386. אוה קילפי: ראיון עם כמון

בעריכת דרור גרין

 

שנה שמינית, אוקטובר 386

אוה קילפי, בת השמונים-ושש, היא סופרת ומשוררת פינית ידועה שזכתה בפרסים רבים  ופרסמה יותר משלושים ספרים, ובהם חמישה ספרי שירה. בשיריה יש מקום מרכזי לטבע, וגם התבוננות חדשה בטבע האדם, ואולי זה מה שקסם לי בהם במיוחד. 

גם השיר הקצר הזה, מתוך הספר 'הפרפר חוצה את הכביש' (הוצאת 'כרמל', 2006, בתרגומו של רמי סערי), הוא דיאלוג בין הטבע האנושי לבין הטבע הצומח בחצר. 

אבל השיר הזה הוא גם ביקורת לא סמויה על עודף התקשורת שמציפה את חיינו, ומתערבת גם במה שבינינו לבין עצמנו. 

מה אתם עושים כשאתם מתעוררים בבוקר? בודקים הודעות בטלפון? קוראים אימיילים? שומעים חדשות? קוראים עיתון? אני גר בכפר קטן ונידח בבולגריה, וכשאני מתעורר אני רואה מבעד לחלון עץ נהדר שצבע עליו משתנה בכל יום, ואת הזריחה הבוערת מעל מטע הדובדבנים, ולמרות זאת אני קם ובודק את הדואר במחשב, חולף על פני החדשות באינטרנט, ולעתים מתראיין ברדיו כשהכתבים צריכים למלא במשהו את זמן התוכנית שלהם, וקוראים עלי במקרה באינטרנט. 

הטכנולוגיה של המאה העשרים-ואחת מציפה אותנו במידע, וכל אחד מאתנו הופך לצרכן ויצרן אינפורמציה, עד שאנחנו שוכחים לראות את עצמנו בעומס הזה של מידע. 

עודף האינפורמציה והתקשורת מרחיקים אותנו מעצמנו, ומן האפשרות להתבונן בעצמנו מבלי להשוות את עצמנו למה שאנחנו רואים ושומעים באינטרנט, ברדיו, בטלוויזיה ובעיתון. אפילו כשאנחנו מנסים להבין את עצמנו, אומרת אוה קילפי, אנחנו עושים זאת במתכונת העיתונאית. 

השיר מתחיל לא בהתבוננות-עצמית, בהתייחסות של המשוררת אל עצמה ואל חייה, אלא כמו בחיים עצמם, בהפסקה זמנית של התקשורת, "אַחֲרֵי שֶׁהַכַּתָּב הוֹלֵךְ". אוה קילפי היא סופרת ומשוררת מפורסמת בארצה, וראיונות עם כתבים הם חלק מחייה. 

אבל הראיונות והחדירה של התקשורת לחיי המשוררת אינם מסתיימים לאחר שהיא נפרדת מהם, אלה הופכים לחלק ממנה. כשהיא יוצאת להשקות את הצמחים בחצר היא מאמצת את מה שחוותה רגע לפני כן, והופכת בעצמה לכתבת: "אֲנִי מְרַאְיֶנֶת אֶת הַכַּמּוֹן בֶּחָצֵר". 

זה משעשע לכאורה, אבל כשהמשוררת שואלת את הכמון בחצר "אֵיךְ גָּמַרְתָּ אֹמֶר לִהְיוֹת תַּבְלִין?" היא אינה מתבדחת. הריטואלים הקבועים והידועים של התקשורות, להם אנחנו מאזינים מדי יום, הם גם שטיפת-מוח המשפיעה על האופן בו אנו חושבים ומתנהגים, וגם על הדרך בה אנחנו מבינים את עצמנו. במקום ליהנות מן ה'כאן-ועכשיו' של חיינו, ומן המקריות המופלאה שמפעילה את הטבע הסובב אותנו, אנחנו מבטלים את זמננו בניסיונות להבין מה גרם לנו להיות מי שאנחנו. במקום ליהנות מריחו של הכמון בחצר, אנחנו תוהים על מה שגרם לו להיות מי שהוא, ובאותו רגע מפסיקים, בעצם, לראות את יופיו של הצמח. 

לפני כמעט ארבעים שנה, כשלמדתי באקדמיה למוסיקה בירושלים, התפרנסתי מהדרכת מקהלה של בנות בבית-הספר היסודי שבו גם אני למדתי. במפגש הראשון ביקשתי מכל אחת מן הילדות לשיר משהו, כדי שאוכל לחלק אותן לקולות. מאוד נהניתי מן השירה, אך לא הבנתי מדוע כולן שרות אל תוך האגרוף הקמוץ שלהן. רק מאוחר יותר, כשסיפרתי על כך למישהו, הבנתי שהן חיקו את הזמרות שראו בטלוויזיה, שבאותם ימים החזיקו בידיהן מיקרופון. 

הדימויים התקשורתיים חודרים למוחנו ומשפיעים על האופן שבו אנחנו חושבים ומתנהגים, מבלי שנבחין בכך, ועל כך כתבה אוה קילפי בעדינות ובהומור בשיר הקטן והמיוחד הזה. 

הרחק מעולם התקשורת מתעורר אצלנו בוקר חורפי ויפה. 

אפרת אינה מדברת עם הצמחים בגינה, אבל היא פורחת ביניהם, ביום הולדתה. 

לקראת החורף היא מוציאה את הגזר מן האדמה, 

מכל הבוץ שדבק בו, 

כדי שאפרת תוכל להכין אותו לחורף,  

אדום ויפה,  

ולצרף אותו לשאר ירקות, שיישמרו במאזה האפל במשך חודשי השלג.  

בגינה עוד פורחת הבמיה,  

החסה החדשה מכינה עצמה לכיסוי שישמור עליה בימי הקור, 

ויונתן אוסף את הדלעות, שבקרוב ייכנסו לתנור. 

מוריה גורף את העלים המכסים את שביל הכניסה לבית,  

ואנחנו מכינים לַבָּנֵה אחרונה, 

לפני שיפסיקו לחלוב את העזים. 

זה הזמן להתחמם ליד הקמין הבוער.   

גם אנדה פורחת בגינה, כמו אמה, 

ומביאה לי ארוחת-צהרים מלבבת,  

שהיא מעצבת בדרכה המיוחדת. 

הלילה יורד על הכפר, וירח חדש מבטיח שמשהו טוב יקרה בקרוב.  

שבת שלום,

דרור 

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).