515. סירקה טורקה: אש
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
 
בעריכת דרור גרין
גיליון 515, שנה אחת-עשרה, אפריל 2017
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2016` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
כשנכנסתי השבוע לבית בולגרי קטן, שאיש לא גר בו כבר עשרים שנה, וראיתי את תנור הבישול, המשמש גם כתנור חימום, חשבתי על סירקה טורקה בת השבעים-ושמונה, המתגוררת לבדה ביער, בחדר דומה לזה, מגדלת כלב וכותבת שירים. בדמיוני ראיתי איך בחדר הזה, שחלונו משקיף על נהר הסטרומה הזורם במרחק של כעשרה מטרים ממנו, גם אני אוכל לשבת ולכתוב, ואולי גם לארח בו סופרים המחפשים מקום שקט, בחיק הטבע.
את שירה של המשוררת הפינית, שהיתה ספרנית וטיפלה בסוסים עד שבגיל ארבעים בחרה לעזוב הכל ולגור בחיק הטבע, מצאתי בספרה 'עמוק בלב היער' (הוצאת 'כרמל', 2006) בתרגום מפינית מאת רמי סערי. לכאורה, מתארת סירקה טורקה את חייה הרחק ממקום יישוב, בבדידות מוחלטת, ללא אדם לשוחח איתו. התמונה מוכרת לי. גם בכפר הבולגרי הקטן שלנו יש זקנים וזקנות עריריים, שנותרו לבדם בבית המוקף עצי דובדבן ותפוח, ומשוחחים עם כלביהם ועם העזים או הכבשים שלהם. ועם זאת, תמונת "הָאֵשׁ רוֹחֶשֶׁת בְּפִנָּתָהּ", המוכרת גם לי מן הקמין המחמם בחורף הקר את ביתנו, רחוקה מאוד מתחושה של בדידות. המשוררת לא כתבה את המשפט הפשוט המתאר את פינת ביתה: "הָאֵשׁ רוֹחֶשֶׁת בַּפִּנָּה". לא במקרה היא בחרה לכתוב "בְּפִנָּתָהּ", ובכך להעניק לאש חיים משל עצמה. זו אינה התבוננות אובייקטיבית בפינת החדר, אלא התבוננות אמפתית במשהו חי, שהפינה שייכת לו, והוא נושם ו"רוֹחֶשׁ" כמו חתול או כלב המצטנפים בפינתם לעת ערב. המושג אמפתיה, שפירושו היכולת הרגשית לחוש בתחושותיו של הזולת (לא להזדהות איתו), הפכה פופולרית בשנים האחרונות, ואנחנו מייחסים אותה לתכונה אנושית ייחודית. אכן, לאמפתיה יש חלק חשוב בתקשורת האנושית ובאפשרות ליצור קהילה אנושית, אך היא אינה רק תכונה אנושית, וגם בעלי-חיים הם בעלי יכולת אמפתית, כשם שבני-אדם רבים מגלים אמפתיה לבעלי-חיים (שבלעדיה לא היתה קיימות הצמחונות והטבעונות, למשל). האמפתיה האנושית רחבה עוד יותר, והיא מאפשרת לנו לחוש גם בקירבה לטבע, וגורמת לנו להבין את מצוקת הטבע ולפתח דאגה ומעורבות אקולוגית. כשסירקה טורקה מתבוננת באש היא עושה שימוש בהאנשה, המאפשרת לה לחוש כלפיה אמפתיה, להכיר בפינת החדר כ'מקום הבטוח' שלה, ולראות בה ולקיים איתה יחסים הדדיים: "הִיא מַכָּרָה שֶׁלִּי". היא מייחסת לה תכונות של ציפור קטנה, ש"בֵּיתָהּ נִמְצָא שָׁם, קִנָּהּ, בְּקֹשִׁי רָחָב יוֹתֵר מִכַּף יָד". המשוררת מתייחסת אל האש כיצור חי, ודואגת לה ומאכילה אותה כפי שהיא דואגת לכלבה: "מִדֵּי פַּעַם בְּפַעַם אֲנִי נוֹתֶנֶת לָהּ עֵץ". היא מתבוננת בה בחמלה, ודואגת לספק לה את המזון האהוב עליה: "הִיא אֵינָהּ בַּרְרָנִית בְּיַחַס לְעֵצִים, דַּי שֶׁיִּהְיוּ יְבֵשִׁים בְּמִדַּת־מָה". גם אל "הַכִּירָה הַקְּטַנָּה הַשְּׁחוּמָה־אֲדֻמָּה", שהיא "מַמְלָכָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ", מתייחסת סירקה טורקה כאל יצור חי, היוצר עם האש קהילה קטנה. הכירה, שאצלנו מכנים בשם 'קמין', "עוֹבֶדֶת". המתרגם, רמי סערי, בחר בביטוי המציין את כוחו העצום של האל כי לתאר, בהומור, את כוחה של כירת הבישול, ש"בִּזְּרוֹעַ נְטוּיָה הִיא דּוֹחֶפֶת עָשָׁן לָאֲרֻבָּה", כלומר את יכולתה ה'אנושית' להבדיל בין החום הדרוש לבישול ולחימום לבין הפסולת המיותרת של העשן הנפלט מבעד לארובה. השיר מסתיים במלים המתארות את הכירה הדוחפת "חֹם סָמוּי אֶל תּוֹךְ הַחֶדֶר". זהו סיום היוצר סימטריה, משום שלמעשה הוא מחזיר אותנו אל המלים הפותחות את השיר: "הָאֵשׁ רוֹחֶשֶׁת בְּפִנָּתָהּ". אבל זו אינה סימטריה מעגלית, אלא הרחבה של החושים המאפשרים למשוררת להרחיב את היכולת האמפתית שלה אל העולם הקטן והבודד של ביתה. האמפתיה נוצרת באמצעות התבוננות (כלומר באמצעות חוש הראיה), ובתחילת השיר אנחנו מצטרפים אל המשוררת המתבוננות באש הבוערת בקמין. כבר במלה השניה מוסיפה סירקה טורקה את חוש השמיעה, ובמקום לתאר את האש כ'בוערת' או 'דולקת' היא שומעת אותה "רוֹחֶשֶׁת". בסיום השיר נוספת גם המודעות הרגשית, שהיא תחושת של "חֹם סָמוּי" העוטף את גופה של המשוררת. מה שנראה בתחילה כתיאור חיי הבדידות של המשוררת הפינית המתגוררת בגפה במעבה היער, הופך באמצעות המלים לתחושה של מקום בטוח, שיש בו קהילה קטנה של תמיכה הדדית, דאגה וחום. זה אינו דבר של מה בכך ליצור תחושה של אמפתיה וקהילה בעולם הקפיטליסטי-תחרותי המקדש את האינדיבידואליזם הקיצוני ויוצר בדידות גדולה. דווקא בשוליים המרוחקים של התרבות הזו מצליחה סירקה טורקה להזכיר לנו את מקומה של האמפתיה ושל הקהילה ביצירת תחושה של מקום בטוח, המפיגה את הבדידות ומעניקה ערך ומשמעות לחיינו. אנחנו איננו גרים בלב היער, אבל גם הכפר הבולגרי הקטן והנידח שלנו הופך למקום בטוח כשאנחנו מתייחסים באהבה לחילופי העונות ולתהפוכות מזג-האוויר, ומתיידדים עם הירוק הסובב אותנו,
עם פריחת הדובדבן המרהיבה,
ועם עלי הכותרת המתעופפים ברוח הקלה כמו שלג,
עם פרחי הבר המציפים את החצר,
עם פרי
ועם פריחת השזיף.
אנחנו מצטרפים לידידינו הבולגרים, שבאו אלינו בערב הפסחא,
לצבוע ביצים,
לעטוף אותן בצמר גפן,
ולטבול אותן בצבעים השונים,
ואז לעשות צ'וּק-צ'וּק,כלומר להקיש אותן זה בזה ולראות מי מצליח להישאר עם ביצה לא שבורה.
בשמש האביבית אפשר לשבת על מתקני החצר ולקרוא.
זה הזמן לצאת אל הנוף הנצבע בירוק,  לגלות את החסידות שבנו את קינן,
על עמודי החשמל,
ועל צריחי הכנסיה העתיקה,
בעיר הסקי בנסקו.
אפשר לשוב ולטפס באומץ,
בפארק הח
לשוט על הברווזים,
ולהתמוגג מהשתקפות העצים במים.
שבת שלום, דרור
|
|
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.