578. מרים איתן: הלחם והיין

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 578, שנה שתים-עשרה, יולי 2018

לפני שלושים וארבע שנים מסרה לי המשוררת מרים איתן (1935-2015) פואמה המורכבת מעשרים-ושנים שירים, וביקשה שאעזור לה להפוך אותה לספר, אולי בצירוף איורים. תחילה הרתיעה אותי המחשבה על איורים, משום שכוחה של השירה נובע מהדימוי הנוצר מחדש בכל קורא המפרק את השיר ומרכיב אותו במחשבותיו, כדי להעניק לו פשר. אבל נזכרתי בציורים הקטנים של הצייר הירושלמי המופלא מני סלמה, רישומי עט על ריבועי נייר צהובים-כתומים בגודל 10X10 ס"מ, שבאופן מופלא יצרו צירוף מיוחד במינו בין הטקסט לבין הסיפור שיצרו הציורים. זו הסיבה שבחרתי לספר את הכותרת 'צירופים'. מרים העניקה לי יד חופשית בעיצוב הספר, שלא יועד להימכר באופן מסחרי, ועד היום הוא בעיני היפה מבין ספרי השירה שעיצבתי. 

לפני שלוש שנים, עם פטירתה של מרים, כתבתי כאן על הספר הזה, ועכשיו, כשפתחתי אותו שוב, קראתי את אותו השיר באופן שונה. השיר לא השתנה, כמובן, אבל אני השתניתי ונסיבות חיי השתנו, והשיר הזה מאפשר לי להביט בהם במבט חדש. 

מרים איתן נולדה בזאגרב, יוגוסלביה, ועלתה לישראל בשנת 1940. היא למדה היסטוריה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, ובזכות לימודי הדנית בדנמרק תרגמה את כתביו של הפילוסוף סרן קירקגור לעברית. כשהיכרתי אותה היא לימדה בבית-הספר התיכון 'בית-חינוך' בירושלים, ולאחר מכן ניהלה את 'בית עגנון'. היא היתה נשואה לשופט דובי איתן, שהיה סניגורו של דמיאניוק, ומת בנסיבות לא ברורות לאחר שקיבל איומים רבים על חייו. היא פרסמה חמישה ספרי שירה. לפני שלושים ושש שנים, כששלחתי את שירי 'פיוט' בדואר למנויים, שלחתי גם את שיריה הפוליטיים 'עוד חורף בלבנון' ו'פאטמה'. 

בשיר ובציור אני מוצא ביטוי מזוקק של פרדוקס הזוגיות. השיר מורכב מארבע שורות במשקל מרובע, היוצרות על הדף ריבוע של מלים המבטא תחושה של בית או מקום בטוח, המסמלים את מהות הזוגיות. 

בצמצום ובחסכנות מתארת מרים 'תמונה מחיי-נישואין' ובה בני-הזוג יושבים זה מול זה, משני צידי השולחן, וביניהם "לֶחֶם וְיַיִן". מדוע לחם ויין? משום שאלו שני המרכיבים המבטאים את הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר: את הצורך במזון (הלחם, כלומר החיטה, הוא המזון האנושי הבסיסי ביותר מאז המהפיכה החקלאית, והוא אפשר את יצירת הציוויליזציה האנושית) וב'ערך מוסף' (היין הוא המשקה הנאצל ביותר, משום שהוא אינו נועד רק להרוות את צמאוננו אלא גם לרומם את רוחנו). 

לא במקרה נזכרים היין והלחם במהלך ההיסטוריה האנושית בתרבויות שונות כמה שמחבר בין בני-האדם, וגם כמה שצריך לברך עליו בטקסים דתיים. אפשר למצוא את הלחם בטקסי הקורבן הקדומים, ואת היין בפולחן דיוניסוס. גם בתנ"ך חוזר הצירוף "לֶחֶם וְיַיִן" כבר בספר 'בראשית', ואת חשיבותו אפשר למצוא בדברי החכמה של דוד המלך בספר 'תהלים' (פרק קד, פסוק טו): 

וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ 

לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן 

וְלֶחֶם לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד 

לכאורה מתארת מרים חוויה אינטימית אישית, "לְאוֹר הַנֵּר, לְלֹא מִלִּים", המתמצתת את מהות הזוגיות: "חָלַקְנוּ לֶחֶם, יַיִן". החרדה הקיומית, אליה אנחנו נולדים, הופכת אותנו לאנוכיים ותוקפניים, ומקשה עלינו לחיות זה עם זה. רק בזכות תרגול של שנים, המאפשר לנו לפתח את היכולת האמפתית שלנו, אנחנו יכולים לוותר על האנוכיות, לחלוק ולשתף אחרים בחיינו. הביטוי הראשון של היכולת האמפתית הוא יצירת הזוגיות, והוא מתפתח למשפחה ולקהילה, שהם הבסיס לציוויליזציה האנושית. 

מרים מתארת את יכולת השיתוף באפשרות לחלוק "לֶחֶם, יַיִן", כלומר את הצרכים הבסיסיים ביותר, וגם את הערך המוסף שלנו, המאפשר לנו לשמוח ולשמח זה את זה. 

אינני יודע אם מרים רומזת בשיר הזה על ה'קידוש' בסעודת השבת, שבו מברכים היהודים על הלחם ועל היין ('פרי הגפן'), או אולי על טקס המיסה הנוצרי, שבסיומו מעניק הכומר למאמינים לחם ויין, המאפשרים להם להתאחד עם גופו ועם דמו של ישו. ואולי היא מרמזת על מחזור שיריו של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין (1770-1843), 'לחם ויין'. האסוציאציות שהשיר הזה מעלה בנו מקשרות את רעיון הזוגיות להיסטוריה של הקהילה האנושית. 

אבל לעתים הזוגיות הבסיסית, המממשת את האמפתיה באמצעות שיתוף בצרכים הראשוניים, אינה מספיקה. מה שנדמה לרגע, "לְאוֹר הַנֵּר", כחיבור אנושי, הוא אולי תוצאה של התאהבות, המבטאת את הצורך בשיתוף יותר מאשר את השיתוף עצמו. הקשר האינטימי הזה, הגופני, הוא קשר "לְלֹא מִלִּים", וחסרה בו השפה המשותפת שהיא לעתים תוצאה של חיים משותפים לאורך זמן רב. 

שתי השורות האחרונות של השיר מתארות את כשלון ההתאהבות. כשאנחנו מתאהבים אנחנו שוכחים את מנגנוני ההגנה ואת החרדה הטבעית שלנו מפני זרים, ומוכנים לחלוק הכל, גם את האינטימיים והחבויים שבאיברי גופנו, שהם ה"לֶחֶם וְהַיַּיִן" שלנו. לעתים עוברות שנים רבות עד שאנחנו מגלים שלמרות התשוקה והשיתוף יצרנו רק הרגלים, כמו הארוחה המשותפת משני צידי השולחן, שאין בהם אינטימיות. 

מה שמאפשר את הזוגיות ואת האהבה היא האמפתיה, שהביטוי המיידי שלה הוא 'קשר עין'. האמפתיה מאפשרת לנו להתבונן בזולת ולהרגיש את הכאב או את השמחה שלו. זוגיות טובה וקרובה מעצימה את היכולת האמפתית שלנו, ומאפשרת לנו להבין זה את זה "לְלֹא מִלִּים". אבל המשוררת אינה מוצאת בעיניו של האהוב את הניצוץ האמפתי. "לַשְּׁוָא חִפַּשְׂתִּי בְּעֵינֶיךָ", היא מבטאת את התסכול ואת הצורך הנואש "לִמְצֹא לוּ שֶׁמֶץ מַחְמַדִּים" בעיני אהובה. 

לרגע נדמה שבמלים "לִמְצֹא לוּ שֶׁמֶץ מַחְמַדִּים" מרחיקה אותנו המשוררת במלים 'גבוהות' מן הקשר הבלתי-אמצעי המתואר בתחילת השיר. אבל זו רק הטעיה מחוכמת ועצובה, שהיא למעשה רק וריאציה על הביטוי "לִמְצֹא חֶן בְּעֵינֵיךָ". משמעות המלים "לִמְצֹא מַחְמַדִּים בְּעֵינֵיךָ" אין פירושה שמשהו מסתתר בעיניו של האהוב, אלא שהאהוב "חוֹמֵד" את בת-זוגו. כאשר המשוררת אינה מוצאת "מַחְמַדִּים" בעיניו של אהובה, היא יודעת שנותרה רק המסגרת החיצונית של האהבה, אך האמפתיה כבר אינה שורה במעונם. 

גם מני מצליח, "לְלֹא מִלִּים", לתאר בציור בתמצות ובאכזריות את הסיטואציה הזוגית, שבה אין 'קשר-עין' בין היושבים משני צדי השולחן, בשעה שה"לֶחֶם וְהַיַּיִן" שעל השולחן מתעכלים במעיהם, החשופים לעיני המתבונן. 

את המלים של של מרים ואת הציור של מני אני חווה עכשיו בגופי, כשאני מגלה כמה שברירית היא הזוגיות, וכמה מהר היא מתפוגגת כשמפסיקים לטפח אותה. זוגיות אינה נובעת מאהבה. אהבה היא תוצאה של זוגיות טובה. זוגיות טובה נובעת מהתכווננות משותפת, יומיומית, וכשאחד הצדדים פורש, הזוגיות מסתיימת. אינני מתייאש. הדרך שפיתחתי (האימון הרגשי) מאפשרת לי להתכוונן מחדש למציאות הסובבת אותי ולמצוא את היתרונות במצב החדש. 

יופיו של העולם מתעלם מרגשות אנושיים, וממשיך לחלוק את השפע שלו, 

כשמה שמחוץ לחלון מאיר את מה שבתוך החדר. 

אני ממשיך לשמוח בילדי, שמגלים את השפע שהטבע מעניק לנו, 

על עץ התות,  

בין עצי החורש שליד הנהר, 

שאפשר לקפוץ מתוכם, 

כדי להתבונן בעולם בשמחה ובעצב. 

בית-הסופרים החדש שלי טובל בירוק, 

מוקף בתפוחים, 

ובגפנים, 

ובשכנים חביבים, 

הממחזרים את השטיחים הירוקים של הטבע. 

העזים שוב יוצאות אל המרעה, כמדי בוקר, 

דרור