319. אנטון שמאס: זה לא

בעריכת דרור גרין

 

יולי 319

בשבועות האחרונים שלחתי לכם שירי-ילדים של יונה וולך, שלא פורסמו, וגם את השיר 'תותים' מן הספר 'שירים אחרונים' שהוצאתי לאור לאחר מותה, ובאופן אסוציאטיבי חשבתי על אנטון שמאס, שאהב את יונה, והיה היחיד מבין חבריה, שבאמת אהבה (כך סיפרה לי), ותמיד אהבה לספר שגם אמה אהבה אותו מאוד. 

אנטון שמאס, ערבי נוצרי שנולד בגליל, הוא סופר ומשורר עברי שחי בארצות-הברית. אנטון כתב על יונה בשיריו, וכבר שלחתי בעבר את 'שיר הילדה צמרפלדה' מתוך ספרו 'שטח הפקר'. גם ב'שיר האיילה' כותב אנטון על  אהבתו ליונה, ומצטט מתוך שיריה: 

הָיֹה הָיְתָה אַיָּלָה מְתוּקָה וּשְׁחֹר־עֶרְוָתָהּ מְדֻיָּק לְהַפְלִיא. 

גם בשיר 'אבשלום', המרמז על שיר אחר של יונה, כותב אנטון: 

וַאֲנִי רָצִיתִי לְאָהֳבְךָ בִּלְּחִישָׁה. 

בשיר 'זה לא' כותב אנטון על כישלון האהבה, ונדמה לי כי הוא מתייחס לפרידה מיונה וולך. השיר נפתח במשפט אירוני, כואב: "בָּרֶגַע הָרֵיק, בְּטֶרֶם עָזְבָה, גִּלְּתָה שֶׁהָאַהֲבָה הִיא עִנְיָן פְּרָטִי." והוא ממשיך בדימוי האכזרי ביותר שאפשר לייחס לאהבה: "וּבְדוֹמֶה לַאֲרוֹן מֵתִים - מָקוֹם יֵשׁ בָּהּ לְאָדָם אֶחָד." 

זה דימוי אכזרי, משום שהוא מנסה לחבר בין שני הקצוות של הטבע האנושי, שלעולם לא ייפגשו. בקצה האחד נמצאת חרדת-המוות, המשותפת לכולנו מרגע היוולדנו, משום שאנחנו יודעים שאנו צפויים למות, ולכן אנחנו משתדלים להתעלם מכך ככל האפשר. אבל חרדת-המוות משתקת אותנו, ולכן אנחנו שואפים לקצה השני, אל תחושת המקום הבטוח, שהיא תחושה זמנית שעלינו לשוב וליצור מדי יום מחדש. וכשאנו משתוקקים וחולמים על המקום הבטוח, אנו משתוקקים אל האהבה, שהיא המקום הבטוח האולטימטיבי. 

אם האהבה היא המקום הבטוח האולטימטיבי, היא מה שמאפשר לנו להתחבר אל הזולת, ולהתגבר על החרדה הבסיסית שלנו מאחרים. הצירוף "הָאַהֲבָה הִיא עִנְיָן פְּרָטִי" מכיל סתירה פנימית, המתעצמת בהקבלה הצינית בין ארון המתים לבין האהבה. 

אם השיר הזה אכן מתייחס ליונה, אני יכול להבין את ההקבלה בין האהבה לבין המוות. כל חייה היתה יונה בצילו של המוות, בשל הטראומה של מות אביה בהיותה בת שש. לכאורה, מאשים אנטון את יונה בכך שאינה יכולה לאהוב, משום שהיא סגורה בעצמה כמו בתוך "אֲרוֹן מֵתִים", ומשום שהיא אוהבת רק "אָדָם אֶחָד", את עצמה. ובאמת, כל ימיה חיתה יונה לבדה, בדירה בדמי-מפתח ברחוב גורדון בתל-אביב, או בבית אמה ברחוב וולך בקרית-אונו, ומעולם לא התחתנה ולא ילד ילד. 

יונה מאוד רצתה בחברתם של אחרים, וקיימה יחסים טובים עם השכנות ברחוב שבו גרה, אבל לא הצליחה לקיים קשר אינטימי וזוגיות לאורך זמן עם גבר עד לשנים האחרונות בחייה. כמו נפגעי טראומה רבים, גם יונה התקשתה לתת אמון באחרים, ואת זה פירש אנטון כ"אֲרוֹן מֵתִים" שבו יש מקום "לְאָדָם אֶחָד". 

בבית השני ניבא אנטון ש"הִיא לֹא תַּגִּיעַ רָחוֹק", והתרחק ממנה כשהוא "נִזְהַר לְבַל תִּגַּע כַּף יָדוֹ בִּזְרוֹעָהּ". הרגשות הקשים הרחיקו אותו ממנה, ו"זְרוֹעָהּ הַחֲשׂוּפָה הִזְכִּירָה לוֹ שִׁיר מֻכָּר". אינני יודע באיזה שיר נזכר אנטון, ואם היה זה שיר שיונה כתבה, אבל לי הסצינה הזאת, שבה האוהב הנעזב מאחל לאהובתו ש"הִיא לֹא תַּגִּיעַ רָחוֹק", מזכירה את מילות השיר של אפרים שמיר, המאחל לאהובתו שנטשה אותו: "לא תדעי אהבה אמיתית לעולם". 

בארבע השנים האחרונות לחייה, שנה לאחר שהכרתי אותה, קיימה יונה יחסי זוגיות עם המוסיקאי יובל ריבלין, שהיה צעיר ממנה בעשר שנים, והתגורר אתה בבית אמה. זה היה קשר שונה ממה שהכירה בעבר, רחוק מעולם השירה, והם חיו בבית הכפרי כמו שני ילדים קטנים. 

לעתים, כשבאתי לבקר בביתה של יונה, היא ביקשה ממני ללוות אותה לספריית הווידיאו כדי לשאול סרטי טבע בהם אהבה לצפות. אולי הידע שרכשה מאותם סרטים הוא המקור לדברי האהובה בבית השלישי של השיר: "לַבּוֹנֶה, אָמְרָה, אֵין שׁוּם מֻשָּׂג, מִשֶּׁנִּסְתַּיְּמָה מְלֶאכֶת כִּרְסוּם הַגֶּזַע, לְאָן יִפֹּל הָעֵץ". את המשפט הפשוט הזה הפך אנטון למשל, המתייחס לעתידם של הנאהבים שנגזר עליהם להיפרד: "כָּכָה זֶה בַּטֶּבַע. וְלֹא הָיָה בָּרוּר: מִי הַנִּמְשָׁל, וּמִי לְבַד". ובאמת לא ברור לנו, הקוראים, אם האהובה ש"גִּלְּתָה שֶׁהָאַהֲבָה הִיא עִנְיָן פְּרָטִי" היא זו שנידונה לחיי בדידות, או אולי זה המשורר שנותר לבדו, וחושש לגעת בזרועה. 

לא קשה להבחין באכזבה, ובכעס, ובתחושת הנטישה של המשורר, ולמרות זאת השיר מסתיים בתחושת געגועים, זו היכולת הרגשית להיאחז בזכרונות כדי לטשטש את חרדת הנטישה. אנטון אינו מספק לנו תיאור נוסטלגי של האהבה שהסתיימה, אבל המשל פותח פתח גם להבנה אחרת של הפרידה. כשם שלבונה "אֵין שׁוּם מֻשָּׂג לְאָן יִפֹּל הָעֵץ," גם אנחנו (והמשורר) איננו יודעים אם אין סיכוי לחידוש האהבה הזו. 

השיר שנפתח באמירה קשה וחד-משמעית על חוסר יכולתה של האהובה לחיות עם אדם אחר, מסתיים בנימה פחות חד-משמעית, המאפשרת פירוש גמיש יותר של הפרידה. אני יודע שיונה המשיכה לאהוב את אנטון גם לאחר שנפרדו, ומקריאת שיריו של אנטון נדמה לי שגם הוא, למרות הכאב, המשיך לאהוב אותה. 

יש משהו עצוב באהבות שלא מתממשות. כשהייתי בגיל בו יונה ואנטון כתבו את שיריהם, גם אני ציפיתי לאהבה קסומה שתמלא את חיי באושר גדול, ועברו שנים רבות עד שלמדתי את מלאכת האהבה הנוצרת בכל יום מחדש, כמו בעבודת הגינה שאינה נפסקת לעולם: "כָּכָה זֶה בַּטֶּבַע". 

והאהבה ממלאת את כל כולי כשאני מתבונן באפרת, עטופה בכל הירוק, קוטפת את יבול השעועית, 

וכשפרי הגן ופרי עולה על השולחן, 

וכשמאיה, פרי אהבתנו, קוצצת את השעועית ומכינה אותה לתבשיל ארוחת-הערב. 

וכמו האהבה,  

צומח בגינתנו מלפפון גדול, 

ממש גדול.

וגם פרי האהבה הזה, יונתן, פורח בגינתנו, 

מטפח באהבה, 

את משפחת החתולים ההולכת וגדלה, 

ומאיה מצטרפת אליו.  

כמוהו גם היא מתחילה לנגן בפסנתר.  

וכשהלילה יורד, היא משתוללת בחצר, 

עם יונתן,  

לאור הירח

שבת שלום,

דרור