494. דן ערמון: חורשה

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 494, שנה עשירית, נובמבר 2016

דן ערמון נולד בירושלים בשנת 1948, והוא משורר ותיק ומיוחד שגילו כגילה של מדינת ישראל וחייו מקבילים לחייה של המדינה הצעירה. עם זאת, הוא לא השתייך לחבורות המשוררים ולפוליטיקה של השירה העברית, ושיריו אינם משקפים את התרבות העברית שצמחה בישראל במהירות רבה, ואת השינויים התכופים שעברה השפה העברית, במקביל לשינויים ההיסטוריים, הפוליטיים והחברתיים. 

היכרתי את דן בירושלים, לפני כשלושים וחמש שנים, כאשר פרסמתי את שיריו ב'פיוט', שבאותם ימים הודפס ונשלח למנויים בדואר מדי שבוע. כשפרסמתי את שיריו בצעירותי, בימים בהם למדתי באקדמיה למוסיקה בירושלים, ראיתי בשיריו מעין 'מוסיקה קאמרית', שקטה, הרחוקה מכל הרעש שהקיף אותנו באותם ימים של האינתיפאדה הראשונה ומלחמת-לבנון הראשונה. כעת אני קורא את אותם שירים קצת אחרת, ומזהה בהם את יכולת ההתבוננות וההקשבה המיוחדת שלו, המבטאת אמפתיה וגם הרפיה מכל הגירויים החיצוניים היוצרים מתח רב כל-כך בעולמנו. 

דן, שהוא מורה ידוע לשיטת אלכסנדר, מלמד בברלין ובתל-אביב, ובינתיים פרסם שבעה ספרי שירה. לאחרונה יצא לאור ספרו 'תנועות' (הוצאת 'קשב לשירה', 2016). בספר הזה מצאתי את השיר 'חורשה'. 

שירי הספר 'תנועות' שונים מעט משיריו הקודמים של דן, משום שבתוך התיאור הנקי, האובייקטיבי לכאורה, יש ניצוצות אינטימיים של ביטויים רגשיים, הנותרים בשוליים אבל מאירים את השירים באור חדש. 

הכותרת 'חורשה', מציינת, כפשוטה, את נושא השיר, המצליח להמחיש רגע אחד בחייה של החורשה תוך שימוש בכל החושים: 

רֵיחַ עָפָר יָבֵֹש

זְרָדִים קְלוּיִים

דִּמְעוֹת אֹרֶן דְּבִיקוֹת

 

חֻרְֹשָה, צְלִילַי חוֹלְפִים בָּהּ

כְּצִפֳרִים בְּנוֹת רֶגַע

נְטוּלוֹת קֵן

 

עוֹטַת שֵֹיבַת אָבָק

צִיּוּץ רָפֶה עָמֵל לִבְקוֹעַ

            מַעֲטֶה שָׁרָב

אבל בתוך השיר המתאר באופן חושני כל-כך את החורשה מסתתר שיר קטן נוסף, הנושא מטען רגשי כבד, ומעניק לשיר משמעות שונה: 

אָבִי מֵת, אִמִּי

הוֹלֶכֶת וּנְמֵקָה, בֵּיתָם 

נִמְכָּר זֶה עַתָּה

הבית הראשון, הנפתח ב"רֵיחַ עָפָר יָבֵֹש", ונמשך בריח של "זְרָדִים קְלוּיִים" נמשך במטאפורה שעוברת מחוש הריח לחוש המישוש: "דִּמְעוֹת אֹרֶן דְּבִיקוֹת". המטאפורה הזאת, אחת משתי המטאפורות בשיר, שיש לה קונוטציה רגשית, מכינה אותנו אל הבית השני, שלכאורה אינו שייך לשיר הזר: "אָבִי מֵת, אִמִּי הוֹלֶכֶת וּנְמֵקָה, בֵּיתָם נִמְכָּר זֶה עַתָּה". 

לעומת "דִּמְעוֹת אֹרֶן הַדְּבִיקוֹת" בבית הקודם, המעוררות בנו רגשות ותחושות גופניות, הבית השני מתאר בריחוק מנוכר את המוות, את ההזדקנות ואת התרחקותו של אדם מהוריו וקרבתו אל אימת-המוות. החרדה הקיומית היא המניע המשותף לכל בני-האדם, ממנו אנחנו מנסים בהתמדה להתעלם ככל יכולתנו. דן מציג את הנושא הזה בעירומו, כשהוא מבודד את הקשר האישי, האינטימי ("אָבִי", "אִמִּי"), ממשמעות ומהקשריו, ומותיר אותו כמו פנינה נסתרת בצדפה מקרית המוטלת על קרקעית הים. 

הוא ממהר לשוב ולהסתיר את הפנינה והצדפה, ואת חרדת-המוות הגדולה, בתוך מעטפת החורשה, ואת רגשותיו מבטאת רק המודעות הרגשית לתחושת הגוף שמעוררת בו החורשה, שהיא רק רגע נפרד ומקרי בחייו. כעת, לאחר שתיאר את המראה, הריח והתחושה של חורשת האורנים הירושלמית המוכרת, בבית השלישי הוא משתמש גם בחוש השמיעה: "חֻרְֹשָה, צְלִילַי חוֹלְפִים בָּהּ". 

הצלילים החולפים בחורשה ממחישים את החד-פעמיות של הרגע הזה, רגע של שלווה ברוגע שמסתתרת בו, כמו בכל רגע אחר בחיינו, חרדת-המוות שאנחנו מבקשים להסתיר ככל האפשר מאחורי הנוף השלו של הטבע. דן ממשיך בדימוי של "צִפֳרִים בְּנוֹת רֶגַע, נְטוּלוֹת קֵן", שכמו צליליו של המשורר העובר לרגע בחורשה גם הן עוברות רק לרגע קט בתמונה אותה מתאר המשורר כתפאורה זמנית למחזה חד-פעמי. אלו ציפורים "נְטוּלוֹת קֵן" לא משום שלציפורים אין קן, אלא משום שכל קן הוא זמני במסע הקצר שלנו אל המוות, בדיוק כמו בית ההורים, שאולי היה פעם המקום הבטוח לילד שגדל בו, וגם הוא "נִמְכָּר זֶה עַתָּה". 

הבית האחרון מסכם את השיר כולו, ואת סיפור הזיקנה, החיים והמוות, החולפים כהרף עין, במטאפורה השניה, "עוֹטַת שֵֹיבַת אָבָק", שמחברת בין האזכור הקצר של הורי המשורר לבין תהליכי ההזדקנות והריקבון בטבע. צליליו של המשורר החולף לרגע בחורשת הזקנה הם רק "צִיּוּץ רָפֶה", שאינו מצליח "לִבְקוֹעַ מַעֲטֶה שָׁרָב". 

בתיאור פשוט, נקי מפירושים ומקישוטים 'ספרותיים', מצליח דן ערמון לתאר את חרדת-המוות הגדולה, ואת אפסותם של חיי האדם במחזור הנצחי של השינויים הסדורים בטבע. האם יש בשיר הזה גם התבוננות-עצמית של המשורר הבוגר על עצם טבעה של השירה, שהיא כ"צִיּוּץ רָפֶה", שלא יצליח "לִבְקוֹעַ" את "מַעֲטֶה הַשָּׁרָב" של הרעש התרבותי-תעשייתי-צרכני שבו אנחנו מסתירים מעצמנו את חרדת-המוות הגדולה. 

אני צעיר מדן בשש שנים, אבל גם אני מקבל את קיומו של המוות כחלק טבעי ממחזור החיים בטבע. יש מי שרואה בחורף ביטוי של קץ או של עצב, אבל אני אוהב את החורף ואת חילופי ארבע העונות המוחשיות כל-כך בכפר הבולגרי, והשמים הסוערים ממלאים אותי שמחה. 

במרחק אני יכול כבר להבחין בשלג על הרי הרילה.  

כשבחוץ קר בפנים חם, ואני נוסע להקשיב לידידי נביליאן החוגג עם 'אלכסנדר רגטיים בנד' שלושים שנה להיווסדם, 

     https://www.youtube.com/watch?v=Iu6tLi7b0FY

ואני מתענג על צלילי הג'ז הבולגרי הטוב. 

בחורף השמש מתגנבת לאט לאט, 

צובעת את העננים באדום, 

ואז מפזרת אותם, 

עד שנותר מהם רק שובל לבן מעל לנהר, הזורם מתחת לכפר. 

דרור