English עברית
כניסה

880. אמיר גלבע: לא הנבלים יעשו טוב

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 880, שנה שמונה-עשרה, אפריל 2024

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2023` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


אמיר גלבע (ברל פלדמן, 1917-1984) נולד באוקראינה, למד בבית-ספר עברי ובגימנסיה 'תרבות', והיגר לישראל כשהיה בן עשרים. כ'חלוץ' הוא עבד בבניין ובחקלאות בגבעת השלושה, בפתח-תקווה ובקסטינה. משפחתו נספתה בשואה. הוא התנדב לצבא הבריטי ושירת בבריגדה היהודית, ובתום המלחמה סייע להעלות את פליטי השואה לישראל. הוא היה בין מייסדי 'חבורת הרעים' הספרותית, והחל לפרסם את שיריו בשנת 1941. הוא עבד כעורך ומתרגם בהוצאת 'מסדה'. הוא פרסם ארבעה-עשר ספרי שירה וזכה בפרסים רבים, ביניהם פרס ישראל לשירה בשנת 1982. שיריו הולחנו וזכו להצלחה, וזכור מכולם השיר 'שיר בבוקר בבוקר' ("פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת"). 

https://www.youtube.com/watch?v=-6qn_RnUjSI

את השיר 'לא הנבלים יעשו טוב' קראתי בקובץ 'שירים מלילה כבד', מתוך הספר 'כחולים ואדומים' (הוצאת עם עובד, 1981). 

הכותרת 'לֹא הַנְּבָלִים יַעֲשׂוּ טוֹב' מעוררת רגשות עזים. הרי זה מובן מאליו, ש"הַנְּבָלִים לֹא יַעֲשׂוּ טוֹב". עם זאת, לא קשה לי להבין את הזעקה של אמיר גלבוע, המהדהדת את הדיון המקראי המוּכר ואת השאלה הנצחית של הנביא ירמיהו: "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד" (ירמיהו, פרק יב, פסוק א). שאלה זו חוזרת בתקופות קשות בהן הרוע פורח, כמו בזמן השואה וכמו בימים אלו, בהם העידן הפסיכופתי נמצא בשיא פריחתו, וקשה להבחין בין טוב לרע, ובין אמת לשקר.

באותו ספר, 'כחולים ואדומים', נדמה שגלבע חזה גם את המחאה והיאוש הגדול של ימינו (מתוך השיר 'אני אקרא לָךְ, עמ' 320):

כָּל הָעָם עָמַד וְצָעַק נֶגֶד. כָּל הָעָם.
לַשָּׁוְא!
וְלִפְנוֹת עֶרֶב הַמִּלְחָמָה נִטְּשָׁה.
הַצְּעִירִים הֻזְעֲקוּ לָלֶכֶת. וְהָלְכוּ. וְ הָ לְ כ וּ.
עַל סִּפֶּי הַבָּתִּים נוֹתְרוּ כָל הָאִמָּהוֹת
- עַם הָאִמָּהוֹת! -
וּבָכוּ. 

האסוציאציה הראשונה העולה במוחי היא סיפורו של נבל הכרמלי, שאשתו אביגיל העידה עליו ש"כִּשְׁמוֹ כֶּן-הוּא - נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ" (שמואל א', פרק כה, פסוק כה). נבל הכרמלי, המוזכר בסיפור בריחתו של דוד מפני שאול, מוצג כאיש עשיר שבטוח בזכותו לבזוז את העניים. זה אינו תיאור של רוע, אלא תיאור של אישיות פסיכופתית הבטוחה בעליונותה על האחרים, ובזכותה לנצל אותם למטרותיה. 

השימוש במלה "נָבָל" חוזר בתנ"ך בהקשר של תחושת הייאוש מפני הרוע: "בְּנֵי נָבָל גַּם בְּנֵי בְלִי שֵׁם נִכְּאוּ מִן הָאָרֶץ" (איוב, פרק ל, פסוק ח), "לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה אֵין עֹשֵׂה טוֹב" (תהלים, פרק יד, פסוק א), "תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם" (משלי, פרק ל, פסוק כב). 

השיר, המטיל ספק במוסר האנושי, מורכב משלושה בתים, בשפה כמעט דיבורית, ללא חרוז ומקצב, אבל במבנה סימטרי המבקש להרגיע את החרדה שיוצר התוכן בתחושת ביטחון שיוצרת הצורה.

אמיר גלבע פותח את הבית הראשון בהצהרה: "אֵינִי מַאֲמִין בַּנְּבָלִים כִּי יַעֲשׁוּ טוֹב". הוא מסיים את הבית  בהצהרה נוספת, פסימית מאוד: "וְהַנְּבָלִים רַבִּים". זו אינה הצהרה תיאורטית על משמעות הטוב והרע, אלא תגובה רגשית, כואבת, של המשורר על מה שמתרחש סביבו באותו הרגע. 

הבית השני מתאר את השתלטות הנבלים על העולם כולו. המשורר אינו מתאר את אופיים של הנבלים או את מעשיהם הרעים, אלא את התדהמה מן האופן שבו הם מתרבים ונפוצים בעולם כולו: "רְאֵה, הֵם מְכַסִּים עֵין הַשֶּׁמֶשׁ". זה תיאור מאיים, מפחיד, של שינוי מהותי בעולם הטבע. הנבלים מסתירים את השמש, "וְרַד הַיּוֹם". הם מחוללים נס, "הֵם הוֹפְכִים יוֹם לְחֹשֶךְ" והרשע מציף את העולם. את מעשיהם הם עושים בהסתר, בחשיכה: "הֵם פָּרִים וְרָבִים בַּחֹשֶךְ". 

אני משער שאמיר גלבוע מתאר בשירו את הרוע הנאצי ששטף את אירופה ורצח גם את משפחתו. הוא עצמו פגש ברוע המוחלט הנאצי כששירת בבריגדה היהודית של הצבא הבריטי באירופה, וראה את תוצאות מעשי הנבלה. 

חנה ארנדט, שסיקרה את משפט אייכמן, טבעה את המושג 'הבנאליות של הרוע' (בספרה 'אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע'). הנאצים לא היו הראשונים שרצחו מיליונים, אבל הם היו הראשונים שיצרו תרבות של רצח-המונים, המושתתת על הצדקה מוסרית ועל טכניקת רצח קרה ומחושבת. חנה ארנדט, שניסתה להסביר איך תרבות מתקדמת ומפותחת כמו התרבות הגרמנית יכולה להפוך במהירות לתרבות של רצח, הניחה שבכל אדם ובכל תרבות אנושית  קיים גרעין של רוע, שבתנאים מסוימים ישתלט על החברה כולה.  

הרעיון של חנה ארנדט עורר התנגדות רבה, אבל מדינת ישראל אימצה אותו הלכה למעשה, כשאימצה את הסכם השילומים מגרמניה, שאפשר את צמיחתה של המדינה הצעירה. הסכם השילומים, והקשר ההדוק עם גרמניה, מבוסס על ההכרה ב'גרמניה החדשה', ובאפשרות שהתרבות הנאצית תיעלם וגרמניה תשוב להיות מדינה דמוקרטית, הומנית. 

נדמה לי, ששירו של אמיר גלעד מוחה נגד רעיון 'הבנאליות של הרוע', וההנחה ש"הַנְּבָלִים" יכולים לשוב ולהפוך לאנשים מן המניין. מי שחווה את הרוע המוחלט באירופה של שנות הארבעים לא יכול היה להאמין שהמפלצת האנושית שנוצרה בגרמניה יכולה להשתנות. 

אמיר גלעד מסיים את שירו באופן סימטרי. הבית השלישי נפתח בחזרה על המשפט הפותח את הבית הראשון: "אֵינִי מַאֲמִין בַּנְּבָלִים כִּי יַעֲשׁוּ טוֹב". לאחר שבשני הבתים הראשונים הוא מציג את התרבותם המהירה של "הַנְּבָלִים", הוא מייחל לסופם של הנבלים: "אִם לֹא יָסוּפוּ הַנְּבָלִים, בְּקָרוֹב סוֹף". זה סיום פסימי ומעורר חלחלה. המשורר מאמין שאם הנבלים לא ייכחדו מן העולם, יגיע "בְּקָרוֹב סוֹפָם" של כל האחרים, או סופה של התרבות האנושית. 

שירו של אמיר גלעד עורר בי מחשבות על אפשרות אחרת להבנת טבע האדם, אותה אני חוקר בשנים האחרונות. בני-האדם אינם נולדים רעים מטבעם, כפי שמניחה האמונה היהודית ("כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", בראשית, פרק ח, פסוק כא) או כפי שמסיק דרווין ('הברירה הטבעית'), ויש להם אפשרות לבחור בין האנוכיות המוּלדת לבין האמפתיה הנלמדת. אבל בין האנוכיים והאמפתיים, שלשניהם יש סולם ערכים מוסרים, יש סוג נוסף של בני-אדם, ואלו הם בעלי האישיות הפסיכופתית. לפסיכופתים אין סולם ערכים, והאישיות שלהם ריקה. הם אנוכיים באופן טבעי, והם מאמצים, כמו טפילים, את מחשבותיהם והישגיהם של אחרים. "הַנְּבָלִים" הפסיכופתים אינם רעים, משום שהם חסרי אמפתיה ואינם מוּדעים לכאבו של הזולת. הם תועלתניים ומעשיים. יש להם קסם רב והם יודעים לשקר ולהוליך שולל ולשלוט בהמונים. רק מעטים מהם בולטים כמו היטלר או טראמפ או פוטין או זה שאסור לומר את שמו, אבל יש רבים על הרצף הפסיכופתי, שבזמנים קשים הופכים לחיות-אדם. 

התרבות האנושית מבוססת על הצורך בקהילה, בשיתוף ובאמפתיה, אבל היסודות האנויים שבה משתלטים לעתים והורסים אותה. במאתיים השנים האחרונות (בזכות הקצנת האינדיבידואליות, המהפכה התעשייתית, המדינה הלאומית והקפיטליזם) אנחנו חיים בעידן הפסיכופתי, שמגיע בימים אלו אל שיאו, כשרבים ממנהיגי המדינות והתאגידים הם פסיכופתים שקשה לטעות בהם. בשפתו של אמיר גלבוע אפשר לומר: 

אִם לֹא יָסוּפוּ הַפְּסִיכוֹפָּתִים 
בְּקָרוֹב 
סוֹף. 

זכיתי להכיר לא מעט פסיכופתים בחיי, אבל עברו שנים רבות וסבל רב עד שלמדתי להבין שלפסיכופתים אין 'הפרעת אישיות' והם אינם זקוקים ל'טיפול'. לפסיכופתים יש יתרון גדול בעולם כוחני-תחרותי, ומן ההפרעה סובלים רק אלו שמקיפים אותם. 

בכפר הבולגרי הקטן קל יותר להתרחק מן הפסיכופתים, ולנשום לרווחה בשבילים הירוקים, 

בין העצים שעלוותם מתחדשת, 

באורך הרך של הבוקר, 

בפריחת השזיף,  

ובטיול עם ילדי, 

באחו הירוק, 

שליד הנהר, 

ובפריחת האביב. 

הנהר מרכך את הבדידות, 

ואני מביט בו, 

כשהוא זורם מתחת לחלוני, 

סופג לתוכו השתקפויות, 

מלטף את חלוקי האבן, 

ומשקף עננים, 

ושמים. 

בחצר פורחים פרחי הבר, 

וכשהצבעונים פורחים,  

הנרקיסים קומלים. 

יש די והותר צבעונים בחצר, והם מקשטים גם את חדרי. 

על החלון הסחלבים שבים ופורחים, 

לעתים בוערים, 

ולעתים רדומים. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

החיים בכפר הבולגרי נעימים, שלווים וטובים. מבלי שהבחנתי בכך הפכתי לפנסיונר, ואני יודע שטוב יותר להזדקן בחברה טובה. אני מחפש חברים שיצטרפו אלי לקהילת גמלאים, שמתעניינים ביצירה ובחשיבה ובטבע, שייפגשו ויתמכו זה בזה במטבח הקהילתי שיהיה מרכז הקהילה. 

אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת רכישה לבניית עשרה בתים בכפר בולגרי, המיועדים לקהילת גמלאים לאמנים ויוצרים. את כל הפרטים אפשר לקרוא באתר 

https://www.emotional-training.com/Pensioners_he.html

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092

 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.