589. דני וולך: הבית הנוסע

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 589, שנה שתים-עשרה, ספטמבר 2018

פעם, לפני שרשתות הספרים השתלטו על כל חנויות הספרים בישראל, העלו את מחירי הספרים וחיסלו את כל מה שאינו 'רב-מכר' היו בישראל כשלוש-מאות חנויות ספרים לא גדולות במיוחד, שבעליהן הכירו את הספרים שמכרו, והוצאות הספרים הוציאו לאור ספרי פרוזה ושירה והשקיעו לא מעט בתרגום ובעריכה.

באותם ימים גם אני עסקתי בהוצאה לאור, והדפסתי על חשבוני ספרים שהיו חשובים בעיני כמו תיאורי-המקרים של פרויד, או ספרי שירה של יונה וולך וגבריאלה אלישע ובני שבילי ואחרים. לא ציפיתי להתעשר ממכירת הספרים, אבל בדרך-כלל מכירת הספרים כיסתה את עלויות ההפקה וההדפסה וגם הותירה משהו להוצאה לאור של ספרים נוספים. עשיתי זאת מאהבה.

בשנים האחרונות (התהליך החל לפני כשלושים שנה) המונופול של שתי רשתות הספרים השתלט גם על הוצאות הספרים הגדולות, ועמלת ההפצה המופרזת (70-80% ממחיר הספר) לא מאפשרת להוצאות הספרים הקטנות לכסות את עלות הדפסת הספרים (זו הסיבה לתרגום הגרוע, ולהיעדר העריכה וההגהה, ולעיצוב החובבני של רוב הספרים). ספרי שירה כבר מזמן אינם נמכרים בחנויות הספרים, והמו"לים אינם מוציאים ספרי שירה על חשבונם. הוצאות הספרים הקטנות אינן מתפרנסות ממכירת ספרים, אלא מהפקת ספרים בתשלום למשוררים ולסופרים. זו הסיבה שחלק מספרי השירה החדשים מספקים גם צרכים אחרים של המשוררים, המשלמים עבור ההפקה, והם כוללים גם ציורים והרהורים ולעתים גם מוסיקה. 

ספרו של דני וולך, 'רחוק, אני שומע' (הוצאת 'זמנים לשירה', 2018), מודפס בפורמט קטן, בכריכה קשה, ומעוצב כספר ילדים עם שערים מאוירים, ונוסף לו גם דיסק שבו שנים-עשר שירים מולחנים (המשורר הוא גם מוסיקאי). 

השיר הפותח את הספר, 'הבית הנוסע', ואולי מוצג בו כמוטו (מלות הסיום של השיר משמשות ככותרת הספר), לכד את עיני ועורר בי אסוציאציות ומחשבות. תחילה נזכרתי בציוריו היפים של הצייר הירושלמי מני סלמה, אותם צייר על ריבועי נייר כתומים קטנים, ואשר מהם יצרתי את ספרו המשותף עם מרים איתן, 'צירופים'. לפני כשלושים וחמש שנים צייר מני את 'הבית הנוסע' בקווים פשוטים, כמעט מופשטים, ותיאר באופן מופלא את השבריריות של רעיון 'המקום הבטוח' הטמון במלה 'בית'. 

נזכרתי גם בספרו של איתמר יעוז-קסט, 'בחלון הבית הנוסע'. זהו ספר על משפחה יהודית בהונגריה, בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה. איתמר יעוז-קסט הקים את הוצאת 'עקד' (וגם 'טרקלין', ו'חלונות', ו'גוונים', שבהם הוציא לאור בתשלום ספרי שירה, בשנים שבהן עדיין נהוג היה להדפיס ספרי שירה). בספר 'משירי איתמר יעוז-קסט' (הוצאת 'עקד - סידרה קטנה לשירה', 1970), חזר יעוז-קסט על רעיון 'הבית הנוסע'  בשיר שבו הוא משוחח עם אביו על הגורל ועל המוות: 

אַךְ לְתוֹךְ גּוּפִי הַמּוּסַב אֶל הֲוָיָתְךָ דָּהֲרוּ בָּתִּים בָּהֶם הֶלַנְתָּ

אֶת פַּחְדְךָ בַּלֵּילוֹת, תָּמִיד בִּמְנוּסָה ‏כְּאִילָנוֹת בְּחַלּוֹן בֵּיתְךָ הַנּוֹסֵעַ. 

בני ציפר, במאמר על המעבר מן העיר אל החיים בתנועה המתמדת של הטבע, טוען שאת המושג 'הבית הנוסע' טבע המשורר הצרפתי אלפרד דה ויניי (Alfred De Vigny, 1797-1863), בשירו 'בית הרועה' (La Maison Du Berger). 

אינני יודע, כמובן, למה התכוון דני וולך בשיר על 'הבית הנוסע', אבל זו, בעיני, גדולתה של השירה: היא מעוררת בי מחשבה חדשה על פשר המלים ועל האופן בו אני מתבונן בעולם. לא את השיר אני חוקר בהרהורי, אלא את המחשבה שהוא מעורר בי. 

כמו ב'בית הרועה' של אלפרד דה ויניי גם דני וולך מתאר את היצאה מנכסי הדלא-ניידי של העיר, ואת תחושת השחרור כאשר "הַבַּיִת שֶׁלִּי נוֹסֵעַ". כשבחוץ הנוף משתנה, מאזן המשורר את חרדת-השינוי בשמירה על הקיים בתוך הבית: "בִּפְנִים, מִתְנַגֶּנֶת מַנְגִּינָה עַתִּיקָה". האם לא כך נוהגים כולנו כשאנחנו יוצאים מן הבית אל הרעשים שבחוץ, ומאזינים באוזניות הסמרטפון שלנו למוסיקה מוכרת ואהובה, או כשאנחנו לוקחים איתנו חפץ מוכר או צילום של מישהו אהוב בזמן שאנחנו מתארחים במלון רחוק? 

האיזון בין החדש והישן, בין השינוי והאחיזה בהרגל, מתערער כאשר 'הבית הנוסע' "לְפֶתַע עוֹצֵר, ‏דֶּלֶת נִנְעֶלֶת בְּקוֹל חֲרִיקָה". עכשיו שוב מתחלפים התפקידים. 'הבית הנוסע' הופך להיות בית שיש לו מקום קבוע, גם אם באופן זמני, וצריך לשוב ולאזן בין החוץ והפנים. אולי כדי להדגיש את המצב הפרדוקסלי מתאר המשורר משהו שמנוגד לציפיה ולהיגיון: "דֶּלֶת נִנְעֶלֶת בְּקוֹל חֲרִיקָה", בזמן שדלת היתה צריכה להיפתח. 

במקום לצאת אל הנוף, מציע המשורר לשנות את הבית עצמו, והוא "מֵסִיר דְּלָתוֹת, חַלּוֹנוֹת, ‏שׁוֹקֵעַ בְּכֻרְסָה פִּרְחוֹנִית". במקום לצאת אל הנוף החדש, הלא-מוכר, המאיים, הוא מסלק את הגבולות ומכניס את הנוף פנימה, אל תוך הבית, עד שנדמה לו שהבית עצמו, המוקף בנוף הפורח, הופך להיות "כֻּרְסָה פִּרְחוֹנִית". 

כמו החיים עצמם, גם הבית הנודד אינו יכול למצוא לעצמו מקום קבוע, ומה שלרגע נדמָה כ"כֻרְסָה פִּרְחוֹנִית" נוחה ונעימה, נעלם לעת שקיעה. ושוב  "לַּיְלָה, הַבַּיִת נוֹדֵד", ומה שנותר על החלון כגבול עדין וזמני, גם הוא נעלם: "הַלַּיְלָה, הַבַּיִת נוֹדֵד, ‏וִילוֹן הַקְּטִיפָה אוֹבֵד בָּרוּחַ". 

המושג 'בית' מקביל לצורך האנושי הראשוני בתחושה של 'מקום בטוח', ולעומתו 'בית נוסע' הוא דימוי המערער את הצורך הזה. אנו זקוקים לתחושה של מקום בטוח שתסתיר מאיתנו את חרדת-המוות ואת העובדה שאנחנו בני-תמותה, וכל חיינו אנחנו נעים בין ההרגלים והתבניות לבין השינויים והחרדות. 

מושג 'הבית הנוסע' מאפשר לנו לזהות בתוכנו את המיומנויות הרגשיות המאפשרות לנו להתאים את עצמנו למציאות המשתנה סביבנו, כדי להימנע ממשברים. 'הבית הנוסע' כולל בתוכו את המוכר והקבוע יחד עם השינוי ההכרחי. בתרבות המערבית של מאתיים השנים האחרונות מסמל 'הבית הנוסע' גם את הרצון לצאת מחיי העיר הרועשים אל הטבע ההולך ומתרחק מאיתנו. 

'הבית הנוסע' של דני וולך אינו מציע תחושה של 'מקום בטוח', והוא דומה יותר לחלום שתחושות האיום והרוגע משמשות בו בערבוביה. אם, בתחילת השיר, מייצגת "מַנְגִּינָה עַתִּיקָה" את האחיזה במוכר והבטוח, השיר מסתיים בצליל אחר, לא מוכר והרבה פחות בטוח: "רָחוֹק, אֲנִי שׁוֹמֵעַ ‏קוֹלוֹת". 

גם שיר הוא מעין 'בית' של מלים, 'מקום בטוח' שיצר המשורר, העובר מקורא לקורא ומעורר בו מחשבות משלו על בית ועל שינוי. לפעמים, במפגש הבוקר שלי עם הילדים, הפותח עוד יום של חינוך ביתי, אנחנו קוראים שיר, ואחר-כך גוזרים את מלותיו ויוצרים ממנו שיר חדש. השבוע קראנו את שירה של לאה גולדברג, שהתאים מאוד לשנה החדשה.  

אנדה מצאה בשיר אופטימיות, 

מאיה גילתה בו את החזרה והעקביות, 

יונתן ראה בו גם את הצל המאיים,  

ואני חיפשתי בו אהבה ושיתוף. 

עד לא מזמן היינו משפחה גדולה, של אבא ואמא וארבעה ילדים. בראש-השנה הזה נותרו רק אבא ושלושה ילדים (מוריה נסע לחודש לעיר הספרים האנגלית היי-און-וויי). 

אנחנו שומרים על שגרת חיי הבית, ואנחנו מבשלים יחד, 

טועמים, 

ואוכלים, 

ואופים עוגות דבש, 

וגם יוצאים אל הטבע הנוסע סביבנו, 

פוגשים בשכן המכין את עצי ההסקה לחורף,  

דרור