903. ק. ברתיני: יגון

מאת דרור גרין

 

גיליון 896, שנה שמונה-עשרה, אוגוסט 2024

קלמן אהרון ברתיני (1903-1995) היה משורר, סופר, עורך ומתרגם. הוא נולד בסרביה תחת השלטון הרוסי, בעיירה היהודית בריצ'יבה. הוא למד בחדר ובגימנסיה עברית, ולמד בלשנות, חינוך ולשונות שמיות באוניברסיטת קארל בפראג ובאוניברסיטת הסורבון בפריז. הוא לימד בבתי-ספר עבריים וניהל בית-ספר תיכון יהודי. את שיריו הראשונים פרסם בשנת 1924 בשבועון 'העולם', והמשיך לפרסם בכתבי-עת עבריים במזרח אירופה. הוא היגר לישראל בשנת 1947 והיה מורה לספרות בבתי-ספר בפתח-תקוה ובתל-אביב. הוא כתב סיפורים לילדים, פרסם עשרה ספרי שירה ותרגם ספרים רבים, וגם זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת. הוא היה פעיל באגודת-הסופרים ובעריכת הירחון 'מאזנים'. הוא היה אביו של המנצח הישראלי גארי ברתיני, אותו אני זוכר מן הימים ששרתי במקהלה הקאמרית של האקדמיה למוסיקה בירושלים, כשהוא ניצח על רקוויאמים ומיסות עם תזמורת רשות השידור. 

את השיר 'יגון', שהוא השיר השני בין שלושת השירים בסדרה 'מאדום לשחור', קראתי בכתב-העת העברי שיצא לאור במזרח-אירופה, 'פרודות', קובץ לדברי ספרות, ספר א', בעריכת יעקב קוּטשר וזלמן רוזנתל (הוצאת 'תרבות', קישינוב, תרצ"ד, 1934). אני כותב עליו עכשיו בכתב-העת העברי 'פיוט' שיוצא לאור גם הוא במזרח-אירופה, ואני שולח אותו לאלפי מנויים עבריים מכפר קטן ונידח בבולגריה. 

המלה 'יגון', שאינה שכיחה בעברית של ימינו, פירושה צער עמוק, עצב או אבל, ומוכרת בספרות בצירוף 'יגון ואנחה'. הצער והעצב שברתיני מתאר בשיר הזה אינם מתייחסים לאירוע מסוים אלא לחרדה הקיומית, חרדת-המוות, המערערת באופן קבוע את משמעות החיים (תיאור המתאים גם למצב של דיכאון קליני). שלושת הבתים מבטאים את החרדה האקזיסטנציאלית ואת הוואקום האקזיסטנציאלי בדרכים שונות.

את היגון הקיומי תיאר ברתיני גם במקומות אחרים, כמו בשיר 'ברושים באופק': 

. 

. 

בבית הראשון מזהה המשורר את חרדת-המוות הפרטית, האינסופית, שלו עם האנושות כולה: "הַיָּגוֹן הַתּוֹסֵס בִּי פְּנִימָה לֹא יִכְלֶה לְעוֹלָם, הוּא יְגוֹן כָּל אֱנוֹשׁ עַל אֲדָמוֹת". בעיניו המוּדָעות להיותנו בני-תמותה היא (ולא, למשל, ה'קוגיטו' של דקארט) האמת הבסיסית המשותפת לכל בני-האדם: "בְּחַלְחֵל בְּקִרְבּוֹ הָאֱמֶת הַגְּדוֹלָה: יוֹם יָבוֹא וְיָמֹת!" הניסוח ההחלטי הזה של ברתיני מתאים לאנשים צעירים שמחפשים את האמת האחת והיחידה, ולא קשה לי להיזכר בספרו של גתה, 'ייסורי ורתר הצעיר', שבעקבותיו התחולל באירופה גל של התאבדויות. 

אבל "הָאֱמֶת הַגְּדוֹלָה" של ברתיני היא, כמובן, מסקנה סובייקטיבית של מי שמתמודד לראשונה עם חרדת-המוות, ומן האפשרויות הרבות והשונות להתמודד איתה. הרי חרדת-המוות יכולה דווקא לחזק את כוח החיים של מי שמסיק ממנה שאין לו מה להפסיד, והיא יכולה גם לעודד ניהיליזם ונטיה לאלימות אצל מי שמגלה שהחיים חסרי-אחריות ושהמוסכמות המוסריות חסרות ערך בעולם חסר-משמעות. 

בבית השני מתאר ברתיני את גילוי האינסוף, שאינו ניתן להבנה, היוצר גם הוא אי-נוחות קיומית הדומה לחרדת המוות: "– – – אֶת עֵינַי עָצַמְתִּי מִיִּרְאָה לְהַבִּיט בֶּחָלָל הַמְחַכֶּה בְּפֵעוּר הַלּוֹעַ, וּבְכָל זֹאת לְשָׁם אֲנִי נִנְהָר וְצוֹעֶה, וְלִנְטוֹת אֶל צַד לֹא אוּכָלָה" ("צוֹעֶה" פירושו צועד או משוטט). אני זוכר את אותה תחושה בדיוק, שחוויתי כשהייתי בן חמש או שש והיבטתי אל תוך השמים. "איפה זה נגמר?" שאלתי את עצמי. "ואם זה נגמר, מה יש אחרי זה?" ההכרה בקיומו של האינסוף היכתה בי באכזריות, משום שהבנתי מיד שזו שאלה שלעולם לא אמצא את התשובה לה. 

בבית השלישי יוצר המשורר הקבלה בין זריחת השמש לשקיעתה לבין תהליך הלידה והמוות: "כִּי צֹרֶךְ עֲלִיַּת הַשֶּׁמֶשׁ – הַשְּׁקִיעָה, וְתִכְלַת הַחַיִּים – הַמִּיתָה". לא קשה לי לחבר את האסוציאציה הזו לבין ההתבוננות בשמים בבית הקודם, אבל אי-אפשר לא להבחין בכך שזו אסוציאציה של צעיר חילוני. אדם מאמין היה מפרש את הקבלה לזריחת ושקיעת השמש באופן הפוך: הוא היה מתעודד מכך שהשמש אינה שוקעת לעד אלא שבה וזורחת למחרת. לא קשה להסיק מכך שלאחר המוות אנחנו נולדים מחדש, בעולם-הבא. איש מדע, לעומתם, היה טוען שהשמש לעולם אינה שוקעת, וזו רק התבוננות אנושית מוטעית. לפיכך, אפשר גם להסיק שהמוות אינו קיים באמת והוא רק שינוי טבעי של החומר. 

ברתיני סימן את המטרה סביב החץ, והסיק מראש מסקנות דכאוניות, הטוענות שאין כל טעם לשאיפות ולמטרות של האיש הצעיר, משום שחייו יסתיימו במוות: "וְלֹא יוֹעִיל הָרוּחַ הַצָּעִיר, הַנִּשָׂא וְעוֹרֵג – כְּשֶׁתִּזְקַן הַגְּוִיָּה..." 

השיר הקודר הזה של ברתיני הצעיר (אני מנחש) אינו מומלץ לאנשים צעירים עם נטיה לעגמומיות, אבל הוא מיטיב לתמצת את תפישת-העולם האקזיסטנציאלית, המניחה שחרדת-המוות, הסבל והבדידות וחוסר המשמעות הם נקודות המוצא של חיינו, וכל מה שנותר לנו זה לחיות כאן-ועכשיו וליצור בעצמנו את משמעות חיינו. 

החיים בכפר הבולגרי מאפשרים לי להניח מאחורי את הטראומות הקשות של חיי, להתרחק מן האיוולת ומן הרוע, ולמצוא משמעות ביופיו של הטבע העוטף אותי, כמו בגשם הסתווי ההופך את רחובות הכפר למראה קסומה. 

אני צועד עם תנועת המים בנהר, 

טובל בהשתקפויות המשתנות,  

מרגע לרגע, 

בצבעים המשתנים, 

ובתנועה המזיזה את העצים מבלי לגעת בהם. 

אני מנסה למצוא במים את היסודות, 

המופיעים ונעלמים, 

את סודות החיים, 

הנגלים לרגע, 

דרור