905. ענבל פרלמוטר: חמדת אבות 2
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
|
מאת דרור גרין
גיליון 905, שנה שמונה-עשרה, אוקטובר 2024
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2023` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. ראיתי את ענבל פרלמוטר (1971-1997) רק פעם אחת, בהופעה של 'המכשפות' בבניין עתיק על גבעה בצפת, שהיה בו מועדון שמדי פעם התקיימו בו הופעות רוק. היא שרה עם שתי חברותיה, כשלידה הכלבלב הקטן שלה, אבל אפשר היה להבחין בהילה שקרנה ממנה. זה היה מרגש מאוד. יש משהו קסום בצירוף השם העברי 'ענבל' (החלק הפנימי של הפעמון, שמקיש בדפנות ויוצר את הצליל) לבין שם המשפחה הגרמני 'פרלמוטר' (שפירושו 'אם הפנינה', כלומר החומר שבתוכו נוצרת הפנינה). אינני יכול שלא להיזכר במשורר יחיאל פרלמוטר, שגם הוא השתעשע בצלילי השפה ומהל אותה ביידיש ובערבית, אך בחר לשנות את שמו לאבות ישורון. ענבל נולדה ברחובות, ובגיל שמונה אביה לימד אותה לנגן בכינור. בגיל עשרים טסה ללונדון, ושם התמכרה להרואין. בשנת 1992 הקימה את 'המכשפות' עם יעל כהן ויפעת נץ, וכתבה והלחינה את רוב שירי הלהקה. בערב ראש השנה, 1997, כשהיתה בת עשרים-ושש, נהגה ענבל במכונית הוולוו שלה, סטתה ללא סיבה אל גדר הביטחון ונהרגה מיד. את השיר 'חמדת אבות 2' חיברה ענבל בנובמבר 1995, ושרה אותו בתוכנית 'שיר פרידה' לזכר יצחק רבין. https://www.youtube.com/watch?v=FvKTd2xX49I זהו שיר מחאה המטיל ספק במפעל הציוני ובמדינה היהודית. השיר מתכתב עם שירו התמים של ישראל דושמן, 'פה בארץ חמדת אבות', המתאר את החלום הציוני, שהוקלט בשנת 1922 על-ידי הזמר יוסף בורנשטיין. .
פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת
תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,
פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר,
חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר,
פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה,
פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה.
נִירוּ נִיר, נִיר, נִיר,
שִׁירוּ שִׁיר, שִׁיר, שִׁיר,
גִּילוּ גִּיל, גִּיל, גִּיל,
כְּבָר הֵנֵצּוּ נִצָּנִים.
נִירוּ נִיר, נִיר, נִיר,
שִׁירוּ שִׁיר, שִׁיר, שִׁיר,
גִּילוּ גִּיל, גִּיל, גִּיל,
עוֹד יָבוֹאוּ זֵרְעוֹנִים.
.
בשעה ששירו של ישראל דושמן מציג את האוטופיה הדתית-לאומית-ציונית הבלתי-אפשרית למימוש (נו, באמת: "פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה"? או "תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת"? האם ארץ-ישראל היתה אי-פעם "חֶמְדַּת אָבוֹת" או שתמיד טבלה בדם ובשנאה?), שירה של ענבל מציג את הדיסטופיה שהפכה למציאות. ענבל מטילה ספק במיתוס הגלות והגעגועים לציון: "מִקֵּץ אַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת, שׁוֹאָה, תִּקְוָה". היא מרסקת את המושגים המקודשים, המצדיקים את הקמתה של מדינת-היהודים. הציונות מבוססת על שלילת ה"גָּלוּת" ועל ההנחה המקראית שהגלות היא העונש האלוהי על פשעי העם בארצו. אבל בית-המקדש השני נחרב על-ידי הרומאים לפני פחות מאלפיים שנה, והרומאים לא הגלו את היהודים מארצם. המושג "גָּלוּת" הוא ביטוי משפיל, כמו 'ירידה', מושגים שמביעים בוז כלפי מי שבחר לחיות מחוץ לארץ-ישראל. למעשה, יהודי ארץ-ישראל 'ירדו' והתפזרו במדינות רבות מבחירה, הרבה לפני חורבן בתי-המקדש, כפי שאפשר לקרוא, למשל, ב'מגילת אסתר'. המושג המופרך של ה"גָּלוּת" מנסה להצדיק את החלום הציוני להקים מדינה ליהודים בארץ-ישראל. זהו 'פייק ניוז' קדום לצורכי תעמולה. לא במקרה כורכת ענבל את מיתוס הגלות במיתוס השואה. אחד המאפיינים המזוויעים של השמדת יהודי אירופה הוא כפיה של הזהות היהודית על יהודים שלאחר האמנציפציה בחרו דווקא להתבולל בארצות בהן חיו (ולכנות את עצמם, למשל, 'גרמנים בני דת-משה'). אבל גם האסון הנורא של השמדת היהודים לא גרם לניצולי השואה להתגעגע לארץ-ישראל. רבים מהם נשארו באירופה, ואחרים בחרו להגר דווקא לארצות-הברית. הציונות, ומדינת ישראל בעקבותיה, יצרה את מיתוס השואה (כלומר, ששואת היהודים היא האסון הגדול והנורא ביותר בהיסטוריה) כהצדקה להקמת מדינת-היהודים וכהצדקה לאסון הפלסטיני, וגם כאמצעי ליצירת טראומה מורכבת ונמשכת שתחזק את תלותם של היהודים במדינה היהודית. לשני המיתוסים מוסיפה ענבל את מיתוס ה"תִּקְוָה", כלומר להמנון הציוני היוצר אשליה של 'תקומה' ואמון באוטופיה של המדינה היהודית, כפי שהיא מתוארת בשיר 'פה בארץ חמדת אבות'. ענבל אינה מתווכחת עם המיתוסים וגם אינה שוללת אותם. היא מציגה בפנינו עובדות, איתן קשה להתווכח: "חָלָב חָמוּץ וְגַם דְּבַשׁ מַר הָאָרֶץ מְנִיבָה". כאן מזכירה לנו ענבל את האשליה העתיקה, ואת ההבטחה המחודשת של אלוהים למשה להעניק לעם העבדים את ארץ כנען (לאחר שישמידו את תושביה): "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג, ח). ארץ-ישראל מעולם לא שפעה חלב ודבש, אבל אין פיתוי גדול מזה לעם עבדים הנודד במדבר. בכפר הבולגרי, שבו אני גר, בכל בית חולבים את הכבשים והעזים, וגם מייצרים דבש. אבל ענבל הופכת את משמעות ההבטחה, והופכת אותה למטפורה. במדינת המלחמה ה"חָלָב חָמוּץ" וה"דְּבַשׁ מַר", ולכן יש לייבא אותם מארצות אחרות. ומה נותר, בעיני ענבל? "מִשְׁפַּחַת שְׁכוֹל - שִׁגְרַת יוֹם חוֹל, וְאֵיבָה עַתִּיקָה שֶׁמְּכַסָּה עַל הַכֹּל". זוהי שגרת החיים של המדינה היהודית: שנאה ומלחמה ושכול. נדמה, שרוחה של ענבל, שמתה לפני עשרים-ושבע שנים, ממשיכה לרחב על מה שנותר מן התרבות העברית, גם היום, והיא קוראת לציבור הישראלי להפסיק ללכת כצאן לטבח, ולצאת להפגין ברחובות: "בְּרֹאשׁ מֻרְכָּן נַמְשִׁיךְ לִסְבֹּל, אוֹ שֶׁנִּצְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל: אִי־אֶפְשָׁר לִקְנוֹת גַּן־עֵדֶן בְּדָם". את המשפט שמסיים את השיר כדאי להנציח בכתובת על כל קיר: "אִי־אֶפְשָׁר לִקְנוֹת גַּן־עֵדֶן בְּדָם". אני משער שענבל רמזה במשפט הזה על רצח רבין, אבל הוא נכון גם היום. הכוח, המלחמה, הנטרול והחיסול והחישוף והכיבוש והדם הרב שנשפך ברגע זה וימשיך להישפך, אינם מבטיחים גן-עדן ולא "חָלָב וּדְבָשׁ" ולא חיים ולא ביטחון. הם מבטיחים רק מוות ושכול. פעם, כשנולדתי, גם ירושלים היתה עיר ספר, והגבול עבר לא רחוק מגדר ביתנו בשכונת אבו-תור. המלחמה מעולם לא הסתיימה, וכשנשלחתי לסיני במלחמת יום-הכיפורים ראיתי דם, וגופות שרופות, והטראומה מלווה אותי עד היום. את גן-העדן ואת החלב והדבש לא ראיתי מעולם, עד שבחרתי לחיות במקום טוב יותר, בכפר הבולגרי שבו כמעט בכל חצר חולבים את העזים והכבשים, ומייצרים דבש. אולי זו הארץ המובטחת.
הסתיו בכפר הבולגרי יפה במיוחד,
ובכל בוקר אני יוצא לראות מה התחדש בנהר הזורם מתחת לחלוני,
לגלות את הצבעים החדשים,
את נקודת המגע עם המים, שיוצרת השתקפות,
את מקומות המסתור הקטנים, מתחת לעצים,
את הצמחיה הנשטפת במי הנהר,
ואת הציורים שמשתקפים במים הזורמים,
שנראים לעתים כמו קטע בציור של מרדכי ארדון,
ולעתים כמו בד ציור המשתנה כל הזמן.
אני בודק את מה שעושים המים לאבן,
ומה הם עושים לאבן אחרת,
בשעה שהעלים הנושרים שטים בזרם,
או נושרים לאטם, ![]() על חלוקי האבן שעוד מעט, אחרי הגשם, יכוסו שוב במים.
אני שב לביתי, בקצה הכפר,
ומגלה ורד קטן שמתעקש לפרוח לפני החורף.
שבת שלום, |
|
אתם מוזמנים לקרוא את התרגום החדש שלי, שתרגמתי לפני שנים אחדות,
וגם את השיחות שלי עם הנסיך החכם הזה.
אפשר להזמין את הספרים רק בעותק דיגיטלי (10 יורו). להזמנה, כתבו לי: drorgreen@gmail.com או בווטסאפ: 00359-888-306092 |
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.






















