439. דן ערמון: שם
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
בעריכת דרור גרין
גיליון 439, שנה תשיעית, נובמבר 2015
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. אני זוכר שפעם, לפני שלושים ושלוש שנים, ישבתי בביתו של דן ערמון בירושלים וקראתי את שיריו החדשים, בשעה שהתבוננתי בעץ שבחצר וחשבתי על ההתבוננות של דן בעולם הסובב אותו, התבוננות שהיא המקור לכל שיריו. דן ערמון הוא משורר ומורה לטכניקת אלכסנדר, יליד 1948, שחיבר שישה ספרי שירה (האחרון יצא לאור בשנת 1999). עברו שנים רבות מאז נפגשנו לאחרונה, ואינני יודע אם הוא ממשיך לכתוב. את השיר הזה שלחתי למנויי 'פיוט' בשנת 1984, לפני ימי האינטרנט, כשהוא מודפס ונשלח בדואר במעטפה סגורה. אני אוהב לשוב ולקרוא את השיר הזה, ולהבין אותו בכל פעם מחדש. "להבין אותו" אין פירושו להבין את כוונתו של המשורר, אלא להבין באמצעותו את עצמי ואת השינויים החלים בי. הרי מהי השירה אם לא מראה או חלון פתוח שבאמצעותם אנחנו שבים ומתבוננים בעצמנו או במציאות הסובבת אותנו? פעם, כשקראתי את השיר הזה, חשבתי שדן מדמה את עצמו, כלומר את המשורר שבו, למיתר שבו מתנגן העולם כולו. חשבתי שתיאור הטבע המנגן במיתר מעיד על צניעות, ועל יכולתו של המשורר לוותר על קולו האישי כדי לאפשר לטבע להדהד בו. אפשר, כמובן, גם לראות בכך יוהרה גדולה של המשורר, הרואה בעצמו כסמכות המייצגת את עולם הטבע, כשם שהנביא מייצג את קולו של האל. עכשיו אני קורא בשיר דברים אחרים. ראשית, משום שטעיתי כשחשבתי שדן מדמה את עצמו למיתר, שהרי כתב שהוא רק "קָצֵהוּ הָאֶחָד" של ה"מֵּיתָר". שנית, משום שאין חשיבות בעיני לכוונותיהם של משוררים, אלא למה שהשיר יכול לעורר בקוראים. כעת אני רואה בשיר לא תיאור של משורר, אלא הרהור על הדיאלוג של האדם עם הטבע. משוררים רבים מבטאים בשיריהם את תפיסת העולם ההומניסטית, המציגה את האדם כמרכז העולם ומתמקדת באינדיוויסואל. כשמשוררים כאלו כותבים "אֲנִי" הם מבחינים בכך את עצמם מן העולם כולו, וגם משאר בני-האדם, ומתמקדים בתהליכים הרגשיים והאינטימיים שלהם עצמם. נדמה לי, שדן רחוק מאוד מן השירה האינדיווידואלית, האגוצנטרית, ושיריו כמעט שאינם מתייחסים לאישיות הפרטית שלו. גם בשיר הזה, כשדן מדמה את עצמו ל" בַּמֵּיתָר שֶׁאֲנִי קָצֵהוּ הָאֶחָד", הוא אינו כותב על ה"אֲנִי" הפרטי שלו אלא על 'כל-אדם'. למעשה, הוא אפילו אינו כותב על 'כל-אדם' כעל משהו ייחודי המבחין אותנו משאר בעל-החיים, אלא כחלק מן המארג השלם של הטבע. השיר הזה מורב משני משפטים, למרות שהם מחולקים לשורות קצרות ולשלושה בתים, שהמבנה הגרפי שלהם מתאים לתוכנו של השיר, ומציג שני קצוות שביניהם "תְּהוֹם". המשפט הראשון, הזהה לבית הראשון, מתחיל בתיאור טבע ומסתיים במטפורה ההופכת למעין אלגוריה: "עֵצִים וּצְמָחִים בְּנוּעָם, בְּרַעֲדָם, רוּחַ וְצִפּוֹר, יְנַגְּנוּ בַּמֵּיתָר שֶׁאֲנִי קָצֵהוּ הָאֶחָד". זהו תיאור של טבע בראשיתי, המזכיר במשהו את בריאת העולם, ואפילו את "גַּן הָעֵדֶן", ואנחנו יכולים לראות בעיני רוחנו את תנועת "הָעֵצִים וְהַצְּמָחִים" את "רַעֲדָם", ואת ה"רוּחַ" המרעידה אותם, עליה נישאת גם "צִפּוֹר" במעופה. אבל זה אינו תיאור טבע, אלא סיפור שהעצים והצמחים, הרוח והציפור, הם גיבוריו, והם המנגנים "בַּמֵּיתָר". הסיפור התמים והיפה הזה, שלכאורה לקוח מתוך אגדה, הוא סיפור שנקטע במלים "שֶׁאֲנִי קָצֵהוּ הָאֶחָד", היוצרות בנו תחושה של מתח, הנובע מן הגורם הלא ידוע, שמטבעו גורם אי-נעימות ואף חרדה. אם המשורר, או האדם, הוא "שֶׁאֲנִי קָצֵהוּ הָאֶחָד" של המיתר, מיהו קצהו השני, והיכן הוא מסתיים? המשפט השני קצר יותר, למרות שהוא מחולק לשני בתים, ולכאורה הוא מציע פירוש לחלקו הראשון של השיר: "כָּךְ מֵעַל לַתְּהוֹם תָּלוּי גַּן עֵדֶן". אבל המלה "כָּךְ" היא הטעיה, משום ש"גַּן הָעֵדֶן" התלוי "מֵעַל לַתְּהוֹם" אינו המיתר המתואר בחלקו הראשון של השיר. מה שמיוחד בשיר הזה הוא דווקא מה שאין בו, הממלא את דמיוננו, במודע או שלא במודע. גם לאחר שקראנו את סופו אנחנו נותרים ללא תשובה. איננו יודעים היכן מסתיים המיתר, ומי מחזיק בקצהו השני, וגם איננו יודעים מהי "הַתְּהוֹם" המאיימת שאינה קשורה כלל לתיאור הטבע הנעים והשלו שבתחילת השיר. האם יש קשר בין ה"תְּהוֹם" לבין "גַּן הָעֵדֶן"? הרי "גַּן הָעֵדֶן" הוא מקום היווצרו של תהליך ההתבגרות האנושית, מקום שקדם להכרה בקיומו של המוות. זה גם המקום שממנו גורשו בני-האדם אל הידיעה וההכרה בקיומו של המוות. חרדת-המוות טבועה בכל אחד מאיתנו מרגע היוולדנו, ומעוררת בנו את האינסטינקט הבסיסי, החייתי והאלים, המאפשר לנו להתמודד עם סכנות קיומיות. אבל האינסטינקט החייתי גוזל את כל משאבינו, ולכן בכל רגע מחיינו אנחנו מחפשים תחושה של מקום בטוח, שתהיה מעין "גַּן עֵדֶן" שישכיח מאיתנו, לרגע, את החרדה. "גַּן הָעֵדֶן", לפיכך, הוא נקודת המעבר שבין החיים לבין המוות, או, כפי שכתב דן ערמון, המנגינה שהטבע מנגן בנו, אם רק ניטיב להקשיב. מנגינת הטבע, או השיר שחיבר המשורר, הם רק פתרון זמני לחרדה הגדולה, אבל בלעדיהם חיינו יהיו קשים וחסרי משמעות. "גַּן עֵדֶן" הוא המנגינה, כלומר היצירה שיוצרת בנו, בכל פעם מחדש, תחושה זמנית של מקום בטוח, והיא היא ביטוי ליכולת האמפתית שלנו. משוררים רבים הכותבים על מעשה היצירה (מה שמכונה 'ארס פואטיקה') מעמידים את עצמם, או את היצירה האנושית, במרכז העולם, כביטוי אינדיווידואלי ליכולת אנושית מיוחדת. השיר של דן ערמון מציע התבוננות רחבה יותר ואנוכית פחות במעשה היצירה, בכך שאינו מתמקד באדם היחיד ורואה בנו, יצורי האנוש, רק חלק ממיתר שעליו מתנגנים החיים כולם, לקצב מהלכו של הזמן בטבע. כשם שאני מתבונן במציאות, מדי שבוע, מבעד לחלון שהשיר פותח בפני, ומבעד לעינית המצלמה, גם ילדי מתבוננים בגן-העדן הקטן שלנו ולעתים מצלמים את המיתר הרועד הזה.
אני מופתע לגלות במצלמתם נקודת מבט חדשה, כשהם מצלמים את עצמם,
בתאורות מיוחדות,
מזוויות חדשות,
או כשהם בפעולה.
הם מצלמים גם את אמא,
ואת אבא,
ואת ידידיהם הקטנים.
לקראת החורף אנחנו אוספים את האגסים שנותרו על העץ,
מחבקים את החתולים,
ויוצאים מגן-העדן הקטן שלנו לגן-העדן המקיף אותו.
בכפר קטן יונתן מוצא אבן חדשה, המצטרפת לאוסף שלו,
ועל מרפסות הבתים כבר מתייבש התירס שנאסף למאכל הבהמות.
אנחנו צועדים בין השלוליות,
מקשיבים לרחש המים בנהר,
צופים באור המתעתע בין העצים,
נרעדים באוויר הצונן,
היוצר אדוון במים הזורמים,
מקשיבים למפלים הקטנים,
מתחת לגשר המחבר גן-עדן אחד לגן-עדן אחר.
שבת שלום, |
||
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.