידיעה ואת התחושה של מקום בטוח, באמצעות המלים המסמנות את הגבולות: "לֹא מַפְרִיעַ לִי שֶׁהַחֶדֶר הַזֶּה נִמְצָא גַּם בְּתוֹךְ עִיר וְאֶרֶץ וְכַדּוּר-אֶרֶץ". ההכרה בגבולות הידיעה היא ניסיון לחדש את התחושה האומניפוטנטית שנגזלה מן הילד שעבר את תהליך הפרידה מן ההורים, אבל מתוך ה"לֹא" אנחנו יכולים לזהות גם את ה"כֵּן", כלומר את מה ש"כֵּן מַפְרִיעַ", שבבית הקודם מנוסח כ"לֹא נָעִים לִי". 

בבית השלישי חוזרת המשוררת אל המוכר והבטוח, ומוותרת על הצורך להכיל בקירבה את היקום כולו. זהו תהליך התבגרות נוסף, המודע לחרדה שמעורר כל מה שאינו מוכר, ולצורך במקום בטוח שהוא סביבת המגורים המוכרת, שיש לה שם, שהבית במרכזה: "אֲנִי יְכוֹלָה לְהִתְיַחֵס רַק לַבַּיִת שֶׁלִּי, לָרְחוֹב וּלְשֵׁם הַשְּׁכוּנָה". יש כאן מעין סגירת מעגל המתחילה בחשש מפני כל מה שחורג מגבולות המוכר, ממשיכה בקבלת ההבחנה שבין המוכר והלא מוכר ומסתיימת בהשלמה עם קיומם של גבולות למקום הבטוח הפרטי, גבולות המעוררים גם חרדה. 

בבית הרביעי מסתיים השיר בהכרה, שתחושת  'המקום הבטוח' אינה מותנית רק בגבולות הפיסיים, החיצוניים, אלא באופן שאנחנו מפרשים ומעניקים משמעות למקום שבו אנו חיים: "מִכָּל מָקוֹם הַחֶדֶר הַזֶּה אֵינֶנּוּ נָוֶה עַד שֶׁשַּׁלְוָה תִּהְיֶה בִּשְׁבִילִי גַּם נְבִיחוֹת כְּלָבִים וְכוּ'". מה שהופך את החדר, ואת הבית, ל"נָוֶה", כלומר למקום נאה וגם ל'מקום בטוח' ("וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת" ישעיהו פרק ל"ב, י"ח) הוא היכולת שלנו לחוש בו בנוח ולהתרגל גם ל'רעשים' שלו ("גַּם נְבִיחוֹת כְּלָבִים וְכוּ'"). 

השיר, שנפתח ב"לֹא נָעִים לִי" מסתיים ב"שַּׁלְוָה תִּהְיֶה בִּשְׁבִילִי", כשהוא מתאר את חשיבות הבית והמקום שבו אנו חיים ליצירת תחושה של מקום בטוח בחיינו. 

כמו "נְבִיחוֹת כְּלָבִים וְכוּ'" התרגלתי להביט החוצה מתוך הבית, אל כל רעשי עולם הטבע, הצבעים והריחות המקיפים את ביתנו בכפר הבולגרי, ההופכים את ביתי ל"נָוֶה" ולמקום בטוח. 

פרחי הקישוא משמחים אותי עד מאוד, 

כמעט כמו פרחי השושן הצחור, 

שפעם, בירושלים, הייתי מקשט בהם את ביתי ומניח אותם על הפסנתר, 

ליד ציור 'הבשורה' שגם בו פורח השושן המסמל את הטוהר והבתולין.  

אני שמח בכל הירוק הזה, 

הפורץ ועולה בגן בית-הסופרים שלי, 

ליד הנהר, 

שלפתע הפך לחוף שאפשר להתרווח עליו, לטבול בנהר, 

לשבת ולשוחח, 

ולעבור בין דוכני המתנות,  

שהוקמו בו פתאום, 

דרור