510. ברטולד ברכט: שריפת הספרים

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 510, שנה אחת-עשרה, מרץ 2017

ברטולד פרידריך ברכט (1898-1956), יליד בוואריה שבגרמניה, היה מחזאי ומשורר שהשפיע על תרבות המאה-העשרים, למרות הפגמים הקשים באישיותו. הוא שיקר, העתיק מאחרים, ניצל נשים, העמיד פנים ונטה לאנטישמיות, ולמרות שגדל בבית אמיד והרוויח כסף רב הוא ביטא בכתביו רעיונות סוציאליסטיים ומרקסיסטיים, התקומם נגד השלטון הנאצי ואת שנות מלחמת-העולם השניה בילה בגלות. 

את השיר 'שריפת הספרים' מצאתי בספרו 'גלות המשוררים' (ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978) שתורגם על-ידי ה. בנימין (הוא פרופסור בנימין הרושובסקי-הרשב, שכמשורר פרסם את שיריו בשם הבדוי 'גבי דניאל'). 

השיר 'שריפת הספרים' מבטא את ריבוי הפנים של ברכט: את יכולתו כמשורר לבטא רעיונות חברתיים בשפה פשוטה, את המחאה שלו נגד משטרים טוטליטריים, ובמיוחד המשטר הנאצי שממנו ברח, וגם את הצד הפחות נעים שבו, החותר תחת הרעיונות הנאצלים בהתנהגות מבישה (כמו האופן שבו העתיק יצירות של אחרים, התעשר בשעה הטיף לסוציאליזם או בגד באהובותיו). 

'שריפת ספרים' הוא צירוף המבטא עריצות שלטונית, דתית או פוליטית, המבקשת למחוק תרבות שלמה על סמליה וערכיה. במהלך ההיסטוריה האנושית ביטא טקס שריפת הספרים תקופות חשוכות, כמו שריפת ספריו של מרתין לותר בשנת 1521 או שריפת הספרים בזמן המהפכה המאואיסטית בסין בשנת 1933. המשורר הגרמני היינריך היינה (1797-1856) ביטא את המפלצתיות שבשריפת ספרים במלים "בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ שׂוֹרְפִים סְפָרִים יִשְׂרְפוּ בְּבוֹא הַיּוֹם גַּם בְּנֵי־אָדָם". 

לא קשה לנחש שברכט, שעזב את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון, מתייחס בשיר הזה לאירוע הידוע של שריפת עשרים-אלף ספרים "שאיימו על התרבות הגרמנית" בכיכר בבל בברלין בשנת 1933. בשנתיים שלאחר מכן שרפו הגרמנים כמאה מיליון ספרים בגרמניה ובארצות שכבשו באירופה. גם את ספריו של ברכט שרפו הגרמנים. 

ברכט נמנע מביקורת ישירה על גרמניה הנאצית, וכתב את השיר כיצירה סאטירית המציגה את הרוע והטיפשות האנושית במהופך, דרך עיניו של סופר אשר ספריו לא נידונו לשריפה. השיר נפתח אמנם במלים "כְּשֶׁהַמִּשְׁטָר צִוָּה, סְפָרִים עִם יְדִיעוֹת מַזִּיקוֹת לִשְׂרֹף בְּפֻמְבֵּי", המתאימות לשריפת הספרים שיזמו הנאצים, אבל ברכט מיהר להרחיק את המבט לתקופות אפלות אחרות בהיסטוריה האנושית, כמו, למשל, 'מדורת ההבלים' שיזם שליט פירנצה, הכומר ג'ירולמו סבונרולה' בשנת 1497, שבה שרפו גם ספרים שלא התאימו למוסר הנוצרי: "מִכָּל כִּוּוּן שְׁוָרִים אֻלְּצוּ לִמְשֹׁךְ עֲגָלוֹת מְלֵאוֹת סְפָרִים אֶל הַמְּדוּרוֹת". 

לאחר שברכט הרחיקו אותנו מן המציאות של גרמניה הנאצית אל ימי-הביניים, הוא מרחיק אותנו עוד יותר, מן ההכללה של שריפת 'סְפָרִים' ושל מאות ואלפי סופרים אל המקרה היחיד של "סוֹפֵר אֶחָד" שכמו המשורר גם הוא "נִרְדָּף לַגּוֹלָה", וכמותו גם הוא היה "אַחַד הַטּוֹבִים". אותו סופר "גִּלָּה, תּוֹךְ בְּדִיקַת רְשִׁימַת הַנִּשְׂרָפִים, בְּפַלָּצוּת גְּמוּרָה, שֶׁסְּפָרָיו נִשְׁכְּחוּ". 

אם חשבנו שמדובר בשיר מחאה נוקב נגד אחת התופעות המכוערות המאפיינות משטרים טוטליטריים, אנחנו מגלים שהמשורר משטה בנו. כשברכט נוגע בנושא כה רגיש המזעזע כל בן תרבות, הוא מצליח לעורר את תשומת-הלב ואת האמפתיה שלנו, וברגע שהוא לוכד את אהדתנו הוא מבצע מהפך ומגלה לנו שאינו מבקר את מעשיו של השלטון הנאצי המתועב, אלא דווקא את טבע האדם, כלומר אותנו. 

כעת מספר לנו ברכט סיפור על הסופר ש"מִהֵר אֶל שֻׁלְחַן־הַכְּתִיבָה וְעַל כַּנְפֵי הַזַּעַם כָּתַב מִכְתָּב אֶל הַשַּׁלִּיטִים." הסופר, כמו המשורר, אינו מביע את זעמו על שריפת הספרים, אלא על הפגיעה בשמו הטוב. "אַל תַּעֲשׂוּ לִי אֶת זֶה!" הוא זועק, "אַל תַּשְׁאִירוּ אוֹתִי בַּחוּץ!" גם הקורבנות, טוען המשורר, רוצים להשתייך לקבוצה. 

בדרך זו מתאר ברכט את האנוכיות האנושית, המתבטאת בצורך של הסופר שספריו לא נשרפו לזכות בכבוד של המשתייכים לצד ה'נכון', ה'מוסרי'. "אַתֶּם מַצִּיגִים אוֹתִי שַׁקְרָן!" הוא מתלונן, "אֲנִי מְצַוֶּה עֲלֵיכֶם: תִּשְׂרְפוּ אוֹתִי!" המשורר לועג לצביעות האנושית, לקליקות המקצועיות, הפוליטיות, הדתיות והתרבותיות שמאחדות באותו האופן את המדכאים ואת המדוכאים. הוא נוזף בכולנו, וטוען שהערכים המוסריים שלנו תמיד מצטמצמים לנושאים בהם נעים לנו למחות ולהביע עמדה מוסרית, בשעה שאנחנו מתעלמים מאחריותנו למה שקורה בעולם הסובב אותנו. 

האם הוא צודק? האם הטבעונים שמוחים נגד רצח בעלי-החיים אינם מתעלמים מן הכיבוש? האם מי שמוחה נגד הכיבוש אינו מתעלם מן הפגיעה הנמשכת בנשים ובילדים? האם מי ששולח תרומה לעמותה למען נפגעי הרעש בטהיטי טורח גם להזמין לארוחת-ערב את שכניו הזקנים שננטשו על-ידי ילדיהם? 

ספרי עדיין לא נשרפו על-ידי השלטון, אבל אחד מהם, שתורגם לערבית, נאסר על-ידי הממשל הצבאי להפצה בשטחים הכבושים, ואחרים הוחרמו על-ידי התקשורת או על-ידי רשתות הספרים. אני מכיר את היוהרה המתלווה לכעס, על שספרי מצטרפים לרשימה של ספרים רבים וטובים שהוחרמו גם הם, ואינני גאה ביוהרה הזו. 

לעתים אני שב ונכשל ביוהרה המתלווה לביקורת הפוליטית ולכעס על הרוע השב ומציף את העולם, ואני שמח על שהצלחתי לוותר על הצורך במחאה חסרת תכלית, להתרחק מן החובה המוסרית למחות נגד מה שלא ניתן לתקן, ולבחור לחיות במקום הנכון לי, בחיק הטבע, הרחק מן המלחמות והרוע. כמה יפים הם ימים אלו של תחילת האביב, כשבין גשם לשמש לשלג מתעורר הנוף לחיים חדשים. 

זה הזמן לעקור חלק מן העצים הזקנים בחצר, 

ולנטוע במקומם תקווה, כלומר עצים צעירים, דובדבן, אגס, שזיף, משמש, אפרסק, אפרסמון וגפנים. 

כמה נעים לחיות בארץ שאינה מוקפת אויבים, ולצאת לארוחת-צהרים במקדוניה השכנה. ליד הגבול מלבינים עדיין העצים, 

מן השלג ששב והופיע בימים האחרונים. 

נעים לשוב  ולפגוש את הסלע המצויר, 

לשמוע את המים הזורמים בנחל האיתן, 

להתענג על הגשם הדק, 

ועל גלגל הטחנה הישן בנחל שליד המסעדה. 

גם במקדוניה יש מסעדות המעוצבות בסגנון רטרו. 

לא יכולנו שלא לשוב ולבקר במנזר היפה של קריבה פלנקה, 

להתענג על המים הזורמים מן הסלע, 

לבריכה הקטנה, 

לצפות בנוף המעונן המאיר באור אחר את כנסיית המנזר, 

להקשיב לשקט המהדהד מן ההרים המקיפים את המנזר, 

ובין קירות הכנסיה החשוכה, 

להדליק נר, 

להרהר על האור הגנוז בו, 

להיפרד מן היופי הזה, 

דרור