591. סירקה טורקה: להמשיך את החלום

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 591, שנה שתים-עשרה, אוקטובר 2018

לפעמים אני חושב על סירקה טורקה (Sirkka Turkka) המשוררת הפינית בת השבעים-ותשע החיה לבדה ביער, בחיק-הטבע, הרחק מן הסביבה 'הטבעית' שלה וללא בני-אדם, בבידוד מתוך בחירה. היא היתה מנהלת אורווה וספרנית, ובגיל ארבעים עזבה הכל ועברה להתגורר בבקתה בלב היער. היא החלה לפרסם את שיריה בשנות השבעים של המאה-העשרים, כשהיתה בת שלושים וארבע, ופרסמה שנים-עשר ספרי שירה וספר פרוזה אחד. היא זכתה פעמיים בפרס פינלנד וכן בפרס פינלנדיה ובפרס רשות השידור הפינית, ושיריה תורגמו לעשרות שפות.

את השיר 'להמשיך את החלום' קראתי בספר 'עמוק בלב היער', בתרגומו של רמי סערי (הוצאת 'כרמל', 2006). 

אינני קורא שיר כדי להבין אותו או כדי לפענח 'למה התכוון המשורר', אלא כדי להבין את עצמי ואת העולם הסובב אותי במבט חדש. קריאת שיר, מעצם טיבה, משכללת בי את היכולת האמפתית, מעוררת את החשיבה ומאפשרת לי 'לגייס' את מוחה של המשוררת או את מוחו של המשורר כקטליזטור לפעילות של מוחי, בדיוק כפי שתוכנת החיפוש של 'גוגל' מאפשרת לי להרחיב את הזיכרון שלי. 

כמו סירקה טורקה, גם אני בחרתי להתרחק מן העולם שבו גרתי כל חיי ומן האנשים שהיכרתי אל חיק-הטבע. לכאורה, לא עשיתי זאת בדרך קיצונית כמו המשוררת, שהתנתקה לגמרי מחברת בני-האדם וגרה ביער, הרחק מן הציוויליזציה. אני גר עם ארבעת ילדי בכפר בולגרי, שתושביו הזקנים קיבלו אותנו בשמחה, אבל כשאני קורא את שיריה של סירקה טורקה נדמה לי שהבדידות החברתית והתרבותית שגזרתי על עצמי דומה מאוד לשלה. 

בשיר הזה מתארת המשוררת את המאפיין המהותי של הטבע, את ההתנהלות בזמן של הטבע, השונה כל-כך מניהול הזמן האנושי, המושפע כל-כך ממניעים רגשיים. השיר פותח במניעים הרגשיים: "דְּבַר־מָה לֹא הִנִּיחַ לְהֵרָדֵם עַד מְאֻחָר". סירקה טורקה אינה מספרת מהו ה"דְּבַר־מָה", כלומר הרגש המטריד, שלא הניח לה להרדם. ובאמת אין צורך במלים כדי לתאר מודעות-רגשית, שהיא המיומנות הרגשית המאפשרת לנו לשים לב לתחושת-הבטן שלנו, לנעימות או לאי-נעימות שהגירויים מן המציאות מעוררים בנו. היא ממשיכה ומתארת את היקיצה, שגם היא נבעה מתחושה מטרידה: "דְּבַר־מָה הֵעִיר מֻקְדָּם". בעדינות רבה תיארה המשוררת את תפישת הזמן האנושית, המתייחסת רק למה שקורה בין שני זמנים, לפני ההירדמות ולאחריה. 

השיר נפתח בהצהרה 'רגשית', כלומר בתיאור המודעות-הרגשית לתחושה מטרידה שאינה קשורה בהתייחסות קונקרטית למציאות. האקספוזיציה הזו, שיש בה הצהרה בנוגע לרגש האנושי, יכולה להסביר לנו מדוע בחרה המשוררת לעזוב את חייה הקודמים, אך היא אינה מתפתחת בהמשך השיר. 

ברבים משיריה של סירקה טורקה מככב "הַכֶּלֶב", המחליף את הצורך שלה בחברה אנושית. בניגוד למשוררת, שרגשותיה מרחיקים אותה מן המציאות ומקשים עליה לישון, הכלב שקוע בשינה עמוקה, שנת החלום. היא יודעת על מה הוא חולם: "הַשָּׁעָה אַרְבַּע וְהַכֶּלֶב הָמוּם. הוּא מְנַסֶּה לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַחֲלוֹם, דַּוְקָא עַכְשָׁו עָלָה בְּיָדוֹ לִתְפֹּס אֶת הַסְּנָאִי שֶׁבְּמֶשֶׁךְ כָּל יוֹם הָאֶתְמוֹל הוּא נָבַח עָלָיו". 

בספרות הטיפולית והפסיכואנליטית מתואר החלום תמיד בלשון הווה, משום שתחושת החלום שלנו היא תחושה עזה של 'כאן-ועכשיו'. כשאנו ערים אנחנו עסוקים בעיקר בעבר ובהווה, בזכרונות וגעגועים וחרטות, וגם בעתיד, בתוכניות ובציפיות. היכולת שלנו לתפוס את רגע ההווה כמעט שאינה קיימת, וקשה לנו מאוד להרפות ממה שהיה וממה שיהיה, ולהתמקד ברגע הזה. רק בחלום אנחנו חווים את ההווה במלוא עוצמתו. 

בחוכמה רבה מתארת סירקה טורקה את שנת החלום של הכלב, המעוררת בנו אסוציאציות של הווה שקשה לגעת בו, וחוזרת לתאר את תחושת הערות שלה: "הוּא מַשְׁאִיר אוֹתִי לְגַמְרֵי לְבַד בַּדְּמָמָה שֶׁשּׁוּם מַשַּׁב־רוּחַ אֵינֶנּוּ נָע בָּהּ". ללא החבר היחיד שלה, הכלב, נותרת המשוררת "לְגַמְרֵי לְבַד", בעולם הטבע הלא אנושי שאין בו עבר ועתיד, אלא הווה מתמשך "בַּדְּמָמָה שֶׁשּׁוּם מַשַּׁב־רוּחַ אֵינֶנּוּ נָע בָּהּ". 

תחושת ה'כאן-ועכשיו' משכיחה את הצורך האנושי בזכרונות עבר ובציפיות לעתיד, וממקדת את המשוררת בהווה: "הֶעָבָר חָדֵל לְהִתְקַיֵּם, לַבָּאוֹת אֵין שׁוּם חֲשִׁיבוּת". ומהו ההווה, אם לא מודעות רגשית לתחושת הגוף המגיב לגירויים הרבים של הטבע המתרחש סביבו? "יֶשְׁנָהּ רַק הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁמַּפְצִיעָה בְּזֶה הָרֶגַע". 

הטבע אינו מושפע מן ההפרעות האנושיות, ומן הצורך שלנו להאניש אותו. כשאנחנו מוכנים להרפות מן העבר ולהניח לעתיד, אנחנו יכולים לחוש בתחושת 'הרגע הזה', ולחוות את הזמן היחיד המתקיים בחיינו, זמן ההווה: " וְהַפָּנִים הַשְּׁלֵווֹת שֶׁל הָאֲגַם וְשֶׁל סֵפֶל הַקָּפֶה, הֶבֶל אִטִּי מִתָּמֵּר מֵהֶן". 

כדי לזכות ברגע כזה של הארה, כלומר של חוויית 'הרגע הזה', צריך ללמוד להרפות מכל מה שמאפיין אותנו כבני אדם: מן הגעגועים ומן הציפיות, מן התאוות, מן הרכושנות, מן התחרותיות ומן הקנאה, מן האהבה ומן הקהילה. אפשר לעשות זאת בבחירה בחיי פרישות של נזירי זן או בהתבודדות בחיק-הטבע, כפי שעושה זאת סירקה טורקה.

אני מבין את היופי והחופש שבוויתור על הציוויליזציה ובבחירה בחיים בחיק-הטבע, והחיים בכפר מספקים לי יותר ממה שדרוש לי. אבל אינני רוצה לוותר על הכאב הכרוך בקשר המורכב עם בני-אדם, באהבה, בזוגיות, בהורות ובחיי הקהילה.

אני אוהב את הטיול עם ילדי ועם האורחים בשביל העולה ליד הנחל, 

להתבשם מן הבריכות הקטנות, 

והמפלים, 

ולהתפעם מאבנים זוהרות מתחת לעלי השלכת, 

וגם מבני הצומח בתוך הטבע המופלא הזה.  

אני אוהב לראות את תושבי הכפרים ממלאים את כיכר העיר בחג האסיף, 

מציגים לראווה את כל סוגי התפוחים שקטפו השנה, 

מתגאים בפירות היפים ובקישואים הענקיים, 

מעצבים דמויות מפרי גנם, 

 קורצים אלינו מתוך הכרוב, 

הופכים את הירקות לכלי לגו, 

ואת הפירות לאסיפת חיות, 

דרור