445. רות נצר: אילו הייתי רואה

לפני כחודש קראתי בספרה החדש של רות נצר, 'הגוף היחיד' (הוצאת 'ספרא', 2015), וכתבתי על השיר 'לכתוב'. עכשיו, כשרציתי להחזיר את הספר אל מדפי השירה, קראתי בו שוב, וגיליתי שהספר נותר על שולחני כדי שאשוב ואהרהר בשיר 'אילו הייתי רואה'. 

בשיר אחר מתוך הספר הזה, 'מה את רואה', כתבה רות על החיבור בינה לבין עולם הטבע: "אֶת עַצְמִי וּבְשָׂרִי אֲנִי רוֹאָה בַּיָּרֹק הַזֶּה". היא תיארה את המציאות כפולת-הפנים, שתחושות של ביטחון וחרדה מעורבות בה, וסיימה את השיר בשאלה ספקנית: "אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ, עוֹלָם, הַאִם אַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי, עוֹלָם אָהוּב שָׂנוּא, עוֹלָם עָלוּב מְפֹאָר שֶׁלִּי?". 

השיר 'אילו הייתי רואה' זעזע אותי, משום שהוא אינו עוסק בשאלת הדרך שבה אנו מתבוננים במציאות, ובשאלה אם המציאות 'רואה' אותנו, אלא בשאלה המוסרית הנובעת מן ההכרה בכך שרוב הזמן איננו רואים את מה שמתרחש סביבנו. 

לא במקרא איננו רואים את מה שקורה סביבנו. המציאות מאיימת ומעוררת חרדה, וכדי שהחרדה לא תשתק אותנו אנחנו מתעלמים ממנה ככל האפשר ויוצרים לעצמנו באופן מלאכותי תחושה של מקום בטוח, כל עוד איננו נמצאים בסכנה מיידית. 

כשההתעלמות מן המציאות הלא נעימה הופכת להרגל היא מחלישה גם את היכולת האמפתית שלנו, ומסתירה מאיתנו את סבלם של האחרים. שחיקת האמפתיה הופכת אותנו לפסיביים ומשבשת גם את הקוד המוסרי הבסיסי ביותר שלנו, המוכר בשם 'חוק השומרוני הטוב'. 

מקורו חוק השומרוני הטוב בנצרות, והוא מחייב כל אדם לסייע למי שנמצא במצוקה ללא תנאי וללא תמורה. במדינות רבות באירופה ובארצות-הברית נוסף חוק השומרוני הטוב לספר החוקים, ובשנת 1998 נחקק בישראל חוק דומה (המבוסס על המצווה "לא תעמוד על דם רעך", ויקרא י"ו, ט"ז), המחייב הגשת עזרה לזולת, במיוחד כשהוא מצוי בסכנת חיים. 

בשיר 'אילו הייתי רואה' מתארת רות את ההתעלמות של כל אחד מאיתנו מחוק השומרוני הטוב, ומחוסר הנכונות שלנו לראות את סבלם של האחרים. "אִלּוּ הָיִיתִי רוֹאָה הָיִיתִי עוֹזֶרֶת?", היא שואלת, ובעצם השאלה היא לוקחת אחריות לעצימת העיניים שמונעת ממנה לראות את כאבם ואת יסוריהם של אחרים. היא אינה מחפשת תירוץ שיחפה על ההימנעות. כשהיא שואלת, "הָיִיתִי חוֹבֶשֶׁת אֶת פִּצְעֵיהֶם בְּחֻלְצָתִי שֶׁאֶקְרַע לִרְצוּעוֹת בַּד לַחְסֹם אֶת הַדִּמּוּם שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק?" היא מזכירה לעצמה ולנו את האחריות המוסרית שלנו לסבלם של הסובבים אותנו, וכשהיא שואלת אם היתה "חוֹלֶקֶת אִתָּם אֶת לַחְמַם" היא מזכירה לנו שאין לנו זכות לשפע בעולם שיש בו אנשים רעבים. 

המוסר האנושי הוא ביטוי ליכולת האמפתית שלנו, המאפשרת לנו לחוש בגופנו את כאבו של הזולת. היכולת הזו היא הבסיס לקיומה של הציוויליזציה ולשיתוף הפעולה שמאפשר לנו לחיות יחד בעולם. התרבות האנוכית, התחרותית, הקפיטליסטית, מאפשרת לנו להתעלם מן המחויבות הקהילתית שלנו, להשתיק את היכולת האמפתית ולוותר על המוסר. 

בעולם כזה, כותבת רות, "הַאִם הָיִיתִי מְסֻגֶּלֶת לֶאֱכֹל, לִישֹׁן, אִלּוּ הָיִיתִי רוֹאָה מָה שֶׁאֵינִי רוֹצָה לִרְאוֹת?" התשובה פשוטה. בעולם כזה, שבו אנחנו מעדיפים לחיות חיי שפע ונוחות על חשבון עבודה זולה שנעשית בארצות אחרות, ובעולם כזה, שבו אנחנו זוכים לחופש וזכויות, כשאחרים לידינו חסרי-זכויות, כולנו "יְרֵאִים מִפְּנֵי הַבַּלָּהָה, מַטְמִינִים רֹאשׁ מִפְּנֵי הָאַשְׁמָה". המציאות המוסרית שבה אנו חיים היא מציאות בלתי-נסבלת, ההופכת את כולנו אחראים לפשע. 

"אִלּוּ הָיִיתִי רוֹאָה", כותבת רות, ומשאירה את השאלה פתוחה. אין תשובה לשאלה זו, משום שלבחירה המוסרית יש מחיר נורא, הכולל נידוי אישי וחברתי וגם סכנת חיים. אי-אפשר לראות, כותבת רות, משום שאם נפקח את עינינו בפני הזוועה הסובבת אותנו נחשף ל"שַׁלְהֶבֶת שׂוֹרֶפֶת עַיִן". זו, כמובן, מסקנה פסימית, טרגית, המניחה שמי שיפקח את עיניו (במובן המוסרי) יתעוור, ולכן גם הוא לא יוכל לראות את אותה מציאות ולנקוט בצעד מוסרי מתוך בחירה. 

השיר הזה זעזע אותי, משום שהוא נוגע בחולשה הגדולה ביותר שלי. אינני יכול שלא לראות. אני רואה איך החרדה הקיומית הטבעית הופכת אותנו, בני-האדם, למפלצות. אני רואה יום יום לנגד עיני את גופותיהם השרופות של מי שהרגתי במלחמה, אני רואה את תאוות הבצע הגוזלת ממיליארדי בני-אדם את לחמם ואת יכולתם להתפרנס בכבוד, אני רואה את מי שחי תחת כיבוש אכזר ואני רואה את העבדים בסדנאות-היזע במזרח שמייצרים את המוצרים הזולים שאנחנו קונים. אני זוכר את שני מיליון בני-האדם שברית-המועצות טבחה באפגניסטן ואת מאה אלף האזרחים שארצות-הברית טבחה בעיראק, ואני רואה מיליוני בני-האדם הבורחים מאפריקה כדי להציל את חייהם. 

השיר הזה מזעזע אותי עכשיו, משום שאני יודע מה מחיר הראיה. התרחקתי מן הארץ בה נולדתי משום שלא יכולתי להמשיך לראות את מה שמתחולל בה, אבל אינני יכול להתרחק מחוק השומרוני הטוב. הראיה כואבת, משום שלמרות כל מאמצי אינני יכול להיות השומרוני הטוב. אינני יכול להתרחק לגמרי מן הרוע והשחיתות, אינני יכול למנוע את כל הסבל בו אני פוגש ואינני יכול לחלוק עם אחרים בכל מה שיש לי. בצער גדול אני ממשיך, בצמצום, להשתמש בכסף, שהוא המכשיר העיקרי לשימור העבדות בת-זמננו, וככל שאצמצם את הצריכה תמיד ארכוש משהו שנוצר בסין, שהיא הגדולה בדיקטטורות שהיו מאז ומעולם. 

ה"שַׁלְהֶבֶת" המוסרית שרות נצר מעמידה בפני "שׂוֹרֶפֶת אֶת עֵינַי" וכופה עלי את הכאב הזה שמזכיר לי את חובת האמפתיה, את חוק השומרוני הטוב ואת הידיעה שאני אישית אחראי גם לשאר בני־האדם ולרווחתם. 

ה"שַׁלְהֶבֶת" המוסרית "שׂוֹרֶפֶת" ולעתים יש לה מחיר כבד. מדי פעם אני מצטער, כשאני נמנע מלבעור בשלהבת המוסרית, אבל אף פעם לא הצטערתי כשהאש הזו גרמה לי לוותר על חברים, על כסף או על כבוד.

האש הזו מושכת אותי, ומדי בוקר אני משתאה לקראתה כשאני צופה בה חודרת מבעד לאפלה, 

מבעירה את הנוף כולו, 

והופכת לאור. 

בלילות החורף אני מרותק לאש הבוערת בקמין, 

ואני מתמכר לאורם של נרות חנוכה. 

אבל בזמן שאני נהנה מאורם של הנרות, אינני שוכח שהנורים צומחים מתרמילים של רובה עוזי, 

בחנוכיה שאני עצמי יצרתי ממתכת בבית-הספר היסודי 'בית-הילד' בירושלים, במרכזיה למלאכה. אני אוהב את החנוכיה הזו, שמלווה אותי כל חיי, אך אינני גאה בתרבות שבתוכה היא צמחה. 

אני אוהב את כדורי האש, שהם בתי-אור עשויים חימר, 

פרי עבודתה של אפרת, בדרכם אל התנור. 

אני אוהב את אורה של המוסיקה, שממלאת את ביתנו, 

וממלאת את ילדינו, 

ואני אוהב את השמחה שממלאת אותם באור. 

בחורף האור הרך עוטף את בתי הכפר, 

ומאדים את הפלפלים התלויים לייבוש. 

באור החורפי יוצאים העזים למסע אכילה אחרון, לפני הימים הקפואים, 

ואנחנו פוגשים את ונטה שכנתנו בשדה שליד הבית. 

העץ הנשקף בחלוני מוקף באור ערפלי, קסום. 

הנוף העוטף את הכפר הופך לציור יפני, 

עטור עננים רכים, מסתוריים. 

את חג החנוכה מחליף עכשיו חג הכריסטמס המתקרב, 

וגם העץ שלנו, בחצר, מואר כולו. 

 שבת שלום,

דרור