440. רות נצר: לכתוב
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
גיליון 440, שנה תשיעית, נובמבר 2015
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
רות נצר היא פסיכולוגית יונגיאנית, סופרת וציירת, וגם משוררת פורה. השיר 'לכתוב' מופיע בספרה החדש, 'הגוף היחיד' (הוצאת 'ספרא', 2015), שזכה בפרס אס"י (איגוד הסופרים בישראל) לשנת 2013. השיר הזה סיקרן אותי, כמו כל שיר ארס פואטי, העוסק במהות הכתיבה, אבל כששבתי וקראתי בו גיליתי שיש בו הומור מתוחכם, המטיל ספק באמיתות המוכרות ובדעות הקדומות על השירה, ובו-בזמן הוא מציע התבוננות חומלת על מקומה של השירה בתחילת האלף השלישי, על קריאת שירה ועל כתיבת שירה כאפשרות נדירה בעידן התקשורת המהירה. בבית הראשון מערערת המשוררת את התפיסה הרומנטית, על פיה "הַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם, לַעֲמֹד בַּפֶּתַח וּלְהַתְרִיעַ". היא טוענת ש"אֵלֶּה שֶׁאוֹמְרִים כָּךְ לֹא כּוֹתְבִים שִׁירָה", ומהרהרת על כך שרק מעטים קוראים שירה בימינו: " שֶׁהֲרֵי מִי קוֹרֵא שִׁירָה?". רות נצר מיטיבה לתאר את דור ה-SMS, ש"בְּעִדָּן שֶׁל תִּקְצוּר אֶלֶקְטְרוֹנִי שׁוֹכְחִים מַה זֶה לִכְתֹּב/לִקְרֹא מִכְתָּב עִם פְּתִיחָה, אֶמְצַע, קְצָת הֲגִיגִים, וְסִיּוּם שֶׁל בְּרָכוֹת." היא אינה מבכה את אובדן היכולת לכתוב ואת הפרעת הקשב המקשה על קריאת טקסטים ארוכים, אלא מתארת את התוצאה של התופעה הזו, הגורמת לנו לאבד את המיומנויות הרגשיות הבסיסיות, ואת האמפתיה והיכולת להתייחס זה לזה, כלומר לכתוב "מִכְתָּב שֶׁמַּתְחִיל בְּמַה שְׁלוֹמְךָ, מַה שְׁלוֹם הַיְּלָדִים, אֵיךְ מֶזֶג הָאֲוִיר וּמַה שְׁלוֹם הַיּוֹנִים עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן, וּמַה שָׁלוֹם עַצְמֵנוּ, שֶׁהָיִינוּ חוֹלִים/בְּרִיאִים בַּחֹרֶף הַקַּר הַזֶּה, שֶׁהַשָּׁכֵן מֵת פִּתְאוֹם, שֶׁיֵּשׁ סֶדֶק בַּקִּיר". היכולת הטכנית שרכשנו, "כְּשֶׁהַמִּקְלֶדֶת מְתַקְתֶּקֶת בִּמְיֻמָּנוּת מַבְהִיקָה", השכיחה מאיתנו "אֵיךְ אוֹחֲזִים בְּעֵט הַכְּתִיבָה", וגם את היכולת האנושית לחוש חמלה ולכבד זה את זה. בבית השני מתארת רות את העולם העמוס בפעילות ובגירויים, בו אנו חיים, שבו "לְמִי יֵשׁ זְמַן לִקְרֹא/לִכְתֹּב מִכְתָּב אוֹ שִׁיר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יוֹתֵר מִשְּׁתֵּי שׁוּרוֹת". בעולם השפע שלנו כולנו עבדים למטלות רבות, "כְּשֶׁצָּרִיךְ לִשְׁלֹחַ אֶת הַיְּלָדִים לְבֵיִת הַסֵּפֶר, לִקְנוֹת, לְבַשֵּׁל, לַעֲבֹד עַד צֵאת הַחַמָּה". בעולם כזה, "מִי קוֹרֵא שִׁירָה"? ומי עוד זוכר ש"הַשִּׁירָה מְכַוֶּצֶת אֶת הַלֵּב וּמַרְחִיבָה אוֹתוֹ, לְעִתִּים, מִשּׁוּם מַה, מַחְסִירָה פְּעִימָה"? שלושת בתי השיר בנויים בצורת א-ב-א, וכשם שהבית הראשון נפתח במלים "הַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם" כדי "לְהַתְרִיעַ", המטילות על המשורר משימה המונעת פעולה, נפתח הבית השלישי במלים "הַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לִכְתֹּב שִׁירָה", ובהמשכה מטלות חיוביות הנובעות מן השירה: "כְּדֵי לְהָעִיר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, כְּדֵי לְאַפְשֵׁר לַצְּמָחִים לִגְדֹּל. כְּדֵי לְהַקְשִׁיב, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ סִבָּה לָקוּם בַּבֹּקֶר, כְּדֵי לִנְשֹׁם, כְּדֵי לִלְגֹּם אֶת הָעוֹלָם". אבל גם רשימת המטלות החיוביות היא פרובוקציה הגורמת לנו לשוב ולהרהר בתפקידה של השירה. "אֶל תַּאֲמִינוּ לָרוֹמַנְטִיקָה הַזּוֹ", אומרת המשוררת, "לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר הַמְּשׁוֹרֵר כּוֹתֵב כִּי הוּא מוֹצֵא עָצְמוֹ כּוֹתֵב". זו, אמנם, עמדה צנועה, המסירה את הפאתוס המקובל בתפיסת תפקידו של המשורר, אבל גם בו בה לא קשה למצוא את המקור הרומנטי, המסיר מן המשורר את האחריות לכתיבה, ורואה בו רק כלי, בדומה לנביא, כמי שכותב את המלים מפי הגבורה, או מפי המוזות. האם באמת המשורר "מוֹצֵא עָצְמוֹ כּוֹתֵב"? זו, כמובן, תחושה סובייקטיבית, או פירוש של הצורך לכתוב. בעיני הכתיבה, כמו כל סוג של יצירה, היא המקום שבו אנחנו בוראים עולמות, כלומר שולטים במעשינו ללא מגבלות חיצוניות. זו הסיבה שהיצירה מעניקה לנו תחושה של מקום בטוח יותר מפעולות אחרות, מענגות, פסיביות יותר, כמו צפיה בסרט או אכילה. עם זאת, גם הקריאה היא מעשה יצירה, משום שכתיבת פרוזה או שירה אינה מסתיימת במוצר הקיים בעולם, כמו פסל או ציור או שולחן או מוסיקה, אלא היא תמיד נוצרת מחדש בדמיונם של הקוראים. הקריאה, לפיכך, היא פעולה אקטיבית המשחזרת בכל קורא, באופן שונה, את מעשה היצירה של הסופר או המשורר. כשאני קורא את שירה של רות נצר אינני צריך להסכים איתה, אלא לשמוח על האפשרות שהיא פתחה בפני, כמו חלון לנוף חדש, לראות בדרך שונה את המציאות העוטפת אותי. השיר הזה אפשר לי להרהר על משמעות השירה, על הכתיבה והקריאה, על עודף הגירויים בעולם של תקשורת מוגזמת ומיותרת, ועל הקשר האנושי הפשוט שהולך ונעלם. גם המצלמה משמשת אותי כחלון, הממסגר בכל רגע את המציאות באור חדש, כמו העלים המרפדים עכשיו את הכניסה לביתנו,
ומשמשים כמצע רך לחתולים המנמנמים.
המצלמה מלווה אותי גם בסדנת המטבח הקהילתי, בביתנו בכפר, כשסופקה מכינה בניצה,
ואפרת משטחת את הבצק,
כשווניה מלמדת אותנו למלא פלפלים,
באורז וירקות,
בעבודה של שיתוף.
כשכולנו מעצבים סושי,
בצלחות אישיות.
המצלמה מלווה אותנו בטיולים אל ההר,
בטיפוס על עצי הענק,
בהליכה ליד הנחל,
בין אור לצל,
בין עצי הסקויה העצומים,
המסתירים את אור השמש,
בין צבעי הסתיו המשתנים,
המרהיבים ביופיים.
כשאני מתבונן בילדי הלומדים לשחק ברידג',
וכשאני מביט בעין הגדולה שעל הנהר,
ובעצים המתבוננים בעצמם.
שבת שלום, דרור
|
||
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.