746. חדוה הרכבי: אבל בחלומי

מאת דרור גרין

 

גיליון 746, שנה חמש-עשרה, ספטמבר 2021

חדוה הרכבי תמיד תהיה המשוררת הראשונה שלי. היכרתי אותה בילדותי בשכונת אבו-טור בירושלים, שם היא גרה עד היום. כשהייתי ילד היא היתה אשה צעירה שלמדה ב'בצלאל', ועכשיו היא בת שמונים. היא היתה מראשוני המשוררים שאת שיריהם שלחתי מדי שבוע ('פיוט') למאות מנויים שקיבלו את השיר במעטפה. היא גדלה בקיבוץ דגניה ב', ולאה גולדברג פרסמה את שיריה הראשונים בעיתון 'על המשמר' ודאגה להוציא לאור את ספרה הראשון, 'כי הוא מלך' (הוצאת ספרים מ. ניומן בע"מ, 1974), בו קראתי את השיר 'אֲבָל בַּחֲלוֹמַי'. היא זכתה בפרס ביאליק לספרות, בפרס עמיחי, בפרס לאה גולדברג ובעוד פרסים רבים.

חדוה היא ציירת נהדרת (בעיקר באקוורל), שהציגה את עבודותיה בתערוכות רבות. בשיריה היא מציירת במלים, ובציוריה היא משלבת טקסטים: 

וגם את הקדשות לספריה היא מציירת. 

בזכות חדוה היכרתי את 'עבודת השירה', שאינה רק השראה חד-פעמית אלא עבודה יומיומית, נמשכת, של פירוק והרכבה ושינוי ושכלול ודיוק. שיריה של חדוה מוסיקליים במיוחד, ולא במקרה רבים מהם הולחנו והפכו לשירים אחרים, כמו השיר 'אבל בחלומי', ששרה נורית גלרון. חדוה מדברת בשיריה עם המציאות, עם בנה אלישע, עם החוכמה, עם המוות ועם המוסיקה. 

https://www.youtube.com/watch?v=-zv3EkOhPXc

הספר 'כי הוא מלך' הוא רצף של שירים המספרים על 'מלך' שהוא אב שטבע במצולות הים: "עֵינֶיךָ נֶעֶצְמוּ עַל קַרְקָעִית הַיָּם". חדוה אינה חושפת את עצמה כבתו של האב שטבע, אבל רומזת על כך בין השורות, כמו בשיר 'ואז מתחיל אדם': 

וְאָז מַתְחִיל אָדָם 

לָצֵאת מִדַּעְתּוֹ. 

 

הַבּוֹדְדִים יוֹדְעִים עָלָיו, 

אֲבָל אַף פַּעַם לֹא אִתּוֹ. 

אִשָּׁה קְטַנָּה תָּמִיד נוֹשֵׂאת כֵּלָיו 

 

אוֹמְרִים שֶׁהִיא בִּתּוֹ. 

השיר נפתח במלה "אֲבָל", כאילו מדובר בהמשך לשיר הפותח את הספר, המתאר את מציאת גופתו של האב הטבוע: "הַכֹּל הָיָה כָּחֹל, פִּתְאֹם, כַּאֲשֶׁר הֵם מְצָאוּהוּ שָׁבוּר וּמְיֻתָּר, עָטוּף בְּעָנָן כֵּהֶה עַל קַרְקָעִית הַיָּם". השיר 'אבל בחלומי' מתאר את הטראומה של הבת, טראומה החוזרת ומופיעה בחלומותיה. את המלה חלומותי היא מטה בדרך חדשה, "בַּחֲלוֹמַי", השומרת על המוסיקה המיוחדת של חדוה. 

ובחלומותיה של חדוה "תָּמִיד אוֹתָהּ צִפּוֹר צוֹעֶקֶת". ובאמת, הציפור המופיעה בשיר השני ('אבל בחלומי') בספרה הראשון תמשיך ותופיע בשירים רבים בספר הזה ובספרים שתכתוב חדוה בעתיד (כמו הכלבים החוזרים בשיריה, שיונה וולך האשימה אותה פעם שגנבה אותם ממחשבותיה). בשיר 'ובית לא תבנה' "וְצִפֳּרִים קָרוֹת וַאֲכוּלוֹת רִמָּה יַנִּיחוּ בְּרֹאשְׁךָ עֲטֶרֶת-בַּלָּהוֹת". השיר 'אבל עכשיו הן מונחות' נפתח במלים "אֲבָל עַכְשָׁו הֵן מוּנׁחוֹת מֵעַל גַּגּוֹת הָעִיר וְצִפֳּרִים שְׁחוֹרוֹת נָחוֹת סְבִיבָן". בשיר 'עין תחת עין' "וְצִפֳּרִים מְבֹהָלוֹת נוֹפְלוֹת מִתּוֹךְ שֵׁנָה". בשיר 'כל הלילה נפנפתו לו בכובעים' "אֲפִלּוּ צִפּוֹר לֹא הָיְתָה בְּיָדִי אוֹתוֹ לַיְלָה". בשיר 'אבל אי-שם' "וְצִפֳּרִים מֵתוֹת מִתְרוֹמְמוֹת מִתּוֹךְ שֵׁנָה". בשיר 'דבר אלי. דבר אלי.' "רְאֵה, עַל סַף נַפְשִׁי טוֹבַעַת לָהּ צִפּוֹר שֶׁלֹא מָצָאתִי לָהּ תְּשׁוּבָה".  בשער 'והוא הלך' "הַדֶּרֶךְ מָלְאָה צִפֳּרִים שֶׁל פַּחַד וּתְלָאוֹת". בשיר 'תמיד, עם בוא הקור' "צִפּוֹר שְוֹתֶקֶת בְּיָדָיו וְדָם לִמְרַאשׁוֹתָיו" וגם "וְצִפֳּרִים מְבֹהָלוֹת עוֹלוֹת מִתּוֹךְ שַׂעֲרוֹתַי". בשיר 'בתוך העשבים אשר קראתי על שמך' "וְרַק צִפּוֹר אַחַת - הַצִּפּוֹר הַמּוּזָרָה הַזוֹ - עוֹמֶדֶת בַּכְּנִיסוֹת". בשיר 'תמיד עם בוא הנחשים' "מֵאֲחוֹרָיו צִפּוֹר שֶׁמְּגַלְגֶּלֶת חוֹל וַאֲבָנִים... מֶלֶךְ. אֲנִי יוֹדַעַת כִּי הוֹא מֶלֶךְ". בשיר 'אינני זוכרת את קרקעית היום' "אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת אֶת קַרְקָעִית היָּם וְלֹא אֶת הַצִּפּוֹר שֶׁנִּסְחֲפָה אֶל תּוֹךְ הַיָּם". בשיר 'מכתב אל סנונית נדירה' "אֲבָל הַצִּפֳּרִים יוֹדְעוֹת וְהֵן אוֹרְבוֹת לִי מִכָּל עֵבֶר". בשיר 'ולא רציתי זאת' "וְצִפֳּרִים מְבֹהָלוֹת עָלוּ מִן הַפִּנּוֹת וְהַכַּדִּים". בשיר 'בלילה הם קראו לה' "וְצִפֳּרִים גְּבוֹהוֹת מְאֹד צִיְּרוּ קוֹלוֹת עַל פְּנֵי מְאוֹרָעוֹת חַיֶּיהָ".  בשיר 'הגידי לי, אחות' "הֲכִי לֹא שָׁם, בַּחֲשֵׁכוֹת, מָקוֹם שֶׁל תַּעֲלוּמוֹת זָבוֹת דָּמִים - בִּשְׁלַל צְבָעִים מִתְרוֹמְמוֹת הַצִּפֳּרִים... הַצִּפֳּרִים..." בשיר 'היה קיץ אחר' "וְצִפֳּרִים חוֹלוֹת מֵעֵבֶר לְגָדֵר אַחַת הִתְחִילוּ לַעֲלוֹת אֶל קַיִץ עֲטוּף בַּלָהוֹת וְדָמִים". בשיר 'פעם היא הלכה למות' "פַּעַם הִיא הָלְכָה לָמוּת. - אֲפִלּוּ צִפּוֹר לֹא הָיְתָה בְּיָדֶיהָ". בשיר 'היה עדין' "מִישֶׁהוּ סִפֵּר בְּקוֹל חֲרִישִׁי עַל מוֹת-צִפּוֹר-הַשַּׁחַר". בשיר 'את כל מעילינו השארנו' "אִישׁ אִישׁ וְצִפֳּרִים שְׁחוֹרוֹת בְעֵינֵיהֶן שָׁמַיִם נוֹרָאִים נָחוֹת,מֵתוֹת, בְּלֵב דַּרְכּוֹ". בשיר 'קום לך אל הרחוב' "הַצִּפֳּרִים מִשְׁתּוֹלְלוֹת הַצִּפֳּרִים... הַצִּפֳּרִים". בשיר אבל אתה מעולם לא אמרת לי מלים כאלה' "וְצִפֳּרִים זָרוֹת פָּרְצוד אֶת גְּלִימָתְךָ וְלֹא הִנִּיחוּ לִי תְּנוּמָה". בשיר 'הלילה שמעתי אותך' "וּבְיָדְךָ צִפּוֹר קְטַנָּה, עִוֶּרֶת, וּתְמִימוּתָהּ דּוֹמָה מְאֹד לִתְמִימוּתְךָ". בשיר 'בכל מקום גולשות גחליליות' "וְצִפֳּרִים מֵתוֹת חָגוֹת מֵאֲחוֹרַי וּמְצַיְּרוֹת דְּבָרִים". בשר 'בוא לא נשאל מפני מה' "וְלֹא נֵדַע לְאָן הַצִּפֳּרִים עָפוֹת בְּאֵין לָהֶן שָׁמַיִם". בשיר 'אם נרצה נפנה את גבנו' "אִם צִפֳּרִים יַפְּלוּ אֶל תּוֹךְ כִּלְאָן וֹבְמוֹתָן יַלְהִיבוּ אֶת נַפְשֵׁנוּ, וּבְשִׂמְחָה אֲשֶׁר סוֹפָהּ חֻרְבָּם נָקִים מַלְכוּת אַחַת לְכָל פְּשָׁעֵינוּ". 

מה שמניע אותנו, בני-האדם, בחיינו, היא חרדת-המוות הטבעית, כלומר הידיעה שאנחנו בני-תמותה, אותה אנחנו מנסים להסתיר בניסיונות חוזרים ונשנים ליצור לעצמנו תחושה רגשית, חולפת, של 'מקום בטוח'. בשיריה של חדוה הציפור היא מטפורה לחרדה, ובספר הזה, המוקדש כולו למותו של האב הטבוע בקרקעית הים, זו חרדת-המוות שהיא המוטיב החוזר המניע את עלילת הספר. 

המטפורות בשיריה של חדוה הן קודים החוזרים ומאפשרים לנו לפענח את הציורים המילוליים המסתירים את הסיפור האמיתי. "תָּמִיד אוֹתָהּ צִפּוֹר" מופיעה בשירים, וגם בחלומותיה של המשוררת. אלו, כמובן, חלומות טראומטיים החוזרים שוב ושוב, ומסווים את הכאב הגדול על מות האב. 

שלושה ציורים-סיפוריים מציירת חדוה בשלושת הבתים הראשונים של השיר. בבית הראשון, הרקע לצליל הנורא של "אוֹתָהּ צִפּוֹר צוֹעֶקֶת" הוא "עִיר אוֹיֶבֶת וְאֶבֶן אֲדוּמָּה". החלום מצרף זכרונות ויוצר תמונות סוריאליסטיות המעוררות רגשות מוקצנים. כך ה"צִפּוֹר" הופכת לרגש אנושי כשהיא "צוֹעֶקֶת", העיר מעוררת חרדה משום שהיא "אוֹיֶבֶת" והאבן "אֲדוּמָּה", אולי מדם. 

בבית השני "תָּמִיד אוֹתָהּ עוֹבֶרֶת־אוֹרַח־צְהֻבָּה נוֹדֶדֶת וּבְיָדֶיהָ חוֹל וְדֶגֶל וְחוֹמָה". גם כאן מתארת חדוה תמונה קבועה וחוזרת "תָּמִיד" שהיא ציור של תנועת "עוֹבֶרֶת־אוֹרַח־הַצְּהֻבָּה" שבידיה שלושה סמלים: "חוֹל וְדֶגֶל וְחוֹמָה". ברקע, מאחורי תיאור התנועה, אנחנו זוכרים את ה"עִיר" וה"אֶבֶן". 

בבית השלישי נוצר מפנה, כשהמשוררת עצמה משחקת תפקיד בחלומה. תחילה היא מוסיפה רקע חדש: "וְרַק אֵי־שָׁם, עַל אֲדָמָה שְׁחוֹרָה פִּתְאֹם אֲנִי פַּעֲמוֹנִים בָּרוּחַ". זוהי חווית-חלום מיוחדת במינה, שבה המשוררת חווה את עצמה כמשהו אחר, כלומר מתבוננת ברגשותיה מבחוץ ומבפנים כאחת. זו חוויה הפורצת את תחושת החרדה שבה נפתח השיר, והופכת לביטוי של מעשה-השיר. כלומר, ההתבוננות הפנימית, אל מה שנחווה בחלום, הופכת על-יד המשוררת למוסיקה, כשהיא עצמה "פַּעֲמוֹנִים בָּרוּחַ". 

הבית השלישי מסתיים בעלילה נוספת: "וְנַעַר מִתְגַּלְגֵּל אֵלַי מִן הַחוֹמָה וּבְיָדָיו מְעַרְבּוֹלוֹת וְלוּחַ". אותה "חוֹמָה" מאיימת ב"עִיר אוֹיֶבֶת" הופכת עכשיו למקור היצירה של המשוררת, כשה"נַעַר" השליח מעניק לה את "מְעַרְבּוֹלוֹת" המוזה וגם "לוּחַ" לכתוב עליו את שיריה ולהפוך את חרדת-המוות לתחושה של מקום בטוח.

בבית האחרון אין ציור ולא סיפור. כאן ממחישה חדוה את יתרונות מעשה-השיר, המרכך ומעדן את הכאב. את הזיכרון הכאוב על האב הטבוע בקרקעית היום היא משנה ומרחיקה כשהיא הופכת את היחיד לרבים: "וְכָל אֲבוֹתַי זוֹכְרִים אֶת פָּנַי". כעת לא היא הזוכרת את מותו הכאוב של האב, אלא "כָּל אֲבוֹתֵיהָ", שהם מעין הפשטה והרחבה של האב האישי שלה, "קוֹרְאִים לָהּ, קוֹרְאִים לָהּ לָנוּחַ". 

הבחירה להתרחק מן האב המת, הטבוע, מאפשרת לחדוה לפתור את המתח והחרדה המתגלמים ב"אוֹתָהּ צִפּוֹר צוֹעֶקֶת", ולהחליף אותה במנוחה. מי ש"קוֹרֵא לָהּ לָנוּחַ" הוא האבות התחליפיים שלה, "כָּל אֲבוֹתַי", שיכולים להיות דמויות-אב חדשות, מאומצות, או "אֲבוֹת אֲבוֹתֵיהָ". 

אבותיה של המשוררת, הבאים לנחם אותה ו"קוֹרְאִים לָהּ לָנוּחַ", אינם יודעים מה מקור החרדה, כפי שהיא כותבת בשיר 'אבל אי-שם': "וְכָל אֲבוֹתַי מִתְגּוֹלְלִים לְרַגְלַי, וְהֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַה פֵּשֶׁר הַצִּפוֹר הַזּוֹ שֶׁבְּחֵיקִי". בשיר 'אבל מאחורי גבי התחוללו דברים' אבותיה רודפים אותה: "וְיָדַעְתִּי שֶׁכָּּל אֲבוֹתַי נְמוּכִים; מְבַקְּשִׁים אֶת נַפְשִׁי וְשׁוֹאֲלִים בַּפְּתָחִים, וְיָדַעְתִּי שֶׁכָּל אֲבוֹתַי אוֹרְבִים לִי בְּכָל הַדְּרָכִים...". בשיר 'בשבע מנהרות' היא כותבת: "וְכָל אֲבוֹתַי, אֲדֻמֵּי-סַכִּינִים מְהַלְּכִים מֵעָלַי, מֵאֲחוֹרַי וּמִלְּפָנִים, וְכָל אֲבוֹתַי נוֹשְׁמִים כְּמוֹ עֲדַת תַּנִּינִים מְרֻמִּים". בשיר 'בלילה הם באים' האבות הופכים לאלימים: "וְכָל אֲבוֹתַי, אֲדֻמֵּי-האִיּוּמִים, מַכִּים אֶת פָנַי וְיוֹרְקִים עַל עֵינַי, וְכָל אַבוֹתַי צוֹחֲקִים". 

לא במקרה אספתי כאן את המוטיבים החוזרים בשיר 'אבל בחלומי', המופיעים גם בשירים האחרים בספר הזה, שבכולם אותו מסע, מציפורי החרדה אל ה"אֲבוֹת" המנחמים או המאיימים המרככים ומשכיחים את תמונת האב הטבוע. 

החזרה על מלים ודימויים היא אחד המאפיינים הבולטים בשירתה של חדוה, וכששבתי וקראתי בספר 'כי הוא מלך', שהוא למעשה פואמה גדולה על האב הקבוע, על חרדת-המוות ועל הנחמה שאינה מתגשמת, גיליתי בו צירופים וציורים שמהם צמחו שירים רבים אחרים של חדוה בספריה המאוחרים. הספר 'כי הוא מלך' והשיר 'אבל בחלומי', מגלים שכל שיריה של חדוה הם יצירה אחת גדולה, כמו סימפוניה שמימית, שמתבטאת בצמצום בכל אחד משיריה. 

גם אני חוזר מדי שבוע על אותם הצילומים, 

אותם העננים, 

שאני פוגש בהליכת הבוקר שלי, 

כששמי הסתיו מכחילים,  

והעננים משתוללים, 

וערפל של בוקר מטשטש את הנוף, 

מערפל את העצים, 

ומערבב תוגה וגעגועים, 

שוב ושוב אני יוצא לאותה הליכת בוקר (ארבעה קילומטרים), 

מתבונן החוצה, 

ומתבונן פנימה, ובכל פעם הנוף משתנה יחד איתי. 

דרור