826. פנחס שדה: אלגיה

מאת דרור גרין

 

גיליון 826, שנה שבע-עשרה, אפריל 2023

פנחס שדה (1929-1994) הגיע לישראל מפולין (היום אוקראינה) בגיל חמש, היה ילד חוץ בקיבוץ וכשהיה בן שש-עשרה פרסם את שירו הראשון ('נאום כלב מת'). הוא היה רועה-צאן בקיבוץ ומפקד מחלקה בפלמ"ח. הוא פרסם ספרי שירה ופרוזה וספרי-ילדים, אך התפרסם דווקא בזכות ספרו 'החיים כמשל', לכאורה אוטו-ביוגרפיה חושפנית ולמעשה שיר-הלל לאינדיבידואליות קיצונית ולאנוכיות, מהול בהתבוננות מיסטית בעולם ובתרבות האנושית, שבמרכזם עומד המשורר עצמו כנביא נערץ שנערות צעירות (ובהן חרדיות) נופלות לרגליו וחולקות במיטתו. כשאני שב ונזכר בספר הזה, אותו קראתי בנעורי, אני תוהה אם מדובר באוטוביוגרפיה של אישיות פסיכופתית. 

פנחס שדה היה מיסטיקן. הוא לא היה תיאורטיקן של המיסטיקה, אלא מי שפירש את העולם מתוך נקודת מוצא מיסטית, כדי להסביר באמצעותה את מקומו במרכז המציאות שברא סביבו. 

את השיר 'אלגיה' קראתי באלבום ציורי המשוררים של יאן ראוכוורגר, 'ארבע שעות גג', דיוקנאות בשירה ובציור (הוצאת אבן חושן, 1997), והוא לקוח מן הספר 'אל שתי נערות נחמדות' (הוצאת שוקן, 1977). 

כותרת השיר, 'אֶלֶגְיָה', מתייחסת לז'אנר המוכר של שיר-קינה. לעתים זו קינה אישית, כמו זו שכתב דוד המלך לאחר מותם של שאול ויהונתן (שמואל ב, פרק א, פסוק יט): 

הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל,

עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל: 

אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים.

לעתים זו קינה לאומית, כמו מגילת איכה, שהיא אוסף קינות על חורבן ירושלים (מגילת איכה, פרק א, פסוק א): 

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד,

הָעִיר רַבָּתִי עָם. 

הָיְתָה כְּאַלְמָנָה,

רַבָּתִי בַגּוֹיִם. 

לעתים זו קינה המבטאת את צערו של המשורר כשהוא מתבונן בטבע, כמו באלגיה של טשרניחובסקי, כשהתבונן בכנרת: 

בְּאֶפֶס אַהֲבָה צוּר יַחֲבֹקוּ,

גַּם יָלֹקּוּ אֶדֶן הָר,

וּבְהִפָּרְדָם, תּוּגַת לֵבָב 

וְכִלְיוֹן נֶפֶשׁ לָמוֹ זָר...

האלגיה של פנחס שדה נפתחת בתיאורו של נער מת, בטבע: "שָׁם, בִּפְאַת הַגַּיְא, שׁוֹכֵב נַעַר מֵת". שדה מיטיב לתאר סצינות קולנועיות, ולאחר שהציג בפנינו את סצינת המוו במבט רחב, המצלמה מתקרבת בקלוז-אפ עד שפניו של המת ממלאות את המסך: "מַה יָּפוֹת פָּנָיו בְּחִוְרוֹנָן צִנָּה". הוא נוטע במוחנו את הידיעה בדבר יופיו של הנער, למרות שאינו מתאר את פניו. כדי לחזק את ההכרה במותו של הנער הוא מציין את הדם שאזל מפניו ואת הגוף שכבר התקרר: "בְּחִוְרוֹנָן צִנָּה". 

עכשיו, כשהקורא המסור צופה בבעתה בנער היפה, המת, מערער המשורר את תפישת המציאות שלו כשהוא מחזיר אותו, לכאורה, לחיים: "רַק לִרְגָעִים יֵשׁ כִּי יַעַבְרֵן רְטֵט". האם זוהי התוספת המיסטית של שדה, המבקש מאיתנו להתבונן במוות בדרך חדשה, או לצפות בנס? נראה שלא. שדה מתבונן בתנועה העוברת בגופו של הנער המת כעובדה קיימת, ומסביר אותה כשהוא חושף את רגשותיו של הנער, הרועד "עֵת יִגַּע בּוֹ זֵכֶר אַהֲבָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה". 

אם נקרא שוב את הבית הראשון בשיר, נגלה בו קינה כפולה: קינה על הנער המת, וגם קינה על מותה של האהבה הראשונה. שדה עושה שימוש ביכולת האמפתיה שלנו, הקוראים, כדי שניצור בדמיוננו את תמונת הנער המת, וכדי שנחווה בגופנו את תחושת האבל על מותה של האהבה הראשונה. לספרות ולשירה הנרטיבית אין קיום ללא הדמיון וללא האמפתיה של הקורא, ושדה יודע להפעיל את הקורא ולגייס אותו כדי להעניק לשירו חיים.   

גם הבית השני נפתח בגיוס האמפתיה של הקורא, המצטרפת לקינתו של המשורר על הנער המת, ולהקבלה המוכרת לנו בין מוות לשינה: "נוּמָה, נַעַר יָקָר. מַה טּוֹב לִישֹׁן בַּגַּיְא". המשורר מרחיב את תיאור המוות בהמחשת ההקבלה שבין המוות לבין 'הדממה הנצחית': "מָה עֲמֻקָּה הַדְּמָמָה, הָעֵשֶׂב כֹּה שׁוֹקֵט". 

רק בשתי השורות המסיימות את השיר מזכיר לנו ש"רַק עַל עַצְמוֹ לְסַפֵּר יָדַע", ושהשימוש באמפתיה היה סוג של פיתוי כדי לשוב ולהעמיד את עצמו במרכז הבמה: "נַעַר זֶה אֲנִי הוּא", הוא מגלה לנו. לא באלגיה של ממש מדובר כאן, ולא בצער על מותו של אחר, אלא בעיסוק עצמי באהבתו הראשונה של המשורר, או אולי באכזבתו הראשונה, שהרי האהבה דורשת אמפתיה. "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי חַי", הוא מפרש, כדי לטעון שמותה של האהבה הפך אותו למת-חי. אבל לא על אהבה הוא מדבר, אלא על התאהבות. בזמן שהאהבה היא קשר הדדי המבוסס על אמפתיה, ההתאהבות קיימת רק בדמיונו של המאוהב, כמעין ביטוי נרקסיסטי לצורך לעמוד במרכז עולמו של האחר. 

השיר מסתיים בהתחכמות פילוסופית-מיסטית על מוּדעוּת לתהליכים הרגשיים העוברים על המשורר: "רַק לִרְגָעִים כִּי אָקִיץ אֵדַע עַד מָה אֲנִי מֵת". כמה רחוקה הסיומת הזו מן הפתיחה המרגשת לשיר הקצר והעצוב הזה. 

פנחס שדה מייצג את האמונה שהאדם עומד במרכז העולם, אמונה שהתעצמה עם המצאת האינדיבידואליות לפני כמאתיים שנה. האינדיבידואליות הקיצונית מתבטאת באישיות הפסיכופתית, הרואה עצמה כמרכז העולם, ובעידן הקפיטליסטי-תחרותי זו אישיות נערצת. אין פלא שרבים ממנהיגי העולם ומנהלי התאגידים הגדולים הם בעלי אישיות פסיכופתית.

כדי להתרחק מן התרבות הפסיכופתית ומן הקפיטליזם הקיצוני, בחרתי בחיי הכפר הבולגרי, במקום בו הטבע מזכיר לי את קטנותו של האדם ואת האמנות שהטבע יוצר בעצמו. אני מוצא נחמה ביופי המקיף את ביתנו, 

בפריחת השזיף, 

במבנה המורכב, 

של ענפי העצים העירומים, 

רגע לפני הפריחה,  

בחסידות הבונות את קיניהן על עמודי החשמל, 

ומתעופפות, 

להביא מזון לגוזליהן, 

בנחל הזורם מתחת לאקדמיה לחשיבה, 

שסיימתי לבנות זה עתה, 

והירוק המקיף אותה, 

והמים הסובבים אותה. 

דרור 

שבעת ימי הסדנה מיועדים לחמישה משתתפים, יחידים או זוגות, המבקשים ליהנות מן היתרונות שבזיקנה, לשתף זה את זה בניסיונם וללמוד זה מזה. 

את המפגשים נערוך במטבח הקהילתי של האקדמיה לחשיבה, שבו נבשל יחד, נאכל יחד, נדבר, נקשיב ונשתף זה את זה בניסיוננו. המטבח הקהילתי הוא דרך יעילה ליצירת קשר ולשיתוף, והוא תורם לתהליכי החשיבה המשותפים. לעתים נערוך את המפגשים ליד המעיין שבחצר, ולעתים ליד הנחל, במעיינות החמים או בטבע. 

בנוסף, אשתף אתכם ב'אימון הרגשי' ובמתודת 'החשיבה הרגשית' שפיתחתי, שיוכלו לשמש אותנו ככלים מנחים לפיתוח רעיונות חדשים, שאינם מותנים בהנחות מוקדמות ויכולים להתאים לתפישות-עולם שונות.  

---

סדר-היום

---

המיקום, האירוח והתשלום